מאת: ו', 16.6.2017

אזהרות תוכן: הטקסט הבא נכתב בכאב, זעם ואהבה עצומה, ומכיל דיבורים על התאבדויות, מחלות נפשיות ואלימות ממסדית ואזרחית שמופנית כלפינו. כל אות וכל נשימה מוקדשת באהבה אדירה ומתפרצת, חסרת תנאים וגבולות, לכל הפושעות המגדריות והמיניות והלוחמות אי שם בחוץ.

תיראו כמה יצירתיות הן קוויריות. הצלחנו להפוך כל מכה איומה שהופנתה כלפינו לתנועה של אהבה והתנגדות. בארצות הברית, נלחמנו בשוטרים בכל הכוח שלנו ביום ההוא בסטונוול. הלוחמות הטרנסיות, הביסיות, הדראג קינגס וקווינס, הביסיות, ההומוסקסואלים והלסביות האמיצות- הפכו מהומה אלימה של אינדיבידואלים שרעבים לכבוד וחירות ליום בינלאומי של גאווה ומאבק שמצוין בכל העולם עד היום. באפריקה ובמזרח התיכון, ידענו להילחם בכיבושים קולוניאליסטים ובמיסיונרים הנוצריים שהם הביאו איתם, ואז במשטרים אסאלמיסטים, שניסו "לטהר אותנו מתשוקות לא רצויות", ולהמשיך להישאר על הרגליים. באסיה "הרחוקה" (לעיני האירופאים), יצרנו קבוצות מפוארות של אינטלקטואלים ופילוסופים ותנועות חברתיות שנצרבו עמוק בתודעה ההיסטורית של התרבויות ההודיות, התאילנדיות, הסיניות וכן הלאה- רק כדי לראות את נקודת המבט המערבית כלפינו שבאה יחד עם "הקדמה" מחליפה את ייחסה של החברה אלינו. בדרום אמריקה, ירדנו למחרתרת בשיאן של דיקטטורות איומות ומשם הוצאנו עיתונים, קבוצות דיון, ותרבות נגד, רק כדי לצאת מזה לעידן ה"דמוקרטי" הרבה יותר חזקות ומאורגנות, ולהפוך את היבשת להרבה יותר מתקדמת ביחס שלה כלפינו משכנתה הצפונית. כאן בארץ, היינו מההתחלה בכל במה, פילסנו את הדרך שלנו לכבוד וחירות, אפילו כשהם ידעו לנצל אותנו ונתנו לנו מצעדי גאווה מזויפים שימשכו תיירים בזמן שהם יורקים עלינו- התארגנו בפריפריה, כל פעם שדקרו, ירו ותקפו אותנו- התקוממנו ורק יצאנו יותר חזקים, ואף פעם לא הפסקנו לדחוף את הפרצוף שלנו בכל בכוח לקדמת השיח הציבורי, עד לחירות מוחלטת. ידענו להתאבל על המתים ולהילחם בכל הכוח למען החיים. ידענו להיות רכות אחת כלפי השניה וקשות כלפי האויבים שלנו. ידענו ליצור מרחבים בהם נוכל להיות חלשות ולבכות, ועדין להישאר לוחמות חזקות. ידענו לקבל את מעט הפירורים שהממסד הואיל בטובו לפזר לעברינו, ולחזור מיד למאבק. ידענו היטב מתי מנצלים אותנו בשביל לקדם אג'נדות שונות, ולהתנגד לזה בכל דרך אפשרית. אנחנו לבבות פועמים שמסרבים לוותר על גוף משותק. אנחנו כתמים של צבעוניות וחיים בסביבה של אפורה של ניכור ומוות. אנחנו אהבה חסרת תנאים וגבולות בחברה של שנאה ואלימות ממוסדת. בדיוק בגלל כל הסיבות האלה, אסור שאורנלדו יהפוך למיצג שנאה.

