תורגם מאתר המאנת'לי ריוויו

בתאריך ה-8 במרץ 2003, המוכר כיום האישה הבינלאומי, פרסמו מספר ארגוני נשים פלסטיניים הודעה פומבית בה הכריזו: "במבט אל השמיני למרץ, אנו, נשים פלסטיניות, ניצבות בהתרסה על קבריהם של חללינו החפים מפשע וילדינו, מאתגרות את הפרות זכויות האדם המוטלות על עמנו מדי יום". בהמשך נאמר: "אנו מרימות את קולנו בעוצמה, כעם אחד, דורשות מהחברה הבינלאומית לספק הגנה בינלאומית לעמנו, שחי ומת ומתקיים תחת כיבוש, אנו דורשות להפסיק את כל צורות פשעי המלחמה והפרות זכויות האדם שלנו, שאנו מתמודדות עמן מדי יום. אנו קוראות לשותפי החברה האזרחית שלנו לבנות סדר יום פמיניסטי כחלק בלתי נפרד מתוכניותיהם למען חברה צודקת שבה כולם שווים ללא אפליה או התעללות״. 1

ההצהרה היא דוגמה הולמת למאבק הכפול שנשים פלסטיניות מנהלות נגד מכשולי הכיבוש ואתגרי הפטריארכיה. כל תנועת נשים שהתמודדה עם הכוחות הפטריארכליים והאימפריאליסטיים נאלצה גם היא לנהל מאבק דומה שנלחם בשתי חזיתות. מאמר זה יתאר את ההיסטוריה של תנועת הנשים הפלסטינית, ידגיש את הסוגיות שמבדילות אותה מתנועות נשים אחרות בעולם, וידון בעתיד זכויותיהן של נשים פלסטיניות.

היסטוריה

בארצות הברית, הגל הראשון של התנועה הפמיניסטית התעורר עשרות שנים לאחר שהושגה עצמאות מבריטניה. ועידת הפסגה פורצת הדרך על זכויות הנשים התקיימה בשנת 1848 בסנצ'ה פולס, ניו-יורק, ונשים השיגו סוף סוף זכות בחירה בשנת 1920 עם קבלת התיקון ה-19 לחוקת ארה"ב. בגדה המערבית וברצועת עזה, עם זאת, לפמיניזם וללאומיות תמיד הייתה היסטוריה מקבילה.

ההיסטוריה של הכיבוש הקולוניאלי והדומיננטיות בשטחים הפלסטינים סימנה תמיד את גבולותיה הפיזיים, הפוליטיים והתרבותיים. בעוד ש-500 שנה של העות'מאנים בארץ הניבו פריחה של ספרות, מוזיקה ותרבות באופן כללי, השחיתות והאכזריות סימנו את שנות השלטון העות׳ומאני האחרונות. בתקופה זו, הפלסטינים סבלו מדיכוי המוני: שיעורי האוריינות בקרב גברים ונשים נותרו נמוכים למדי, ורוב הפלסטינים חיו חיים חקלאיים, ועבדו את האדמה בחוותיהם בכדי להתקיים. אין זה חריג לשמוע סיפורים על גברים פלסטינים שנחטפו על ידי צבאות עות'מאנים כדי להילחם בקרבות. (אכן, שמעתי ממשפחתי שסב אבי נחטף גם כן, ובתום המלחמה חזר בטרמפים מסוריה בחזרה לכפרו בגדה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשפלסטין הייתה בשליטת האימפריה הבריטית, החיים לא השתפרו משמעותית. עם זאת, הפלסטינים נהיו עירוניים יותר כאשר ערים כמו רמאללה ושכם החלו להתגבש למרכזי מסחר. עיתונים כמו פלסטין, מיראת אל-שרק והיומון הפלסטיני הופצו, והשאירו את הפלסטינים מחיפה על החוף לג'נין בצפון ליריחו (א-ריחה) ליד ים המלח מחוברים ומיודעים. 2

אולם כמעט מיד החלו להגיע לארץ ישראל ממערב אירופה כיסי יהודים, שהקימו מושבות ועיירות קטנות. ב- 1896 כתב תיאודור הרצל את ספרו המפורסם, "דער יודנשטאט", או "מדינת היהודים", וטען כי מולדת לאומית לעם היהודי חיונית להישרדותם. כתוצאה מכך, התפשטה התנועה הציונית במהירות ברחבי אירופה, האש שלה הופחה ללא ספק על ידי העובדה שיהודים היו כבר זמן רב קורבנות של מנהגים אנטישמיים שהפכו את החיים לבלתי נסבלים בעיני רבים. היהודים שעזבו את אירופה להתיישב בפלסטין התיידדו תחילה עם הילידים הפלסטינים; זה לא מפתיע, שכן קהילות של יהודים ספרדים (הידועות גם בשם "יהודים ערבים", בשל היותם דוברי ערבית ומזוהים אתנית כערבים) תמיד היו בפלסטין. יתר על כן, המיומנות והידע הרפואי והחקלאי שהביאו אותם מהגרים יהודים מאירופה, היו לעתים קרובות מועילים ומסקרנים לקהילה בכלל.

