אדם שוכב פצוע על הריצפה, מזיז מעט את ראשו, שרוע על הקרקע ללא יכולת לנוע, ומסביב המולה. אמבולנסים שכתוב עליהם "הישוב היהודי בחברון" נוסעים מפה לשם, כולם אדישים לחלוטין למצבו, אף אחד לא מנסה לטפל בו. קבוצות של חיילים חמושים עומדים ומדברים אחד עם השני באגביות, לכאורה סצינה בנאלית ושגרתית של העיר חברון. המצלמה מתמקדת לרגע באדם הפצוע. ואז שוב ברקע. אחד החיילים מתחיל לזוז לכיוון הפצוע, מכונית שהחלה ליסוע מסתירה את הפריים, ונישמע קול יריה. התמונה הבאה היא של הפצוע עדין שוכב באותה תנוחה, רק שהפעם דם נוזל מראשו. מה שכרגע תועד היה הוצאה להורג. מישהו צועק "הכל בסדר" והסצינה ממשיכה כמו מקודם. עוד אנשים מתחילים להתאסף. יותר מאוחר יעטפו את הנרצח בשקית שחורה ויפנו אותו מהשטח, הכל ימשיך כרגיל, והשיגרה העקובה מדם של העיר תמשיך להתקיים במתכונת של עסקים כרגיל, לפחות ככה זה היה יכול להיות ביום רגיל, רק שהפעם קרה מקרה חריג שלא היה אמור לקרות: הכל תועד.

התקרית עוררה סערה צפויה בארץ ובעולם. החייל נעצר ונחקר במה שהפך למשפט תקשורתי ושיחת היום, ולחץ ציבורי עצום קם על בית המשפט במטרה לשחרר את החייל. אפילו ביבי נתניהו, ראש הממשלה, התקשר למשפחת החייל והביע תמיכה. הפגנות שאורגנו בכל הארץ ומחאה פופוליסטית רחבת היקף של כל השכבות של הפשיזם הישראלי- החל מחלאות הימין הקיצוני ועד לליברלים "מתונים"- באו במטרה אחת ברורה, שהיא להכשיר הוצאות להורג ללא משפט, לנקות מפשע חיילים שרוצחים פלסטינים באופן אקראי ולפנות את השטח ככל הנראה לפשעי מלחמה חמורים אף יותר. מהצד השני קמו כל מיני ליברלים ציונים נאורים בעיני עצמם שהחלו להתבכיין על אובדן הערכים ולדבר על "ערכי צה"ל", ואיך מערכת המשפט צריכה לעשות את שלה. הרטוריקה היא ברורה- החייל הוא חייל שסרח, תפוח רקוב, עשב שוטה, לא מייצג את הרוח של צה"ל וצריך להישפט ולהיענש בחומרה כדי שנוכל לחזור לכבוש בשקט ולבצע פשעים יותר קונצנזואליים.

