[סקירה של צוות קה"ל מדצמבר 2016]

היסטוריה קצרה של סוריה עד עכשיו

מלחמות העולם שינו את מפת העולם לגמרי. האימפריה העות'מאנית, מדינה גדולה וחשובה באזור, התרסקה לחתיכות ונעלמה, והשברים שלה חולקו בין מדינות אירופאיות שונות. מהר מאוד כל מיני מדינות החלו לקום מהשברים האלה ולהכריז על עצמאותן. סוריה, עיראק, לבנון, מצרים, תורכיה, ישראל ומדינות נוספות צצו והחלו להמציא לעצמן מיתוס לאומי. הגבולות בין המדינות האלה היו שרירותיים לחלוטין ונקבעו על פי אינטרסים קולוניאליים של חלוקת נפט והשפעה גאו-פוליטית.

מקולוניאליזם למלחמה קרה

עידן הקולוניאליזם על פניו נגמר, ומדינות רבות הפסיקו את הכיבושים הצבאיים שלהם בטריטוריות מרוחקות. ההרס והעוני שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה יחד עם התנועה הגוברת לדה-קולוניזציה בתוך המעצמות ובקולוניות עצמן הפכו את העסק ללא כדאי ולא משתלם.

הקולוניאליזם הקלאסי תם, אבל החל עידן אחר: השפעה פוליטית. המעצמות היום לא מעוניינות לכבוש מדינות ושטחי אדמה אחרים, אלא רק לתמרן אותן דיפלומטית, להפוך אותן למדינות חסות ואת השליטים שלהן לבובות שישרתו את האינטרסים של המעצמה  – ובכך להרחיב את השפעת המעצמה באזור ולפתוח שווקים חדשים עבור בעלי ההון מהמעצמה, בדיוק כפי שהיו עושים בעבר באמצעות כיבוש צבאי.השטח שעליו סוריה נמצאת נלקח על ידי הבריטים מהטורקים בשנת 1918. הבריטים מסרו את השטח לצרפת ב- 1920 ולקחו אותו חזרה ממשטר וישי הצרפתי הפשיסטי ב- 1942. מאז הכרזת העצמאות של המדינה הסורית ב- 1946, היא הפכה לזירת יריבות חשובה במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. סדרה של הפיכות צבאיות בין 1949 ל- 1970 קיבעה את השלטון אצל חאפז אל-אסד ובכך מיקמה את סוריה במחנה של הקרמלין.

משטר אסד באזור ובעולם

משפחת אסד משתייכת לעדה העלאווית, קבוצה הקטנה הקשורה לאסלאם השיעי, שהוא עצמו מיעוט בסוריה, שם רוב האזרחים הם מוסלמים סונים. עובדה זו משפיעה עמוקות על יחסי הכוחות בין האוכלוסיות השונות בתוך סוריה, ועל בעלי הברית הטבעיים של המשטר הסורי – לדוגמא איראן וחיזבאללה בלבנון, מוסלמים שיעים גם כן. בהתאם גם האויבים הטבעיים שלו הם ערב הסעודית, קטאר, טורקיה ורבות מקבוצות המורדים שנאבקים כרגע נגד אסד, שמצדדים באסלאם סוני.

ארצות הברית הוקיעה את סוריה בראשות אסד והכריזה עליה כ'מדינת טרור', בעוד ברית המועצות, ורוסיה אחריה, חיבקה את אסד והמשיכה לחזק את ההשפעה שלה במדינתו. לאחר מהפכות "האביב הערבי" בשנים האחרונות, סוריה נותרה מדינת החסות הרוסית האחרונה בעולם הערבי, אחרי שרוסיה איבדה את אחיזתה על מצרים, תימן ולוב.

האביב הערבי מתוניס ועד סוריה

לקראת סוף שנת 2010 החל גל מהפכני חסר תקדים בעולם הערבי, לאחר שמוחמד בועזיזי, רוכל רחוב מתוניסיה, הצית את עצמו לאחר שרכושו הוחרם. הפגנות ענק, מהומות אלימות ותנועת התנגדות קמו בתוניסיה והתפשטו כמו שרפה בשדה קוצים ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון. מיליוני צעירים התעייפו לגמרי מהדיקטטורה והאליטות הישנות בארצם ולראשונה החלו לדרוש דברים כמו חירות, דמוקרטיה וסוף לרודנות ועריצות. אלג'יריה, תימן, לוב, בחריין, מצרים, ירדן, וגם סוריה.