אולם, התעוררו בעיות, כאשר זרם היהודים מאירופה גדל באופן אקספוננציאלי. ב-1914 היהודים היו 6% מהאוכלוסייה והיתר ערבים; ב-1939, כתוצאה מאימתה הגוברת של השואה באירופה, עלתה האוכלוסייה היהודית ל-30%. 3 יתרה מזאת, עד כה התברר שמטרתם של מספרם הגדל של היהודים העולים הייתה ברורה לרוב הפלסטינים, אלו הכפריים ואלו המתגוררים באזורם: למרות טענות מבלבלות מצד הבריטים שמצהירות ההפך, פלסטין נהפכה למולדת היהודית החדשה. האיום הובן מיד, ופלסטינים החלו להתגייס כדי להתנגד לו.

עד כה, רוב הנשים הכפריות הפלסטיניות חלקו את אותו גורל: אורח חיים פשוט, הם חלקו חובות חקלאיות עם משפחותיהן ובעליהן, ובו בזמן גם טיפלו בילדים ובניהול משק הבית. פסיביות פוליטית ולא מעורבוֹת, לקבוצת הנשים הזאת היו חששות מידיים יותר: שמירה על פרנסתן ועל משפחותיהם תחת עוני משתק. לעומת זאת, נשים מהמעמד הבינוני והעליון כבר החלו להתארגן, באופן המקביל לגברים מהמעמד החברתי-כלכלי שלהן. ב-1903 הוקמה בעכו עמותת נשים פלסטינית בחוף הישראלי הנוכחי – אחד מארגוני הנשים הידועים הראשונים בשטחים הפלסטיניים. 4

בספרה "״האומה ונשותיה ״החדשות״, תנועת הנשים הפלסטיניות 1920-1948" – מציינת אלן פליישמן כי במהלך שנות המשבר, כאשר הפלסטינים התנגדו הן לקולוניאליזם הבריטי והן לעלייה החדה בציונות, שמטרתה הייתה אומה יהודית על אדמה פלסטינית, "נשים פלסטיניות עשו משהו". 5 פליישמן מציעה מחקר מקיף ומרתק על השנים הראשונות של תנועת הנשים הפלסטיניות. זוהי תנועה שהתחילה ממש בראשית המאה ה-20, כדרך לנשים לנהל עבודת צדקה כמערכת רווחה מוקדמת; בהדרגה, כאשר התגבשה התקווה הפלסטינית לאומה עצמאית בשנות העשרים, ואוימה על ידי התנועה הציונית, הפכה תנועת הנשים ליותר ויותר פוליטית ו"פמיניסטית "במובן המערבי של המילה.

במאה ה-20 הייתה לנשים הפלסטיניות מהמעמד הבינוני והגבוה יותר גישה לחינוך, דבר שנחשב כנכס ולכן עוּדד על-ידי גברים פלסטינים מאותם מעמדות. כתוצאה מכך, נשים אלה רצו לעשות שימוש בחינוך שלהן, אזי החלו לארגן ארגוני צדקה וארגונים סוציאליים: אלה כללו בתי ספר לבנות, בתי יתומים, ארגוני שירות טיפול בחולים, ספרות, מועדוני ספורט ואיגודים מקצועיים לנשים. אולם, כפי שציינה פליישמן, "למרות שהפעילות החדשה של נשים אולי הייתה לבושה בבגדי צדקה ו"רפורמה", היא גם עוררה מחאה פוליטית שקטה. על ידי כניסה לתפקידים שמילאו את מה שנתפס בעיניהן כפערים (בשירותים, למשל), נשים גם העבירו ביקורת במרומז על האחראים שלא מילאו את תפקידם. ואכן, בסופו של דבר הביקורת לא נרמזה או הושתקה, אלא כוונה בגלוי נגד הממשלה בשל הזנחתה של האוכלוסייה״. ביקורת זו היוותה גם את אחד מעמודי התווך של תנועת הנשים הפלסטינית: תנועה שמטרתה מלכתחילה הייתה שיפור החברה בכלל. זהו פמיניזם קהילתי שמטרתו היא שיפור כללי של החיים עבור כל הפלסטינים, בעיקר נשים, לעומת הפמיניזם המערבי, אשר נראה כי עיקרו שיפור חיי הפרט של נשים. אולם, מנקודת מבט זו, הניואנס הזה בתנועת הנשים הפלסטיניות עורר בו חשד בעיני הפמיניזם המערבי, אשר הטיל ספק בהתאמתו לפמיניזם "אמיתי״. 6

