פורסם במקור בבלוג Y.E.S, סטונדטים אתיופים צעירים, שלצערינו כבר לא פעיל יותר.

לתולדות הקשר שבין יהדות ושחורות בישראל – מבט היסטורי

​1980 היא השנה בה ישראל, היהודית והלבנה, נאלצה להתמודד בפועל עם שחורות (blackness). במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, "הבעיה" הייתה במחלוקת, בטרם התהוותה בישראל. היא נבחנה בעולם היהודי "הנורמטיבי", באופן תיאורטי בלבד. המזרחן יוסף הלוי, שנשלח לאתיופיה בשנת 1867 על ידי ארגון 'כל ישראל חברים', היה היהודי הראשון לפגוש בפועל את יהודי אתיופיה, באתיופיה. הוא חיבר דו"ח ובו יצר זיקה, לראשונה בעת המודרנית, בין יהודי אתיופיה והיהדות "הנורמטיבית" – זו המערבית. אולם, 'כל ישראל חברים' לא היו מרוצים מהדו"ח של הלוי, ולכן הדו"ח "נעלם בשריפה", כפי שטענו בכי"ח. כאן החלה המחלוקת של העת המודרנית ביחס ליהדות אתיופיה.

​הגישה שסלדה מהזיקה האפשרית בין שחורות ויהדות, כלומר עמדת כי"ח, הצליחה למשך ארבעה עשורים. בראשית המאה ה-20, שאלת הזהות של יהודי אתיופיה התעוררה שוב והמחלוקת נותרה בעינה. היא מגולמת בשני אישים: יעקב פיטלוביץ, ממשיך דרכו של מורו יוסף הלוי, והרב חיים נחום, שהמשיך את הגישה שנקטו בה 'כל ישראל חברים'. שני האישים ביקרו, במקביל, באתיופיה בשנת 1908. פיטלוביץ כבר הגיע לשם בשנת 1905 בתמיכת יוסף הלוי. הרב נחום נשלח על ידי כי"ח. בסמוך לכפר עדי שווה, בתגראי, פיטלוביץ והרב נחום אף נפגשו.

פיטלוביץ המשיך לסייע ליהודי אתיופיה עד לפרוץ מלה"ע השנייה, למרות התנגדותם של כי"ח. הרב נחום, לעומת זאת, המליץ להניח ל"בעיה" ובשובו מאתיופיה מונה להיות רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. ראוי לציין, כי שני האישים היו מאוד פוליטיים, אולם הרב נחום עסק, בעת ביקורו באתיופיה, כאמור בשנת 1908, בדיפלומטיה, עם שליטי אתיופיה, מאשר חקר את יהודי אתיופיה.

​לאחר קום המדינה, היסטוריונים חרפו נפשם כדי לשלול את הזיקה בין שחורות ובין עם ישראל, או ליתר דיוק, עם מדינת ישראל. היסטוריונים כמו פרופ' אדוארד אולנדורף, יהודי אנגלי-גרמני, חוקר שפות שמיות ומגדולי חוקרי אתיופיה, שהשפיע לא רק על התפישה היורוצנטרית ביחס לאתיופיה, אלא היה גם האדם המשפיע ביותר לצמיחת הטענה כי יהודי אתיופיה הם נוצרים. עם פרוץ מלה"ע השנייה, אולנדרוף, אז תלמיד לשפות שמיות באוניברסיטה העברית, הצטרף לצבא הוד מלכותה. עם סיום המלחמה הוא פעל בשירות בריטניה באריתראה. אולנדורף נחשב לחסיד של הפרויקט הציוני וככזה, הוא המליץ לישראל "לא ליצור בעיה (יהודי אתיופיה) במקום שאינה קיימת".