למרות כל ההתלהמות הפשיסטית האופיינית והרגילה לאזור שלנו, מפגיני הימין לפחות יותר כנים, כרגיל, וצודקים בנקודה אחת בסיסית- החייל עשה בדיוק מה שציפו ממנו. אם תיאטרון הדמוקרטיה הישראלית היה קצת יותר כנה עם עצמו, ומעוניין היה ליצור מצג אמיתי של "צדק", יחד עם אלאור אזריה, החייל הרוצח, היו יושבים איתו בתא המעצר וחדרי החקירות גם גדולי המסיתים, אישי ונבחרי ציבור, שכבר חודשים, מאז פרוץ גל ההתקוממות הפלסטינית האחרון, דואגים להבהיר לנו שמחבלים צריכים למות. אולי לדוגמא בית המשפט צריך לעצור ולחקור גם את ניר ברקת, שאמר שכל אזרח צריך ללכת עם נשק, ככה, לתחושת הבטחון. אולי גם את בנט, שאמר שמחבלים צריך להרוג. אולי גם את ינון מגל, שאמר ש"בנאדם שמאיים בסכין, צריך לירות לו בראש". אולי גם את שרון גל, שהגיש הצעת חוק לעונש מוות למחבלים, ומגבה בתמיכה מלאה את החייל הרוצח. אולי גם את סמוטריץ', שאמר ש"מחבל שיוצא מהבית להרוג, לא חוזר הביתה, נקודה". הרשימה עוד ארוכה. גם האזרחים הפנימו את המסר: מקרים כמו הלינץ' בהפטום זרהום, האריתראי שזוהה בטעות כמחבל בתחנה המרכזית בבאר שבע, הדקירה של אורי רזקן– יהודי ממוצא מזרחי שזוהה בטעות כערבי, הדקירה בדימונה והלינץ' בנתניה– מוכיחים שלהסתה יש השלכות. החייל עשה בדיוק מה שהחברה ומנהיגיה ציפו ממנו, ופעל לפי הפקודות של עשרות אנשי ציבור ודעת קהל שנוטה ברובה לתמוך ברצח של מחבלים. הוא עשה רק טעות גדולה אחת: להיתפס. מהרגע שהסרטון שוחרר לרשת, הנזק התדמיתי לישראל הוא עצום, ותיאטרון הדמוקרטיה חייב להיכנס לפועל, בשביל להחריג את החייל, להפיל עליו את כל האחריות, לדבר על תפוחים רקובים ועשבים שוטים, ולהמשיך בשיגרה של דיכוי ואפליה, אבל כיבוש נאור, של צבא מוסרי.

מה שהכי הפחיד את ישראל קרה- פרצה התקוממות עממית מבוזרת ולא מונהגת. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, שהיתה מגובה על ידי ארגונים וחזיתות, והאינתיפאדה השניה, שהיתה מגובה על ידי ארגונים חמושים ומיליטריסטים- גל ההתקוממות הנוכחי שפרץ באוקטובר 2015 סביב אל-אקצא לא מגובה על ידי שום כוח מלמעלה, והוא לגמרי מחוץ לשליטה של ישראל, הרשות הפלסטינית והחמאס. דקירות, דריסות ואפילו מיקרי ירי, שהם לחלוטין יוזמה אישית של נוער מתוסכל ומדוכא שכבר אין לו מה להפסיד, ואין לו שום אמון בזרועות חמושות ומפלגות שלטון. מקרים כמו זה של בהאא אליאן, אחד מהפלסטינים שהשתתף בפיגוע הדקירה באוטובוס בירושלים ב13 באוקטובר 2015, והשאיר אחריו הודעה בה הוא מבקש ששום ארגון לא יקח אחריות על הפיגוע שלו- מבשרים דרך חדשה בפוליטיקה הפלסטינית ודרכי הפעולה. ההתקוממות הפכה לבלתי נשלטת, תרתי משמע, ההתנגדות הפכה לנחלת הכלל, וכל צעיר פלסטיני הוא חשוד פוטנציאלי. במצב כזה לא מעניין להביא אנשים לחקירה- אין מה להוציא מהם. ההתנגדות ירדה לעם, את מקומם של הארגונים והזרועות החמושות החליפו זאבים בודדים וקבוצות קטנות של 2-3 אנשים, ושיטות הפיגועים עברו הפשטה שמאוד קל להפיץ ברשתות החברתיות ונגישות לחיקוי על ידי כל אחד בעצם- מפצצות מתוחכמות וחגורות נפץ- לסכין, כלי רכב, רובה. והתגובה של ישראל היתה הסרת רסן, השתוללות של עשרות אנשי ציבור, שהסיתו אזרחים לשאת עימם כלי נשק ולרצוח במקרה הצורך. כבר אין צורך לנטרל, להשתלט, להביא לחקירה, להבין מה המניעים, לחקור, לקיים משפט ולשלוח למאסר- עכשיו אפשר פשוט להרוג. בגיבוי מלא של ראשי ערים, רבנים וחברי כנסת. אבל אל תתפסו, כי אז אתם לבד, ולמרות חגיגות ההסתה רחבות ההיקף, נפיל עליכם את כל האשמה, נבודד אתכם, נטהר את שמינו ונדבר על עשבים שוטים. תסמינים בסיסיים של מדינה בפאניקה.