בזמן בו התגייסו נשים פלסטיניות, נשים ערביות בכל רחבי המזרח התיכון עשו את אותו הדבר. זה היה עידן עלייתה של תנועת הנשים הערביות, בראשות נשים כמו הודא שעראווי, פמיניסטית מצרית. עם תום עידן הקולוניאליזם במזרח התיכון בראשית המאה התשע-עשרה, ביקשו הנשים הערביות להחיות מחדש את ארצותיהן על ידי כניסתן לחיים פוליטיים פעילים. הנשים הפלסטיניות לא היו שונות (אף על פי שמטרתן תקבל תפנית שונה בהרבה), והנשים הפלסטיניות בדרך כלל קיבלו את תמיכת הגברים בחייהן שחלקו עמן את האמונה שנשים צריכות לקחת חלק פעיל יותר בחיי האומה החדשה המיוחלת.

בין הארגונים הפעילים והפרודוקטיבים ביותר היו ארגון הסהר האדום בירושלים, אגודת הסולידריות לנשים, מועצת הנשים הפלסטינית ועוד. ככל שהאיום של הציונות נעשה ממשי יותר, וככל שהבריטים הראו שנכונותם לקיים את הבטחותיהם למדינה פלסטינית פוחתת עוד ועוד, ארגוני הנשים הקבילו לאלה הגבריים ונעשו יותר ויותר פוליטיים. בשנת 1929 יוסדה תנועת הנשים באופן רשמי במהלך קונגרס הנשים הערביות בפלסטין, אם כי היא נבנתה ועוגנה היטב שנים רבות לפני ההכרזה. בישיבה זו הוקם ארגון הנשים הערבי והפך לארגון הפמיניסטי הבולט ביותר בארץ.
במקביל חל שינוי בפעילותן של נשים פלסטיניות, שעברו מעבודת צדקה התנדבותית בלבד, לארגון הפגנות המוניות ומחאות פומביות נגד השלטון הבריטי.
בנאום באפריל 1933, במהלך ביקורו של הגנרל הבריטי אלנבי, הצהירה טרב עבד אל-האדי, ממארגנות אגודת הסולידריות לנשים: "הגבירות הערביות מבקשות מהלורד אלנבי לזכור ולספר זאת לממשלתו … האמהות , הבנות, האחיות של הקורבנות הערבים מתכנסות כאן כדי שהעולם יהיה עד לבגידת הבריטים. אנחנו רוצות שכל הערבים יזכרו שהבריטים הם הסיבה לסבלנו והם צריכים ללמוד את הלקח". 7

בין 1938-1939, בשנים שלאחר המרד הערבי (תקופה שבה ערבים בפלסטין תקפו את הבריטים והתארגנו במטרה לצמצם את העלייה היהודית לארץ ישראל ולמנוע מכירה או רכישה של קרקעות ערביות ליהודים) התאחדות הנשים הערביות התחלקה לשני פלגים: התאחדות הנשים הערביות (AWA) ואיגוד הנשים הערביות (AWU). במהלך המרד נאלצו נשים פלסטיניות להטיל ספק במטרתן: הן נלחמו למען שחרור מהקולוניאליזם הבריטי ומההתפשטות הציונית, אך האם יעשו זאת בצעדה ברחובות או באמצעות כתיבת מכתבים לעיתונים ולגורמים בממשלה? עד כה הן הפעילו את שתי הטקטיקות בצורה דרמטית, אך עוצמת המשבר שהחריפה במהלך המרד, דרשה פעולה דרמטית מצד תנועת הנשים. נראה שיש נשים שחשבו שהעבודה הפוליטית היא זמנית, ושמשימתן לטווח הארוך היא לחזור לעבודה סוציאלית. זוהי אחת הסיבות לפיצול ה-AWA לשני הארגונים: ארגון AWA נותר בעיקר ארגון המוקדש לעבודה סוציאלית, בעוד שה-AWU הפך לארגון פמיניסטי יותר פוליטי.

את השלב הבא של תנועת הנשים ניתן לתאר במונחי הגורל שעלה בידי רוב הפלסטינים בשנת 1948. כאשר האו"ם הצביע ב-1947 בעד לחלק את פלסטין לשבעה גופים, שלושה ליהודים, שלושה עבור הערבים, ואחד נפרד ועצמאי – הישות ירושלים, היהודים קיבלו את התכנית בעוד שהפלסטינים דחו אותה ביובש. הסיבות היו שונות, אך גורם הסירוב העיקרי היה העובדה שהאוכלוסייה היהודית הייתה משמעותית פחות רבה מזו הפלסטינית, אולם הנתח הגדול יותר של הקרקע, במיוחד זו העשירה, והנחשקת, ואזורי החוף מהמפותחים, הוקצו ליהודים. 8
הייתה תחושה כללית של חוסר שביעות רצון בקרב הפלסטינים, כמו גם תחושה כי הבריטים, בכך שהעבירו את בעיית הסכסוך היהודי-הפלסטיני לאו"ם, בגדו בהבטחותיהם לערבים בדבר מדינה פלסטינית עצמאית. מדינות ערביות אחרות הרגישו אותו הדבר, מתקפה על מדינת ישראל החדשה הושקה כמעט ברגע הכרזתה.