Photo credit: npr.com
Photo credit: npr.com

במרץ 2011 אנשי בטחון סורי ירו בילדים שציירו גרפיטי על קיר בעיר דרעא, עיר ענייה בדרום המדינה. העיר ממוקמת באזור חקלאי שסובל מבצורת ומחוסר אספקת מים, ופלאחים רבים עברו אליה מהאזורים החקלאיים. לאחר הרצח, המתיחות בין אנשי העיר לכוחות הביטחון החריפה ותושבים החלו להתארגן ולקיים הפגנות ענק נגד השחיתות והעריצות בארצם, ובעיקר נגד בשאר אל-אסד, שירש את השלטון מאביו, שהחזיק בשלטון במדינה מאז 1961.

מריאקציה אלימה למהפכה עממית

הצבא הסורי הגיב בדיכוי אלים ורצח המוני של מפגינים, ומספר הקורבנות הגיע במהרה למאות. הדיכוי לא עצר את הסחף וההפגנות גלשו במהרה מחוץ לדרעא לערים נוספות בסוריה. לכל מקום שההפגנות הגיעו, הן נתקלו בדיכוי קשה ורצחני מצד כוחות המשטר. אסד ניסה להרגיע את המפגינים על ידי פיזור ממשלתו, ביטול חוקי החירום שהגבילו את זכויות האדם במדינתו במשך שנים וטען למזימה ישראלית-אמריקאית נגדו, אבל דבר לא הועיל. המחאות נגדו התפשטו והגיעו בסופו של דבר לרוב ערי המדינה.

0_1333165713554_news

ב- 1 במאי 2011 החלו גלי עריקות, לאחר שחיילים מהצבא הסורי הודיעו שהם פורשים מהצבא על רקע הדיכוי הכבד של ההפגנות ומצטרפים למפגינים. העריקים הקימו את הבסיס לצבא הסורי החופשי, ארגון צבאי דמוקרטי, אופוזיציה מרכזית למשטר אסד, ששואף להפיל את המשטר ולכונן במקומו חברה דמוקרטית חילונית. מכאן ואילך, המהפכה הסורית הוכרזה והמחאות הפכו בהדרגה למלחמה של ממש.

ב-6 ביוני 2011, 120 אנשי כוחות בטחון סורים נהרגו, והמשטר האשים בכך את כוחות האופוזיציה, שהאשימה בתורה את המשטר. גלים ראשונים של פליטים החלו בורחים מסוריה לכיוון טורקיה, שם נבנה עבורם מחנה פליטים. ב-10 ביוני 2011, כוחות אסד השתמשו לראשונה בכוח אווירי נגד המפגינים, ומטוסים הפציצו מתקוממים בעיר מערת א-נועמאן. מאז התקפות אוויריות נעשו תכופות יותר ויותר והאופי האלים של דיכוי המהפכה עלה בהדרגה עד לרמה מפלצתית של טבח חסר מעצורים.

שנת 2012 התאפיינה בהתערבות בינלאומית. רוסיה, סין, איראן וחיזבאללה חברו לאסד, בעוד ארצות הברית, ערב הסעודית וקטאר חימשו ותמכו בקבוצות מורדים שונות, בעיקר מוסלמים סונים. בנוסף, ארגוני ג'יהאד סונים קיצוניים החלו להופיע ולצבור תאוצה ולתפוס מקום מרכזי יותר ויותר במרד נגד אסד, על חשבון הכוחות הדמוקרטיים. ג'בהת-אל-נוסרה (חזית הניצחון), ארגון אסלאמיסטי סוני ובתחילת שנת 2013 גם המדינה האסלאמית – דאעש – ארגון סוני קיצוני נוסף, החלו לתפוס שטחים ולהיאבק במקביל באסד ובכוחות הדמוקרטיים. דאעש כבש שטחים נרחבים באזור מרכז וצפון המדינה ובמערב עיראק והכריז על הקמת ח'ליפות אסלאמית, והחל לאכוף את חוקי ההלכה המוסלמית (השריעה) בפרשנות הקיצונית והאלימה שלו.

ב21 באוגוסט 2013 חלה הסלמה נוספת של האלימות מצד המשטר שתקף מפגינים בנשק לא קונבנציונאלי. המתקפה הכימית עוררה סערה ברחבי העולם, ודרישה מצד המעצמות לנקות את סוריה מנשק כימי.