הדובר הבולט כיום לתזה המייחסת ליהודי אתיופיה מוצא נוצרי הוא ההיסטוריון פרופ' סטיבן קפלן, יהודי אמריקאי, תלמידו וממשיך דרכו של אולנדורף. הוא אומנם חף מכל האשמה הקיימת ביחס לפרויקט הציוני, לפחות תיאורטית, אבל הוא ללא ספק הגרסה "הישראלית" של אולנדורף.

​באופן די מעניין, היה זה ההיסטוריון סטיבן קפלן שהחל, שני עשורים לאחר עליית יהודי אתיופיה לישראל, לעסוק בצורה רצינית בנושא שיח גזעי ביחס ליהודי אתיופיה. קפלן הזכיר את אולנדרוף, אומנם בצורה שטחית, אך את עצמו הוציא בצורה בולטת משיח זה. הוא התמקד בעיקר בשיח הגזעי, ביחס ליהודי אתיופיה, שרווח במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 . בנוסף, קפלן התייחס לאופן בו חוגים ציוניים, ובכלל זה הרבנות, פעלו כדי "להלבין" את יהודי אתיופיה, לאחר עלייתם לישראל, אף שהם נוצרים, לשיטתו לפחות.

​קפלן אף דן בשאלת השאלות: האם יהדות היא גזע. ע"פ קפלן, יהדות היא לא גזע אלא הבניה חברתית. בכך הוא לא חידש דבר, שכן סוציולוגים, ושאר הבריות, עסקו לפניו בעניין זה – כזכור, הנושא של גזע, על צורותיו הרבות, היה "נושא חם" כבר מהמאה ה-18 – אלא שההיסטוריון המכובד לא ענה על שאלה פשוטה: אם כך, מדוע היסטוריונים, לרבות הוא עצמו, נאחזו בקרנות המזבח בשאלת הזהות והמוצא של יהודי אתיופיה ואף תפקדו כסלקטורים פרילנסרים של רשויות המדינה? יתרה מזו, חלקם אף ישבו בוועדה ממשלתית שקבעה מי מעולי אתיופיה זכאי לקבל קצבת "אסיר ציון".

​מה שניתן ללמוד מהאופן בו התייחס קפלן לנושא גזע, הוא שאומנם גזע הוא הבניה חברתית, אך מה שסטיבן קפלן ושאר הסוציולוגים שכחו, חלקם לפחות, הוא שלמדענים יש חלק נכבד בהבניה גזעית. מכאן, שלפחות לחלק מהמדענים יש תפישות גזעניות, והתוצאות ניכרות בגופם ובנפשם המצולקת של בני אדם.

​לזכותו של קפלן יאמר, כי הוא החוקר הביקורתי היחיד שניתן לבוא בדיאלוג עם כתביו. שאר חוקרי הקליטה כתבו לפי חוקי השוק, שכן הם ישבו במערת צללים – ששמה הביורוקרטיה הישראלית. כך או כך, מפרספקטיבה היסטורית, תורות גזעניות השפיעו על המציאות של אותם אתיופים שנמצאו בישראל בשנות ה-50, "נערי כפר בתיה", ואותם אתיופים חופשיים שהגיעו לישראל, באופן עצמאי, החל מאמצע שנות ה-60. אלה סבלו מגזענות ומהחלטות דרקוניות, למשל, מרדפי ציד שנערכו כנגדם בשדות קיבוצים, כדי לגרשם מחוץ לישראל. כל זה מראה כי מדינת ישראל הייתה חרדה מאוד מהחיבור בין שחורות ויהדות.

​הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי בראשית שנות ה-70, היה ראשון לחבר בין שחורות ויהדות מבחינת הרבנות הראשית בישראל. לאחר חקירה עמוקה בכתביהם של רבנים מימי הבניים, הוא פסק, בשנת 1973, כי יהודי אתיופיה יהודים "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא". הרב עובדיה אף לגלג על דעתם של המדענים, אותם "היסטוריונים חדשים" שצמחו בסוף שנות ה-70, וטענו כי המוצא של יהודי אתיופיה הוא נוצרי; אלא שהפסיקה הייתה למורת רוחם של חברי הקהילה האשכנזית וזאת בלשון המעטה.