נשים הביעו את התנגדותן בדרכים רבות, בייחוד על-ידי קיום הפגנות וכתיבת מכתבים לגורמים הבריטיים ולאו"ם. במהלך תקופה זו, כנופיות מיליציה יהודיות החלו להלך אימים על תושבי הכפרים הפלסטיניים; האירוע המפורסם ביותר התרחש ב-9 באפריל, 1948, כחודש לפני קום המדינה. ביום ההוא, כנופיות האצ"ל והלח"י, בראשות מנחם בגין ויצחק שמיר (שניהם מאוחר יותר נבחרו לכהן כראשי ממשלת ישראל) טבחו ב-245 פלסטינים בכפר דיר יאסין, ליד ירושלים.
הטבח זעזע את העם הפלסטיני, והשמועה התפשטה במהירות לערים ועיירות פלסטיניות אחרות, שהציונים הולכים לגרש אותם באלימות מאדמתם. החדשות הניעו רבים לברוח, בעוד שאחרים החזיקו בשטח שלהם ונלחמו. נשים, במיוחד איכרות ונשים מהמעמד הנמוך, נלחמו לצד בעליהן, אבותיהן, ואחיהן – הן הכינו תחמושת ואספקה, סייעו לפתח דרכי מילוט, והשתתפו גם בדרכים נוספות.

כאשר מדינת ישראל הוקמה במאי 1948, רוב האוכלוסייה הפלסטינית הוגלתה. רבים ברחו בגלל מתקפות מתמשכות על כפרים שנעשו בידי כנופיות יהודיות, בעוד אחרים הפכו לעקורים במהלך המלחמה. התוצאה הסופית הייתה תחילתו של משבר פליטים מסיבי, והפלסטינים הפכו לקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעולם שרוב אוכלוסייתה נאלצת לחיות בגלות. (זה אירוני, כמו שציינו חוקרים רבים, במיוחד משום שהפלסטינים הפכו ל"קורבנות של קורבנות" כלומר, הם סבלו מידיהם של קהילה אשר כשלעצמה אינה זרה לסבל וגלות. קשה למצוא דוגמא היסטורית נוספת של קהילה שספגה טרור ורצח, ואז השליטה טרור על קהילה אחרת לאחר התאוששותה) התשתית של מדיה פלסטינית, בריאות, חינוך, וממשלה – נופצה. תנועת הנשים סבלה מגורל דומה.

בעוד שרשמית תנועת הנשים נאבקה כדי להתארגן מחדש לנוכח מלחמה, עוני, עקירה, וקשיים אחרים, הנשים הפלסטיניות נאבקו על בסיס פרטני לקיום משפחותיהן ולפרנסתן, בין אם נעקרו למחנות פליטים, למדינות אחרות או בתחום קהילותיהן תחת ממשלה חדשה. אחרי 1967, הפלסטינים שהתגוררו בגבולות המקוריים של פלסטין גם התמודדו עם חיים תחת שלטון כיבוש חדש.

ההצטלבות ההיסטורית הבאה בה הייתה הגחה מהותית של תנועת הנשים הייתה באינתיפאדה של 1987. במהלך ההתקוממות הזו, שנמשכה עד 1992, נשים הפגינו את כוחן. כמו שריטה גייכמן אמרה, "השינוי החברתי שנבע מהאינתיפאדה יצר תפקידים חדשים לנשים. ארגוני הנשים והועדות לימדו נשים את הכישורים הדרושים כדי להיות פוליטיקאיות ואסטרטגיות, והאינתיפאדה לימדה אותן כיצד להיות מנהיגות פוליטיות. התנועה החשובה של נשים לתפקידי מנהיגות בזירה הגברית הייתה הכרחית בשל כליאה המונית של מנהיגים פוליטיים גברים״ 9
התוצאה הייתה, שכשנחתמו הסכמי אוסלו בספטמבר 1993, הנשים הפלסטיניות כבר ניסחו אשרה, מסמך עקרונות על מעמדן המשפטי של הנשים, "מתוך הכרה כי הן צריכות לתבוע את זכויותיהן להיכלל בתחילתה של המדינה הפלסטינית העתידית. המטרות, כאמור במסמך זה, הן: (1) "לשמור על החברה הפלסטינית מלוכדת"; (2) "להרבות תרבות וייחודיות פלסטינית"; (3) "לחזק את המאבק הלאומי והחברתי של הנשים הפלסטיניות"; (4) "להשיג שוויון"; (5) להשיג "זכויות פוליטיות"; (6) להשיג "זכויות אזרח"; ו (7) להשיג זכויות "כלכליות, חברתיות, ותרבותיות." פסקאות הסיכום מדגימות כמה קשורה תנועת הנשים לתנועה הלאומית: "המאמצים של נשים הפלסטיניות, כמו גם של כל הכוחות הדמוקרטיים בחברה הפלסטינית חייבים להתאחד כדי להסיר את כל המכשולים הפוגעים בשוויון בין נשים לגברים. עלינו לעבוד יד ביד למען חברה דמוקרטית אשר ממלאת עצמאות לאומית מקיפה, צדק חברתי ושוויון. " 10