המהפכה הסורית

למרות שהתקשורת העדיפה להתמקד באסלאמיסטים ועורפי הראשים של דאעש והג'יהאד או על המעורבות הבינלאומית בסוריה, מה שכמעט נשכח וירד מסדר היום זה המהפכה הדמוקרטית לחירות, שעודנה קורית ולא דעכה לרגע. מיד עם פרוץ המחאות, ארגונים של חקלאים, סטודנטים ועובדים החלו לקום בכל רחבי סוריה, באזורים ערביים וכורדיים, סונים ושיעים, עלאווים ונוצרים, והחלו להתארגן על מנת לדרוש סוף לרודנות ולתוקפנות של המשטר. אלפי צעירים דחו את משטר אסד, ויחד איתו את האלטרנטיבה של אסלאם פוליטי פונדמנטליסטי קיצוני, והחלו להתארגן אזורית וארצית למען חזון של סוריה חופשית, דמוקרטית, וחילונית.

באזורים מהם המשטר נסוג ושוחררו על ידי הכוחות הדמוקרטיים, בעיקר הצבא הסורי החופשי, האזרחים החלו להתארגן על מנת להקים רשתות של עזרה הדדית ולספק את השירותים שהמשטר סיפק עד כה. ועדות מקומיות הוקמו בכפרים ובשכונות, ורשתות אזוריות וארציות הוקמו על מנת לתאם את הפעילות של הועדות בקנה מידה אזורי. הועדות המקומיות מציעות שירותים בנושאים שונים, בין היתר עזרה הומניטרית בדמות אוכל ומקלט לנפגעי הלחימה, שירותי רפואה, מרכזי נשים, רשתות תקשורת, ורשתות אזרחיות לפינוי אשפה, תחזוקת מערכות הביוב, חינוך, בטחון של מים ודלק, שיטור קהילתי ואחריויות רבות אחרות. כיום ישנן מאות ועדות מקומיות כאלה ברחבי סוריה.

השפעה מרכזית על הועדות המקומיות היה האנרכיסט הסורי עומאר עזיז. עומאר עזיז נולד בדמשק, וחזר לסוריה בחודשים הראשונים למהפכה אחרי גלות בערב הסעודית וארצות הברית. בחודש השמיני הוא פרסם קריאה לפעולה, בה נכתב שזה לא מספיק למחות ולהתנגד, ושעל המהפכנים הסורים להתנתק מהמדינה הסורית ומוסדותיה ולהקים גופים דמוקרטים אלטרנטיביים, בצורה של ועדות מקומיות. הוא סייע ביצירת שלושת הועדות הראשונות שפעלו בפרברים של דמשק, ויחד עם פעילים נוספים עסק בחלוקת אוכל וסיוע הומניטרי לנזקקים. עומאר עזיז בסופו של דבר נעצר על ידי המשטר הסורי על הפעילות ההומניטרית שלו וסיוע לכוחות המהפכנים של העם הסורי ומת בכלא. שמועות אומרות שעונה למוות. לאחר מותו, המודל שהוא הציע – הועדות המקומיות – התפשט כמו אש בשדה קוצים ברחבי המדינה, ובמהלך השנים 2012-2013 עם נסיגת המשטר מאזורים רבים, יותר ויותר גופים אזרחיים לקחו יוזמה והתארגנו בצורה דמוקרטית ומקומית.

המהפכה הכורדית

בתוך כל הבלאגן, במקביל למהפכה הסורית, עליית דאעש והמלחמה ההולכת וגוברת, גם הכורדים בצפון המדינה ניצלו את הואקום הפוליטי כדי להכריז על מהפכה משלהם. רוג'אבה, שזה "מערב" בכורדית, היא חבל ארץ בצפון סוריה, על הגבול עם טורקיה – מערב כורדיסטן. הכורדים חיים תחת כיבוש של ארבע ארצות – סוריה, טורקיה, איראן ועיראק. הם היו אמורים לקבל עצמאות משלהם בהתאם להסכם עם המעצמות אחרי נפילת האימפריה העות'מאנית, אבל נבגדו על ידי המעצמות ועל ידי כל אחת מהמדינות שלקחו בעלות על האדמה שלהם.