​רק בשנת 1975, הרב הראשי האשכנזי הצטרף אל החלטה זו, אך עם סייגים חמורים. בסופו של דבר, פסיקות אלה הובילו להחלטה היסטורית של כנסת ישראל, שהחילה את "חוק השבות" על יהודי אתיופיה. כיום, עדיין נותרו אישים וגופים הרואים בפעולות שקדמו לעליית יהודי אתיופיה לישראל החלטות גורליות.

​למרות שמדינת ישראל הגיעה להכרעה, לפחות להלכה, כי "יהודים שחורים" יוכלו להיכנס במרחב הלבן שלה, בפועל, היא לא חדלה מהפחד שלה ששחורים יבואו לישראל. על-כן, שליחים מטעמה נקטו באמצעים שונים ומשונים כדי לסכל את רוע הגזרה – כלומר, מימוש החלטת הרבנות הראשית וכנסת ישראל עצמה.

​כזכור, בשנת 1977 היה ניסיון דמה להעלות את יהודי אתיופיה. "פליטת הפה" של משה דיין מבהירה את העניין. ישראל גם פעלה למנוע באופן ישיר את העלייה דרך סודן, וזו הסיבה שהם רדפו את ברוך טגניה ז"ל ועשו ככל שלאל ידם למנוע את הפעילות של "הארגון האמריקאי למען יהודי אתיופיה". בתוך המאבקים האלה, יהודי אמריקאי אחד, ביל הלפרן, נדרס למוות, בשנת 1982, בקניה. הוא היה ממתכנני העלייה מסודן, יחד עם ברוך טגנייה. עד היום "לא ברור" מי דרס אותו. באותה תקופה היה בקניה גם פרדה יזזאו, שהחל לעבוד עם הארגון האמריקאי, בניגוד לרצונה של ישראל, לאחר שפעילותו בסודן נחשפה. למזלנו, לא הוציאו עליו פקודת מוות, אלא שהה במעצר לתקופה של מספר שבועות. גם פרדה יזזאו "זכה" לפגיעה ממכוניות חולפות, בשתי הזדמנויות, כאשר שהה בישראל. אחת מהן התרחשה קודם לנסיעתו לקניה. שני המקרים היו "תאונות" "פגע וברח".

​מפרספקטיבה היסטורית, ניתן לומר כי המציאות הרבה יותר חזקה מרצונותיהן של ממשלות או גוף זה או אחר. העלייה לישראל לא הייתה מתרחשת באם אלפי יהודים לא היו מגיעים לסודן, מיוזמתם. אז כבר אי אפשר היה להתעלם. לאחר שמדינת ישראל ראתה כי היא איננה יכולה להכשיל את העלייה דרך סודן, היא בחרה להרוויח מזה, כדרכם של אימפריאליסטים. הם סברו, אולי גם כמו הארגון האמריקאי, כי אם יעשו הכלאה בין שחורות ויהדות, הדבר ישרת את האינטרסים שלה בעולם, ובמיוחד לסרס את המשוואה "ציונות=גזענות", עליה הכריזו באו"ם בסוף שנות ה-70.

​התוצאה לא אחרה לבוא, יהודי אתיופיה נפלו קורבן לאימפריאליזם, ומאז רשויות המדינה רואות בהם אמצעי לרווח. אימוץ גישה זו כלל שיטות של הפרד ומשול, יצירת גילדה של "מומחים מטעם"; "נציגי עדה" חסרי חוליות ופיתוח דפוסי סחר של הקפיטליזם החזירי: שיווק אגרסיבי, באמצעות פיתוי והומניזם מדומה וזעקת הקוזאק הנגזל – "האתיופים הם בעיה", כדי לגייס כספי תרומות. לצערנו, אף ארגון "למען" האתיופים לא באמת עוסק בזכויות הבסיסיות של האתיופים- זכויות אדם. אתיופים הם עסק כלכלי משגשג פרקסלנס, עבור העמותות כולן– החל מהעמותה השכונתית, המשך בארגונים ארציים כמו עמותת טבקה, עבור בפרויקט הלאומי לעולי אתיופיה וגמור בהומניזם המדומה של "עולים ביחד".