ההחרגה הזאת וההוצאה של החייל הרוצח מהכלל היא קריטית להמשך תפקוד המערכת. הוא בסך הכל עשב שוטה, שפוגע בערכי צה"ל, שהוא צבא מקצועי עם נהלים. דרך השיח על "ערכי צה"ל", הליברליות הציונית יכולה להמשיך לתפקד, ללכת לישון בבטחה ובידיעה שהכל עדין תקין, הכיבוש עדין מוסרי ונאור, הכל עומד על תילו ומתפקד, ולא, חס וחלילה- עצם קיומו של צה"ל והציונות עומדים בספק. הציונות תמיד אהבה תפוחים רקובים. יותר נוח לדבר על כהניסטים פסיכופטים שיורים בערבים ושורפים עצי זית מאשר על מטוסי קרב צה"ליים שחגים מעל עזה וטובחים באלפים. אלה הם השוליים הקיצוניים והלא רלוונטים של הימין, וזה המיינסטרים הישראלי, הקונצנזוס, הצבא של העם. כל השיח על ערכי צה"ל מתעלם מכמה דברים חשובים, לדוגמא ששכונת תל רומיידה, השכונה בחברון בה בוצע הרצח, סגורה על ידי הצבא ומוגדרת כ"שטח צבאי סגור" מאז 1 בנובמבר 2015, והפלסטינים שגרים שם מאולצים להירשם אצל הצבא, אחרת הם יגורשו מביתם. שצוותים רפואיים וארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובינלאומיים מנועים מלהיכנס לשכונה. שמאז תחילת אוקטובר 19 פלסטינים נהרגו בשטחי H2 בחברון, שטחים שנמצאים תחת כיבוש ושליטה ישראלית, בידי הצבא והמתנחלים- עשרות מקרים שלא תועדו ולא זכו לכזאת סערה- וחלקם טוייחו ונדחקו הצידה על ידי גורמי צבא. שבאסם אבו ראחמה, תושב הכפר בילעין, נהרג על ידי פגיעה של רימון גז מדמיע בכינון ישיר לחזה שלו מתווך קרוב, בניגוד לאותם נהלים מהוללים, במקרה שתועד היטב מכמה זוויות, והתיק נסגר מחוסר ראיות. שג'וואהר אבו ראחמה, גם כן מהכפר בילעין, נהרגה משאיפת גז מדמיע, והצבא ניסה למסמס את כל הסיפור ולטעון שהיא מתה מוות טבעי. שמוסטפא תמימי מנבי סאלח נהרג במהלך הפגנה לא חמושה גם כן, גם הוא מרימון גז בכינון ישיר מתווך קרוב, והפרקליטות הצבאית סגרה את התיק בטענה שהירי חוקי כי החייל "לא ראה". שכל שנתיים בערך ישראל טובחת בעזה- אחד האזורים העירוניים הצפופים ביותר בעולם, ורוצחת אלפים שרובם לא מעורבים בלחימה. שצה"ל היה מעורב באלפי מקרים של טבח חסר הבחנה, רצח והוצאות להורג ללא משפט במהלך שתי האינתיפאדות וההתקוממות האחרונה. שהכיבוש עצמו הוא כולו טרור, שמשטר צבאי על עם אחר זה פיגוע מתמשך, ובמקום להזדעזע ממקרה בודד של חייל רוצח מתוך שגרה של רצח ודיכוי יום-יומי אפשר להפנות את המשאבים של השיח הציבורי לתהייה של מה הצבא עושה בחברון מלכתחילה. אלה הם ערכי צה"ל, ערכים של כיבוש, של דיכוי, של טרור, של משטר צבאי, ושל רצח. החייל אשם אבל הוא לא עמד לבדו.