בסוריה, הכורדים חיו תחת דיכוי כבד ומחיקת תרבות תחת משטרו של אסד. אסד סירב להכיר בקיומם של הכורדים, ובשנת 1962 נשללה האזרחות של 120,000 כורדים סורים. היה אסור ללמד את השפה הכורדית, והתרבות הכורדית נמצאה תחת הגבלות רבות עד פרוץ המהפכה הסורית, שנטרלה את יכולות המדינה לאכוף את החוקים שלה.

המאבק הכורדי – ממרקסיזם-לניניזם לאנרכיזם פרדלי

המאבק הכורדי לעצמאות ידע עשורים רבים של התנגדות עיקשת. בשנת 1980 הקים עבדוללה אוג'לאן (Abdullah Öcalan), דמות מוכרת בתנועה הלאומית הכורדית, את ה- PKK, מפלגת הפועלים של כורדיסטן, אז מפלגה מרקסיסטית לניניסטית. בשנת 1984 הארגון דגל בהתנגדות אלימה נגד עיראק, איראן וטורקיה, במטרה להביא להקמת מדינה כורדית עצמאית. ה-PKK  הוכרז כארגון טרור על ידי מדינות מערביות רבות ופעיליו נרדפו על ידי המדינה הטורקית.

בשנת 1999 אוג'לאן נחטף בקניה על ידי סוכנות ביון טורקית והועמד לדין בטורקיה, שם נשלח לעונש מוות, ומאז הומר עונשו למאסר עולם. בכלא אוג'לאן קרא כתבים רבים, בין היתר דברים של האנרכיסט האמריקאי מארי בוקצ'ין (Murray Bookchin) שהשפיעו עליו עמוקות. בעקבות זאת שינה את עמדתו האידיאולוגית, והגה שיטה פוליטית משל עצמו, שקרה לה קונפדרליזם דמוקרטי. השיטה מבוססת על ועדות מקומיות בניהול עצמי על בסיס דמוקרטיה ישירה ברמת השטח.

מאז פרוץ המלחמה בסוריה, הכורדים ברוג'אבה מאוד הושפעו מההגות של אוג'לאן. בשנת 2012, ה- YPG, היחידות להגנת העם, זרוע צבאית כורדית, תפסה שליטה על האזור של הכפר קובאני, כפר ברוג'אבה, והכריזה על מהפכה חברתית. ארגון החברה החדשה החל במהרה. ועדות עממיות נוסדו בכפרים על מנת לקבל החלטות משותפות. כל ועדה בחרה לעצמה נציג ונציגה, על מנת שלא תהיה הטיה מגדרית, וקיבלה החלטות משותפות בדמוקרטיה ישירה. פרלמנט עממי נוצר על מנת לכנס את כל הנציגים ולדון יחד בהחלטות של כל ועדה במסגרת קונפדרציה אזורית. מעבר לוועדות מקומיות, קמו גם ועדות אקולוגיה וועדות נשים.

המהפכה הכורדית של רוג'אבה מאוד בולטת בפמיניזם שלה – מיליצות של נשים, YPJ, לוחמות לצד ה- YPG נגד דאעש. נשים לוקחות חלק בכל ההחלטות ובכל התחומים של המהפכה ומנהיגות אותה. מרכזי נשים מוקמים בכל הכפרים שנמצאים בשליטת YPG, ומקיימים שירותים לנשים שעברו פגיעות מיניות ואלימות, כמו גם לימודי תעסוקה, עזרה משפטית, תכניות העצמה ועוד. בנוסף הכורדים ברוג'אבה נקטו בגישה של שוויון אתני וחופש דת מלא. ערבים, עלאווים, תורכים, צ'רקסים, נוצרים, מוסלמים – כולם וכולן לוחמות לצד הכורדים ולוקחות חלק שווה במהפכה. כל זה קורה בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם ותוך כדי לחימה עם דאעש שמקיף את קובאני מכל הכיוונים ומאיים ברצח עם.