​פוסט מורטם לקשר בין שחורות ויהדות

​כיום, בראשית העשור הרביעי לתולדות הקשר שבין יהדות ושחורות, אפשר לסכם בביטחון רב ולומר כי מדינת ישראל היהודית והלבנה לא השכילה להתמודד עם החיבור הזה. יהודי אתיופיה מפגרים בכל התחומים ועדיין הביורוקרטיה שולטת ומפקחת עליהם בכל אתר ואתר.

​כאן עולה שאלה מהותנית: מהי הבעיה שמטרידה את מדינת ישראל, השחורות של האתיופים או היהדות שלהם? דומה, כי השאלה הדתית, שהיסטוריונים חרפו נפשם כדי להביא פתרון לשאלה זו, אינה למעשה הסיפור האמיתי. ואף היא קיימת, היא לא הבעיה העיקרית של האתיופים, שכן אמונה היא עניין אישי.

​לפיכך, נדמה כי הבעיה האמיתית של המדינה הייתה ועודנה השחורות של האתיופים. השחורות היא זו שבסופו של דבר הובילה את הביורוקרטיה לקחת חסות על האתיופים. הצידוק הרשמי לכך היה "פער תרבות", אותה מגיפה ביולוגית מהמאה ה-18. האתיופים נדמו בעיני רשויות הקליטה כמפגרים, כפרימיטיביים ובאופן אירוני, דווקא הביורוקרטיה, שנקטה בגישת פיקוח ושליטה, הובילה את האתיופים לתחתית הסולם החברתי בישראל. זאת למרות "טיפוח אינטנסיבי" של שלושה עשורים.

​אולם, מדובר כאמור במאחז שווא. הטענה "פער תרבות" אינה מחזיקה מים, לפחות על בסיס ניסיון העבר. כיצד ניתן להאשים את האתיופים בפרימיטיביות לאחר שהם נוכחים בישראל יותר משלושה עשורים? על השאלה הזו צריכים להשיב אותם פקידים אתיופים, תוצר הביורוקרטיה. אולם, הפקידים האתיופים לא חונכו לעסוק בשאלות מהותניות, אלא שובטו לתועלת הביורוקרטיה. אין הדבר אומר שכתביהם של פילוסופים אינם מוכרים להם, יתכן והם כן, אלא שייעודם היה להיות עובדים סוציאלים; יועצים ארגוניים, ולכל היותר הופנו ללימודי משפטים, אבל רק כדי שהמכונה הביורוקרטית תשיג את מלוא שאיפותיה מחיפצון האתיופים.

​מהו אם כן הפתרון?

​הבעיה האמיתית של האתיופים בישראל היא גזענות. שום הסבר אחר לא יוכל לשכנע. הגזענות היא זו שמביאה את הביורוקרטיה ליצור מדיניות שונה ביחס לאתיופים. גזענות היא זו שמאפשרת לראות באתיופים משאב כלכלי. יוצא מכאן כי המדובר בשחורות, תכונה ביולוגית, שהולידה גזענות.