כל דקה של החיים שלנו היא מאבק בלתי פוסק, ומהולה בכל כך הרבה אבדן וכאב. חיים תחת הקפיטליזם וההטרונומה הם סיוט בלתי נסבל עבורינו. השנאה והמלחמה נגדינו נחשפת לציבור הרחב רק שקורה משהו כל כך מטורף כמו כמה מאיתנו שנטבחים יחד, אבל כל שניה היא מאבק על החיים. חלקינו כבר קברנו את חברנו. כולנו חווינו אלימות בצורות ודרגות שונות. הזכרון הקולקטיבי של קוויריות בדורינו מלא עד אפס מקום בסטטיסטיקות של התאבדויות (למרות שאנחנו יודעות שאין דבר כזה התאבדות של קוויריות, כל התאבדות היא רצח), חברות שנזרקו לרחוב אחרי שנחשפו מול המשפחה, אינספור מיקרים של בריונות פיזית ונפשית, דכאונות קליניים, חרדות ורשימות מכובדות של מחלות נפשיות, מקלטים ובתים פתוחים שלא עומדים בעומס, שלא מתרחבים ולא מתוקצבים מספיק, וכאלה שמחקו את עצמם לחלוטין, לנצח יחיו בתור דמות, לאחר שהגיעו למסקנה שהסיכון של לחיות איך שהן באמת רוצות יותר מדי גבוה. האלימות נגדינו היא בכל מקום, כל הזמן, אנחנו כל הזמן מתים בדרכים שונות, והחברה סביבנו תמיד מסמנת לנו דבר אחד: או שתנורמלו, או שתיעלמו. אנחנו מסוגלים לסבול אתכם בתנאים מסוימים, כל אתם ריווחיים לנו. כל עוד אתם מביאים מספיק תיירים למצעדים שלכם, ואנחנו יכולים להפיק מזה מספיק כסף. כל עוד אפשר להשתמש בנוכחות שלכן בשביל ליצור לעצמינו תדמית ליברלית ולטייח פשעים. כל עוד אתם שותפים בפסי יצור צרכניים ומקדמים מודלים של יופי. כל עוד אתם תואמים את המראה שלנו לנורמלי ומקובל ואתם לא מוזרים מדי. כל עוד אפשר להשתמש אפילו במקרה מחריד כמו טבח בכם בשביל להפיץ גזענות ושנאה כלפי אוכלוסיות מוחלשות אחרות.

ואיכשהו, אנחנו לא מפסיקות לחיות ולהתקיים. הצבעוניות שלנו, התשוקה שלנו לחיים ולחירות והגאווה הבלתי מתפשרת במי ומה שאנחנו היא לא טרנד חולף של ליין מוצרים, היא לא גאווה מפלסטיק של מסיבת רחוב המונית ומשאיות ותיירים שיכולים לעכל אותנו בקלות, היא לא פוליטיקאים דמגוגים וחוטי ברזל והגבלות על גבולות והגירה. אלא כמו הכוח שמניע את כדור הארץ סביב עצמו, זה לא כוח שניתן להתנגדות או לניצול, אלה הן עובדות חיינו. כמו גלי גאות שבאים אחרי שפל, אנחנו מתרוממים אחרי כל מכה, מתקוממים בכל הכוח, הופכים עולמות, שמים מקלות בגלגלים של מכונה של דיכוי ואלימות.

הלבבות שלנו מספרים על קיום בו הנוכחות שלנו לא מהווה איום על הסדר התקין של החברה. על עולם בו נוכל לשחרר את ההגנות שלנו, להרפות את השרירים שלנו, לנשום לרווחה, בלי להרגיש פיח וקוצר נשימה. עד אז, הבריקדות זה המקום הטבעי שלנו, והמלחמה נגד החברה שהכרזנו ביום ההוא בסטונוול תמשיך כל שניה שחולפת להתפשט כמו שריפה עצומה ואדירה שמאיימת לעכל הכל.

large

כל עוד אנחנו צועדות אנחנו צועדות ביחד. אותן השלשאות כובלות את כולנו. אין לנו את הפריבילגיה לא לאחד מאבקים.

לאהוב. להיות נאהב. לעולם לא לשכוח את אפסותך האישית. לעולם לא להתרגל לאלימות המחרידה לאין שיעור ולאי השוויון הוולגרי של החיים מסביבך. לחפש שמחה במקומות העצובים ביותר. לרדוף את היופי עד למאורה שלו. לעולם לא לפשט את המסובך ולא לסבך את הפשוט. לכבד עוצמה, לעולם לא כוח. מעל הכול, לפקוח עין. לנסות להבין. לעולם לא להסב את המבט. ולעולם, לעולם לא לשכוח
(ארונדהטי רוי)