לחצו CC לכתוביות בעברית

מה קורה בסוריה עכשיו

נכון לסוף שנת 2016, 5 וחצי שנים אחרי פרוץ המהפכה הסורית ומלחמת האזרחים, מה שנשאר מסוריה הרוס כמעט עד היסוד. חצי מיליון אנשים נהרגו, שבע וחצי מיליון אנשים איבדו את ביתם וכמעט 5 מיליון פליטים נפלטו מהמדינה. ההרס והטבח ברחובות הערים הגיע לסדר גודל שמזכיר מראות זוועה ממלחמות העולם. בשואה שמתחרשת במדינה השכנה אלינו, אסד למעשה איבד שליטה על הנעשה בשטח, ולמעשה מתפקד בתור בובה של כוחות אזוריים שמכתיבים את האג'נדה ועושים את הטבח עבורו. מטוסי קרב רוסים, מיליציות שיעיות איראניות וחיילים טורקים בוחשים בצלחת הדם שהיא הטרגדיה הסורית.

ארצות הברית בראשות אובמה הביעה התנגדות רטורית לאסד ולמשטרו, ואף חימשה מעט קבוצות מורדים שנתפשו כ'מתונים' בשלב מסוים, ופצחה בקמפיין של הפצצות מהאוויר שכוון בעיקר נגד דאעש, אבל בניגוד למקרה של עיראק, העדיפה לא לפלוש ולכבוש אזורים בסוריה. המורדים שציפו לסיוע אמריקאי נבגדו על ידי ממשל אובמה, שאחרי הפלישות של ממשל בוש בעיראק ואפגניסטן מאוד לא התלהב מעוד מלחמה במזרח התיכון, וקהילה בינלאומית שכנראה יותר ממה שהיא מתנגדת לשלטון של אסד, חוששת מהתפוררות המדינה הסורית או נפילתה לידי כוחות ג'יהאדיסטים. היו מספר נסיונות לארגן שיחות שלום, שנכשלו כי רוסיה מסרבת לאפשר שאסד ייפול והמורדים מסרבים לעשות מו"מ שלא יוביל להעפת אסד. הכוחות התומכים באסד מאשימים את המורדים שמסרבים לשבת למשא ומתן עם הקצב מדמשק.

רוסיה וטורקיה ממלאות את החלל

את הואקום הפוליטי שיצרה המדיניות האמריקאית מילא פוטין, שאחרי שהבין שארצות הברית לא הולכת לעשות שום דבר משמעותי בנדון, רץ להציל את בן הברית היחיד שלו בעולם הערבי. ואכן המשטר הסורי היה על סף התמוטטות בקיץ 2015, ואילולא ההתערבות הרוסית, אסד כנראה כבר היה מפסיד וסוריה הייתה נופלת לידי המורדים. הברית החדשה שנרקמה, אסד-רוסיה-איראן, אפשרה סבב נוסף של שפיכות דמים והמשך המלחמה. חשוב גם לציין שאובמה עכשיו יוצא מתפקידו ולאור הידידות בין טראמפ לבין פוטין העתיד לא לגמרי ברור מבחינת העמדה של ארצות הברית בנושא אבל אין לצפות שארצות הברית תתערב באופן משמעותי נגד משטר אסד.

טורקיה הפכה לשחקן חשוב גם כן – בפרוץ המלחמה ארדואן התנגד לאסד וגינה אותו על פשעיו, אבל במקביל מאוד הוטרד מהאוטונומיה הכורדית ברוג'אבה, שהלכה ונבנתה ממש על הגבול של המדינה שלו. השאיפות הלאומיות של הכורדים מאז ומתמיד נראו בצורה מאוד חמורה על ידי השלטונות הטורקים, כונו איום על הבטחון הלאומי של המדינה, ודוכאו באופן קשה ואלים.

ארדואן לא יכול לסבול את המחשבה שכורדים במדינתו יקבלו השראה מהניסיון של רוג'אבה להתארגנות עצמאית על בסיס דמוקרטיה וחירות, וישנן עדויות על כך שאפילו איפשר ללוחמי דאעש לחצות את הגבול שלו וחימש אותם. מאז ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל נגדו ביולי השנה, ארדואן החליט לעשות סוויץ', להתנצל בפני רוסיה ולחדש את היחסים איתה כמו גם עם נתניהו וישראל, להפסיק לתמוך במורדים ולהפנות את כל המאמצים שלו לדיכוי הכורדים בסוריה ובמדינתו. המטרה שלו בהסכם עם רוסיה הייתה לאפשר לו להקים רצועת בטחון טורקית בתוך השטח הסורי על חשבון הכורדים, ובסוף אוגוסט 2016 החל מבצע 'מגן הפרת', במטרה לכבוש את אזור הגבול בצפון סוריה מדאעש ומהכורדים. הטורקים פלשו לרוג'אבה והחלו להתקיף את הכורדים הסורים, במקביל למלחמה שהוכרזה נגד הכורדים הטורקים בדרום מזרח טורקיה, על הגבול עם סוריה; ערים שלמות שהושמו תחת מצור, וחיילים נשלחו על מנת לדכא את האוכלוסיה המקומית. אלפים נהרגו עד כה.