​החיבור שבין הביורוקרטיה ועולי אתיופיה תואם את הדוקטרינה ששלטה במאה ה-18 באירופה לגבי גזע. על כן, הפתרון לבעיה הגזעית צריך להיות ביולוגי, שהרי היא שואבת את הסבריה משם. לדעתנו, הפתרון האמיתי הוא שימוש ב-"הדברה ביולוגית": חיפוש אחר הגורמים הפיזיולוגים האחראים על מחשבות גזעניות ולערוך התערבות רפואית פולשנית. קרי: לנתק את מקורות החשמל במוח שיוצרים תחושה של עליונות על בני-אדם. מאחר ורשויות הממשל משפיעים בצורה מכרעת על המציאות, אותה "הדברה ביולוגית" צריכה להיעשות אצלם. זאת, מתוך אמונה כי לאחר דור או שניים, כבר לא יצמחו אנשי ממשל גזעניים, וכך נצעד לעבר הומניזם אוניברסאלי, ואז – גם מערכת החינוך תהא מושתתת על הומניזם ולא על גזענות וצרות מוחין כפי שהיא כיום.

​זהו פתרון אחד לבעיה, אולם נקיטת צעדים נדרשת גם מצד המדוכאים – האתיופים. אלה צריכים לשחרר עצמם מתוך כבלי הביורוקרטיה. החיבור עם אנשי הממשל יצר אצלם תלות ותודעה של עבד נרצע. הביורוקרטיה, כאמור, שבטה את עצמה במוחם של הפקידים האתיופים ובלא מעט אתיופים שאינם חלק מהממשל. עתה הם מדברים בדיוק באותה שפה ונוקטים באותה שיטה כאשר הם מגייסים תרומות "למען האתיופים" – הצידוק יהיה תמיד "פער תרבות". אם מגייס הכספים הוא אתיופי שפועל במסדרונות הממשל, הוא יזעק: "מדינת ישראל לא ערוכה לקלוט את עולי אתיופיה", זה כמובן לא משנה שאותו אתיופי חסר חוט שדרה מחזיר כל שנה מיליוני שקלים לקופת המדינה.

את השיבוט של הפקידים האתיופים אנו מוצאים גם ביחסם אל עולי אתיופיה מהשנים האחרונות. הם רואים בהם פרימיטיבים. לאחרונה חזר פקיד אתיופי, "רם דרג", אך חסר חוליות, מסיור במחנות הריכוז בגונדר, צפון מערב אתיופיה, ואמר דברים דומים לאלה שאמר הרב חיים נחום בעת חזרתו מביקורו באתיופיה בשנת 1908- הוא דיבר על הפרימטיביות של העולים. אותו פקיד אתיופי טען כי אנשי האוצר צריכים לתקצב את משרדו, בשל "הפרימטיביות" של העולים, אלא שפקיד זה, כאמור, מחזיר למשרדו מיליוני שקלים בשנה, שנמסרו לו עבור קליטת עלייה. הכסף שלא מומש כמובן לא חוזר לקופת המדינה, אלא לפרנג'ים שפועלים במשרד הקליטה. זו גם הסיבה המרכזית שאיש כזה נבחר מלכתחילה לשרת בביורוקרטיה קולטת העלייה.

​"שירותי הייעץ" שנותנים הפקידים האתיופים מבוססים על "היכרות" עם "הקהילה האתיופית". בשום פנים ואופן לא על מחקר או חשיבה יצירתית. קודם לקבלת החלטות, בעיקר בנושא תקציבים ותוכניות, פקידים אתיופים יתכנסו ועימם אדוניהם הפרנג'ים. הדיון מתנהל על בסיס "אתם מכירים ת'בעיה בעדה שלנו". כלומר, קבלת ההחלטות נעשית על בסיס הדעות הקדומות בהן מחזיקים הפקידים האתיופים ביחס לציבור שלהם. אלא שהפקידים האתיופים כבר אינם מחוברים אל המציאות שבה חיים האתיופים. חלקם אף מוקצים מחמת מיאוס בקהילות שלהם. בכל מקרה, הם הרחיקו עצמם לראשונה כאשר מונו על ידי הפרנג'ים כ-"נציגי העדה". על כן, "הידע" של אותם "נציגי עדה" מבוסס רק על העובדה שהם עצמם אתיופים ולכן, מכוח היותם כאלה, הם יודעים טוב יותר מה נחוץ לציבור שלהם. כך יוצא, שהביורוקרטיה קולטת עלייה מבוססת על מציאות מדומה. כולם מנותקים מהמציאות של האתיופים שבשמם פועלים אנשי הממשל.