בספטמבר 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה בגדה המערבית וברצועת עזה. נשים לקחו על עצמן תפקידים רבים: הן פעלו כמערכת רווחה, טיפלו בפצועים ובחולים, כמו גם אלו שהתייתמו או שאיבדו את המפרנסים העיקריים שלהם לאלימות; והן תחזקו את מערכת החינוך כמורות.

בתפקיד מסובך יותר, נשים רבות גם השתתפו באלימות. העלייה במספר פיגועי ההתאבדות כאמצעי תגמול נגד הישראלים גבתה את חייהן של מספר מחבלות וקורבנותיהן. בעת כתיבת שורות אלה, האירוע האחרון התרחש ב-4 באוקטובר 2003, כאשר הנאדי ג'רדאת תייסיר פוצצה את עצמה במסעדה בה מבקרים ערבים ויהודים בחיפה, ישראל. בתקופה שלאחר הפיצוץ, בו נהרגו לפחות 19 בני אדם, דווח באופן מיידי שג'רדאת, מוקדם יותר באותו קיץ, נכחה בהוצאה להורג של אחיה ובן דודה בידי הישראלים, שנהרגו בכניסה לביתם בג'נין בו התגוררה גם היא. לפי רוב הדיווחים, ג'רדאת, עורכת דין בהתלמדות, הייתה אישה צעירה, חרוצה ואינטליגנטית, שדוכאה על ידי המוות האלים אשר שפקד את קרוביה. הסיפור הזה אינו יוצא דופן – דווח כי קומץ המחבלות המתאבדות האחרות היו גם הן עדות לפשעים שנעשו על ידי הצבא הישראלי נגד משפחותיהן או חברים קרובים.

הנסיבות שככל הנראה הניעו את ג׳ראת להפוך למחבלת מתאבדת הן מגוונות: הן יכולות להיות מתויגות כתנאים מקלים, אבל זה עדיין בלתי אפשרי להצדיק את פיגוע ההתאבדות והפגיעה באזרחים.
תקיפה נגד מטרה צבאית יכולה להיתפס כטקטיקת מלחמה, אך התקפה נגד אזרחים בסביבה אזרחית זה שונה. בזמן שאין "צבא פלסטיני", כוח שיוכל להתעמת עם הצבא הישראלי, ההתקפות מצד הפלסטינים נעשות על בסיס פרטני. למרבה הצער, פיגועי התאבדות פורשו על ידי התקשורת כתגובה קולקטיבית, שאושרה בדרך כלל על ידי הכוחות הפלסטינים, ולא כפעולה נואשת הנלקחת על ידי אדם נגד צבא כובש והאוכלוסייה הנתפסת כתומכת בו.

זה נראה בלתי נמנע שהנשים הצעירות האלה יתפסו במחזור הדיכוי והאלימות שממלא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדבר היחיד שיעצור התקפות פלסטיניות נגד אזרחים ישראלים הוא, עוד דרך משמעותית להביע את זעמם וכעסם. נשים רגישות ונתונות להשפעות התסכול והכעס בדיוק כמו הגברים. כיוון שנראה שרשת ארגוני הנשים הפלסטיניות והרשתות הפמיניסטיות שורדות את המכה לתשתית הפלסטינית, יש לקוות כי חלופות אחרות תעמודנה לרשות צעירות שמרגישות את הצורך לפעול נגד הכיבוש.

בעיות

התנועה הפמיניסטית הפלסטינית ניצבת כיום בפני בעיות ומכשולים רבים. מבחני הקולוניאליזם והכיבוש, מוחרפים בשל הקשיים של חיים בחברה מאד פטריארכלית, והופכים מאמצים פמיניסטים לקשים כפליים אך גם לחשובים יותר לאין שיעור. יתר על כן, לחששות לאומניים יש את הפוטנציאל להאפיל על אלו הפמיניסטים. חלק מהבעיות איתן מתמודדת התנועה הפמיניסטית המודרנית כולל:

  1. פונדמנטליזם: כל מי שלא היה בגדה המערבית וברצועת עזה למשך כמה שנים בדרך כלל מופתע ללמוד כי יותר ויותר נשים אימצו את הלבוש האסלאמי המסורתי, מחיג'אב עטוף באלגנטיות עד לגלימה שחורה מלאה עם שרוולים ארוכים וכיסוי פנים להעלמה מוחלטת של הגוף.
    הסיבות מאחורי המגמה הזו משתנות בין נשים (עבור חלק, זה הוא ביטוי של אמונתן; עבור אחרות, הדבר נכפה עליהן על ידי בני משפחותיהן; עבור אחרות עדיין, החיג'אב הוא סימן של סוג חדש של פמיניזם הידוע כפמיניזם אסלאמי. גורם אחד, עם זאת, הוא עליית הפונדמנטליזם האסלאמי בגדה המערבית וברצועת עזה. כתוצאה מכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך ליותר אינטנסיבי ואלים בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר קריסתם לכאורה של הסכמי אוסלו, הפונדמנטליזם האסלאמי צבר פופולריות בקרב הפלסטינים, כמו גם במדינות ערביות אחרות.

לדברי פיליפה שטרום, "נשים פלסטיניות מודרניות רבות מפרשות את הלחץ ללבוש 'בגדים צנועים' כחלק מניסיון לא לגיטימי בידי פונדמנטליסטים לדחות מודרניות ואת הגדרתן המחודשת של נשים ביחס לתפקידיהן." 11
שמלות, לעומת זאת, היא רק דרך אחת בה הפונדמנטליזם פועל כנגד עצמאות הפרט של נשים. תפיסות פונדמנטליסטיות של תפקיד הנשים הן שמרניות מאד, כפי שמקובל בין כל התנועות הפונדמנטליסטיות, המכרסמות בהתקדמותן של נשים בחינוך, שוויון חברתי, זכויות בריאות, ובנושאים אחרים.

  1. רצח על כבוד המשפחה: בעוד רציחות על כבוד המשפחה קורות בתדירות גבוהה בירדן (כ-25 בשנה), הן גם בעיה בגדה המערבית וברצועת עזה. גברים החשים כי כבוד המשפחה הוא הדבר היחיד שנשאר להם בעקבות העקירה, הכיבוש והעוני (גם בשל העובדה כי נשים פלסטיניות דיווחו כי הן סובלות מהתעללות מינית בבתי הכלא הישראלים) לעתים קרובות כופים על נשים במשפחותיהם לציית לקודים התנהגותיים קפדניים. זה לעתים קרובות גורר חשדנות כלפי נשים המנסות לקחת חלק בפעילויות מאורגנות של נשים.
  2. כיבוש: הכיבוש, כמו שרוב הפלסטינים רואים אותו, הוא שורשן של בעיות רבות שהחברה שלהם נאלצת להתמודד עמן, כולל עוני, בערות, זכויות אדם, ותעסוקה. חלק מן הבעיות הללו משפיעות על נשים הכי קשה. לדוגמה, בתקופה שבה גברים רבים לא יכולים למצוא תעסוקה, לנשים אפילו יותר קשה מכיוון שרוב המעסיקים מראים יותר נכונות להעסיק גבר בעל משפחה להאכיל. כמו כן, שיעורי האלימות במשפחה גדלים, כיוון שהתסכול והזעם שרבים מהגברים חשים לעתים קרובות נפרק בצורה של אלימות נגד בת הזוג או חברת משפחה.

יתר על כן, הכיבוש גורם למכשול נוסף גדול עבור נשים: תקיפה מינית. נשים רבות שריצו זמן בכלא ישראלי על השתתפות במחאות, הפגנות, יידוי אבנים, ופעילויות אחרות; כידוע, רבות מהן, הותקפו על ידי חיילים ישראלים בזמן בכלא כסוג של עונש, עונש, השפלה, ואפילו כאמצעי לאיסוף מידע. לדברי נדירה שלהוב קיבורקיאן, השיטות ששימשו את הצבא הישראלי מחושבות, ערמומיות ומנצלות את הנורמות החברתיות והתרבותיות:

היו סיפורים על בנות שסוממו וצולמו בעירום כדי לסחוט מהן מידע על פעילות פוליטית של בני המשפחה, קרובי משפחה או שכנים. הצורה של הטרדה משתנה מאוד, אבל הדפוס של ההתנהגות והשפעתו מייצגים הפרה חמורה של היושר האישי של הנקבה: היא מרגישה כאילו היא כבר לא בת אדם, שהערך שלה אינו הפונקציה והתרומה החברתיות שלה, שהיא הופכת לאובייקט מיני. שינוי זה משפיע על ההערכה העצמית והביטחון שלה ואף יש השלכות שליליות על הביצועים בבית הספר. 12