כיום המצב בסוריה הוא משבר אנושי חריף, המלחמה הכי חמורה ואלימה שקוראת כרגע, מטרים מאיתנו, והוכחה מדכאת ואילמת לכישלון האנושות. טבח מחריד, ערים מרוסקות, מרחץ דמים בסיוע בינלאומי, וקטל בלתי פוסק. כל מי שיכול לשלוח יד לבריכת הדם הזאת ולהפיק אינטרסים מהסבל הבילתי פוסק והמחריד של העם הסורי עושה זאת ללא חשש.

איך אפשר לעזור

המצב בסוריה רצחני ומדכא ואמור לגעת בכל מי שיש בה חמלה ואנושיות, בעיקר כאן באזורינו, לאור הקירבה הפיזית הרבה שלנו למעשי הטבח. הסורים הנאבקים למען דמוקרטיה מרגישים שהם הוזנחו לגמרי, הן על ידי התקשורת שמפיצה שקרים ומתמקדת רק באסלאמיסטים ובמעורבות של רוסיה והעולם, והן מצד השמאל העולמי, בן ברית פוטנציאלי של ההמונים הנאבקים לחירות ודמוקרטיה, שבגד בהם לחלוטין ברגע האמת.

כוחות רבים מקרב השמאל ה"אנטי אמפריאליסטי", בדומה לתקשורת, העדיפו להתעלם לחלוטין מהכוחות המהפכניים הדמוקרטיים של המוני הפועלים הנאבקים בסוריה, והתמקדו רק בעלייה המאיימת של האסלאם הפוליטי, והנוכחות של ארצות הברית בסכסוך. בעקבות תעמולה שקרית וניתוח מעוות לחלוטין של המציאות, רבים מהשמאל – בעיקר בשמאל הקומוניסטי (הסמכותני, כמובן) – הציגו עמדה לפיה נפילת משטר אסד זוהי מזימה אמריקאית אימפריאליסטית והכוחות הנאבקים נגדו הם כולם או אסלאמיסטים או כוחות של המערב, ולפיכך האופציה הראויה היא תמיכה באסד, או התנגדות לטבח ללא התנגדות מפורשת לאסד, או שתיקה ואדישות לאור "המורכבות" של המצב.

אז ראשית כדי לעזור כדאי ללמוד את העובדות כמה שיותר, ולהפיץ את האמת לגבי הגיהינום שמתחרש שם. מאמר קצר לא יכול לסקר את ההיסטוריה של התהוות המצב הפוליטי בסוריה, והמאמר הזה לא קרוב להיות מקיף באמת, ויכול להוות רק פתח למי שמתעניינת יותר להמשיך לחקור את הנושא ולדבר עליו, ובמיוחד על הכוחות הדמוקרטיים ועל המהפכה לחירות ולחברה חופשית מדיקטטורה, רודנות ופונדמנטליזם.

מעבר להעלאת מודעות, דבר פיזי שתומכים בישראל-פלסטין יכולים לעשות זה לתרום לארגוני סיוע. להלן האפשרויות:

http://www.karamfoundation.org/ – ארגון שפועל בתוך סוריה ומסייע .לפליטים מחוץ לסוריה. הדגש של הפעילות שלהם הוא סיוע לילדים
http://foundation.sams-usa.net/?home=true ארגון שמפעיל בתי חולים בתוך סוריה ובמדינות השכנות לסוריה.
http://www.uossm.org/ ארגון רפואי נוסף שפועל בתוך ומחוץ לסוריה וגם מעביר הכשרות לרופאים שפועלים בסוריה.
http://www.handinhandforsyria.org.uk/ ארגון סורי-בריטי שמפעיל שלל פרויקטים בתוך סוריה ובכלל זאת חלוקת סיוע הומניטרי.

מקורות:

http://en.etilaf.org/
https://submedia.tv/stimulator/2016/09/22/lessons-from-the-syrian-revolution/
https://rojavareport.wordpress.com/
http://rojavaplan.com/