​על כן, הפתרון צריך לבוא מצד האתיופים החופשיים, אלה שלא טעמו את טעם העבדות של הביורוקרטיה. כצעד ראשון, האתיופים החופשיים חייבים להחזיר את העצמאות אליהם ובכלל זה חופש המחשבה. עליהם ללמוד מהי הבעיה שלהם; מהם הגורמים שממקמים אותם בתחתית החברה הישראלית. תשובות כנות יוכלו להוביל אותם לקראת מציאת פתרון בר-קיימא לטווח ארוך. הם צריכים להתמקד בביעור נגע הגזענות, שמקורו בחיבור שבין יהדות ושחורות, שהוא סיפור מסגרת ישראלי לחיבור שבין "לבנות" ו-"שחורות".

​אחרית דבר – איגרת אל ('הליב') "נציגי העדה"

​לסיום, מאחר וההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, אנו מבקשים לפנות, בכל זאת, אל "נציגי העדה" האתיופית בישראל ולומר להם, בשפתם: באימא שלכם! አይን ያየ ልብ ይፈርዳል : אנא, חזרו בכם מהברית עם הביורוקרטיה קולטת עלייה, שמראשית שנות ה-80 רואה באתיופים משאב כלכלי, כאשר בחוד החנית עומדים "מומחים מטעם". אנו מבינים כי נפלתם קורבן ל"אתוס ההצלה הציוני". עתה, ישנה הזדמנות פז למחוק את מעשיכם. אנו סולחים לכם, אבל אתם חייבים לבוא אל הוריכם עם אבן על הצוואר, אין לנו ספק שהם ימחלו לכם.

​בואו נחזור לראשית שנות ה-80, תקופה בה היינו יחד. תקופה בה להורינו היה תפקיד מרכזי בהתנגדות, למרות המאורעות הקשים שפקדו אותם בסודן ובישראל. באותה תקופה לא היה אפשרי ששוטרים ירדפו נערים אתיופים ואף ירצחו בדם קר, מבלי שיועמדו לדין, ללא משוא פנים. אולם מיום שנולדה אותה גילדה של "נציגי העדה", דמינו הפך הפקר.

​לפיכך, אנו קוראים לכם לאמץ שוב את האלמנטים: בושה ואחריות וזניחת אגואיזם נוקשה – לא תוכלו לרוץ לבד, שכן בכל מקום תהיו אתיופים ובסוף גם אם תתעלמו מזה – הגזענות תגיע לביתכם. יתרה מזו, אם תניחו לעם למות, אתם מתים עימו יחד.

​בואו נחזיר את האחווה והרעות שגדלנו עליה, בואו נחזור לשנת 1980, בה כל יושבי מרכז הקליטה סעדו כולם יחד בדשא השכונתי ונאבקו בשוטרים, באנשי הסוכנות והמוסד, למען הזכות הבסיסית שלהם – לחיות בכבוד – כבני-אדם חופשיים. בואו נאבק יחד למען יצירת חברה ישראלית בריאה יותר, שמקדשת הומניזם ולא אידיאולוגיות גזעניות וקפיטליסטיות.

መርቆ ሸኝቶን አገር፤ አስይዞ ሰንደቅ አላማ

መርዶ ነው ለወገናችን፤ ማሸነፍ ካቃተንማ

ልሰለፍ ህመሜን ችየ፤ እሩጨ ላሯሩጣቸሁ

ትልቁን እምነት በእናንተ፤ ጥለናል እንግዲህ አይዟችሁ

——————————–

נחשוניזם