המודעות להשפעות הרגשיות של הטרדה ותקיפה מינית על נשים שהיו כלואות גדלה, ובתקווה תביא עמה פעולות משמעותיות כדי לסייע לנשים צעירות להתמודד רגשית עם משברים אלה. עם זאת, חשש מפני תקיפה כזאת מונע מנשים פלסטיניות רבות מלהשתתף באופן מלא בפעילויות חברתיות ופוליטיות. אישה צעירה אחת דיווחה לקיבורקיאן: "אני מפחדת לצאת מהבית, אפילו ללכת לקניות או לבקר חברה, מחשש להילקח על ידי הצבא הישראלי. הם עלולים לצלם תמונות לא צנועות שלי, בכוח, או על ידי לסמם אותי, כמו שהם עשו לכמה מחבריי". 13

  1. מכשולי מרחק/תקשורת: הכיבוש והבנייה וההרחבה המתמשכות של התנחלויות ישראליות (שאינן חוקיות על פי חוק האו"ם) על הקרקע הפלסטינית, השאירו את הגדה המערבית ורצועת עזה במצב של חסימה מתמשכת. מחסומים הוקמו בצמתים מרכזיים; סדרה של כבישים המחברים את ההתנחלויות בהם רק לישראלים מותר להשתמש; ופלסטינים לעיתים קרובות נחסמים מנסיעות לעבודה ולבתי הספר. רוב הפלסטינים גם חיים בגלות במדינות אחרות ואינם רשאים לחזור. על כן תיאום ואחזקת תנועה פמיניסטית חזקה, מאוחדת, ומחוברת זו משימה לא קלה.
  • "גורם אלג'יריה": נשים פלסטיניות בדרך כלל נחלקות לשני מחנות: אלה המאמינות כי המאבק למען זכויות הנשים הפלסטיניות צריך להתעכב, לפחות עד שתושג אוטונומיה ועצמאות לאומית, ואלה המאמינות כי שתי התנועות צריכות להקביל. הקבוצה השנייה תטען כי ישנו לקח הניתן ללמוד מן נשות אלג'יר, שהשתתפו באופן פעיל במאבק לעצמאות משלטון קולוניאלי צרפתי. הן תכננו לעמוד על הצורך בזכויות נשים בסיומו של המשבר הלאומי, ברגע שהעצמאות תושג. אולם, זכויות נשים מעולם לא קבלו את תשומת לב ואת הזמן המיועד. במקום זאת, זכויות נשים נרמסו תחת צורה חדשה של פונדמנטליזם אסלאמי פטריארכלי ששטפה את האומה. ליילה דנש אומרת: "נשים באלג'יר כיום נשארות קורבנות במסע מתמשך של אלימות הן מצד המדינה והן מצד האיסלאמיסטים." 14
    נשים פלסטיניות רבות דואגות מגורם אלג'יריה זה ושואפות להבטיח כי אותו גורל לא יאונה להן, במיוחד אחרי התפקידים המשמעותיים שהן שיחקו בחיי תנועת העצמאות הפלסטינית.

  • העתיד

    המשברים האחרונים במזרח התיכון, ובעיקר הסלמת הלהט האיסלאמי-הפונדמנטליסטי וכן אפילו מדיניות כיבוש ישראלית אגרסיבית יותר, הובילו לשינוי ניכר בפמיניזם הפלסטיני. יש, למשל, סוג חדש של פמיניזם אשר יכול להיקרא פמיניזם אסלאמי. בספרה "נשים פלסטיניות: פטריארכיה והתנגדות בגדה המערבית", שריל רובנברג מתארת תנועה זו, שבה נשים מוסלמיות פלסטיניות מוצאות תקדים לאישה מוסלמית חזקה בקוראן ובתורתו של מוחמד, ולדחות עמדות שמרניות נוכחיות כמו רעיונות שווא כמו על נשים שנבדו על ידי גברים בניסיון לשכתב את ההיסטוריה ואת תורתו של האסלאם.

    בעוד חל עניין קבוע בשמירה על ועדות וארגוני הנשים שסייעו להקים את התנועה הפמיניסטית מלכתחילה, התפתח גם עניין אקדמי יותר. בשנת 1993, באוניברסיטת ביר זית, אחת האוניברסיטאות הפלסטיניות המובילות, הוקמה תוכנית לימודי מגדר, ששמה להם למטרה להכשיר נשים לארגן לחקור את הצרכים של נשים פלסטיניות. לדברי רולא אל-ראיפי, "התוכנית, שהינה ייחודית לעולם הערבי, כוללת יוזמה מחקרית, נשים פלסטיניות בחברה, שמטרתה הראשונית הייתה למלא את החללים הקיימים ביחס למחקר על התנאים של נשים על ידי הערכת החומר הקיים מבחינת מגדרית וזיהוי המשך החקר והשלכות מדיניות " 15

    אתגר גדול של התנועה הפמיניסטית הפלסטינית תהיה יצירת ושמירת יחסים בין נשים פלסטיניות מכל השכבות החברתיות; זו אותה הבעיה אשר הטרידה את התנועה מאז הקמתה, כאשר התנועה הפמיניסטית נתפסה בעיקר ככלי של נשים מהמעמד הבינוני-גבוה ומהמעמד הגבוה, מבלי שהושקעו מאמצים אמיתיים כדי להגיע אל איכרות. בעידן המודרני, התנועה הפמיניסטית צריכה לשאוף, למרות קשיי הכיבוש, לאמץ בו זמנית את הדעות והקולות של נשים משכילות מהמעמד העליון, נשים ממעמד הפועלות, נשים בדואיות, פליטות, ונשים פלסטיניות החיות בגלות.

    בהתחשב בהיסטוריה הארוכה שלה, התנועה הפמיניסטית הפלסטינית מושרשת עמוקות בחברה הפלסטינית, למרות שלעתים קרובות זה נראה בלתי נראה בגלל חששות כלליים מהכיבוש הישראלי. החלטה מהירה וצודקת לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתוביל למדינה פלסטינית עצמאית, בת קיימא, היא חיונית ליכולת של התנועה הפמיניסטית להמשיך לבצע התקדמות משמעותית גם בחייהן של נשים פלסטיניות וגם בחברה הפלסטינית.

    "הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות כבושים הוא להיות כובשים."
    -ל. פול ברמר השלישי, המנהל הראשי של עיראק הכבושה (מצוטט בניו יורק טיימס, 4 באפריל, 2004)


    אודות הכותבת

    סוזן מועדי דראג' היא כותבת עצמאית והעורכת המנהלת של הבולטימור ריוויו, וערכה לאחרונה את הספר Scheherazade's Legacy: Arab and Arab-American Women on Writing. היא מתגוררת בבולטימור ומלמדת שם קורסים בכתיבה וספרות.


    1. "Press Release on the Occasion of International Women's Day, 8th of March," e-mail correspondence, March 6, 2002, from alzahraa44@hotmail.com. Signed by: Al-Zahraa: An Arab Women's Feminist Organization (Sakhneen); PNGO: the Network of Palestinian NGO's in the Occupied Palestinian Territories; HRA: the Arab Human Rights Association (Nazareth); The Women's Studies Center, Birzeit University (Birzeit, OPT); Assiwar, the Arab Feminist Movement to support Victims of Sexual Abuse (Haifa); Baladna: The Association of Arab Youth (Haifa); Kayan: A Feminist Organization (Haifa); Al-Wafa wal Amal: A Women's Charity Organization (al-Baqa al-Gharbiyya); The Association of Women in Laqiya (Bir al-Saba'a); A Step Forward (Rahat); The Women's Democratic Movement (Nazareth). 
    2. Ellen Fleischman, The Nation and Its "New" Women: The Palestinian Women's Movement, 1920-1948 (Berkeley: University of California Press, 2003) 311. 
    3. http://www.palestine-net.com/history/bhist.html 
    4. Palestinian Academic Society for the Study of International Affairs (PASSIA), "Palestinian History," http://www.passia.org/palestine_facts/pdf/pdf2003/sections2/ Timeline.pdf. PASSIA is based in Jerusalem, and it considered a major think tank on the Israeli-Palestinian struggle. I visited PASSIA's offices in 1998, and I was impressed by the scope and range of information it collects and the research it conducts on this issue. 
    5. Fleischman, The Nation, 3. 
    6. Fleischman, The Nation, 96-97. 
    7. Fleischman, The Nation, 95,121. 
    8. For a map, see http://www.passia.org/ palestine_facts/MAPS/newpdf/PartitionArmistice.pdf. 
    9. Rita Giacaman, "The Women's Movement on the West Bank," in Arab Women: Between Defiance and Restraint, Suha Sabbagh, ed., (New York: Olive Branch Press, 1996) 130. 
    10. General Union of Palestinian Women, Jerusalem, Palestine, "Draft Document of Principles of Women's Rights," third draft, in Arab Women: Between Defiance and Restraint, Suha Sabbagh, ed., (New York: Olive Branch Press, 1996) 258, 261. 
    11. Philippa Strum, The Women are Marching: The second Sex and the Palestinian Revolution (New York: Lawrence Hill Books, 1992) 73. 
    12. Nadira Shalhoub Kervorkian, "Fear of Sexual Harassment: Palestinian Adolescent Girls in the Intifada," in Palestinian Women: Identity and Experience, Ebba Augustin, ed., (London: Zed Books, 1993) 175. 
    13. Kevorkian, "Fear," 176. 
    14. Leila Danesh, "Algerian women in politics." Middle East Times, http://metimes .com/issue31/ reg/3algwomen.htm. 
    15. Roula El-Raifi, "Laying the Foundations of a Democratic Palestine: The Women's Studies Program at Birzeit University," http://www.idrc.ca/books/reports/1997/ll -Ole.html.