פורסם לראשונה במאי 2013 בחזית לשחרור חיפה

בקיץ 2011 קרה משהו. דרישות שהיו עד לאותו רגע נחלה של קומץ קטן של תנועות רדיקליות הפכו פתאום לנחלת הכלל, דרישות שניצעקו בקולי קולות ברחובות הראשיים של עשרות ערים בישראל, על ידי מאות אלפי בני אדם, שרובם המוחלט לא היו מעורבים באקטיביזם פוליטי עד לאותו רגע. צעקות שדורשות צדק חברתי מילאו את הרחובות במסגרת אחת המחאות החברתיות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המדינה הזאת. תנועת המחאה שנולדה בישראל ערערה לראשונה על דברים שנראו כמובנים מאליהם עד לאותו רגע, כמו הבעלות על המרחב הציבורי, אלימות אזרחית מול אלימות שלטונית, אחיזתם האיתנה של הטייקונים ובעלי ההון בשלטון בישראל, חלוקת המשאבים, ואולי במידה מסוימת- גם השיטה הכלכלית כולה שמונהגת בישראל, שמלכתחילה שאפשרה את העוולות נגדם מחינו קיץ אחר קיץ בשלושת השנים האחרונות.

הפוסט הזה יחולק לשלושה חלקים, וינסה לנתח את המחאה החברתית מנקודת מבט אנרכיסטית, לפנות אל תנועת המחאה, ולפנות לתנועה האנרכיסטית ולאנרכיסטיות שמעורבות בצורה זו או אחרת במחאה החברתית, או שלא מעורבות בכלל. הכל נכתב מתוך כבוד והערכה אין סופית לכל אותם האנשים האמיצים שפקדו את הרחובות במלחמה על החיים שלהם ועל העתיד שלהם. החופש שלנו נמדד במעשים שאנחנו מתכוונות לעשות כדי להשיג אותו, ובכמות המשאבים שאנחנו מוכנות להשקיע על מנת להלחם עליו. המחאה החברתית לא רק מעוררת השראה, היא גם יוצרת מציאות חדשה, מציאות שמערערת על יחסי הכוחות של שליטים-נשלטים, טייקונים ומעמדות חברתיים, השליטה של הטייקונים וההון על הרחובות והמרחבים הציבוריים שלנו, ובאופן פוטנציאלי- מערערת בצורה רדיקלית לחלוטין על כל הדרך שבה משאבים מחולקים תחת השיטה הכלכלית הנוכחית. ההישגים שהשגנו עד עכשיו הם יקרים מפז ומכאן עלינו להמשיך בכל הכוח, למרות הברבורים התקשורתיים על "מות המחאה", שכל מי שיצא לרחובות לאחרונה, יודע שזה שקר מוחלט.

הפניה המגדרית בפוסט היא אקראית לחלוטין ופונה לכל המגדרים וגם לחסרי המגדר.

6066645344_327fe87d27_o

1.      אז מה היה לנו עד עכשיו?

ב14 ביולי 2011 מחסום האדישות נפרץ ומאות אלפי אזרחיות ואזרחים הבינו שהגיע הזמן להלחם על החיים שלנו, מאחר והמדינה והטייקונים ששולטים בה לא הולכים לתת לנו את מה שאנחנו רוצים אם נבקש יפה. המחאה התחילה בתור מחאת דיור, אבל הפכה במהירות מדהימה למחאה כוללת נגד יוקר המחיה ושלטון ההון בישראל, כי הקשר בין כל הדברים היה כל כך ברור עד שלא היה נחוץ כל הסבר. רופאים שנאבקים על המשרות שלהם, אמהות חד הוריות שבקושי סוגרות את החודש, ניצולי שואה, פעילים סביבתיים, בעלי עסקים קטנים- כולם מצאו את מקומם בעיר אוהלים שממוקמת לאורך אחת השדרות המרכזיות בתל אביב, ובעשרות ערי פריפריה, אזורים אוטונומיים ארעיים, קהילות אנרכיסטיות הלכה למעשה. המפגינות בנו לעצמן את התרבות שלהן, תבעו לעצמן חזרה את המרחבים הציבוריים שלהן ובנו את האלטרנטיבה שלהן באמצע המציאות הקפיטליסטית והמיליטריסטית של גוש הנדל"ן הזה שנקרא מדינת ישראל; ערי האוהלים היו הצצה לחירות, דוגמא נדירה לאיך החיים יכולים להראות במציאות בה השליטה היא בידיים שלנו.

המחאה הייתה אנרכיסטית מתחילת דרכה. לא אנרכיסטית במובן שהתקשורת ופוליטיקאים מהימין ניסו להשליך עליה, כלומר אלימה וכאוטית, אלא מבוזרת, דינמית, רצונית, ואנטי קפיטליסטית רדיקלית בפוטנציאל שלה. ערי האוהלים היו נטולי היררכיה והנהגה פורמלית, וההחלטות התקבלו על ידי הפעילים עצמם, במעגלים של דמוקרטיה ישירה כמו שהיה ברוטשילד למשל, ובשיחות של כל יושבי המאהל במאהלים אחרים. הייתה לכאורה הנהגה למחאה, אבל היא לא הייתה רלוונטית עוד מיומה הראשון. דפני ליף הייתה זאת שהרימה את הכפפה, ומכאן והלאה זה הלך וגדל והתרחב, כמו כדור שלג חסר מעצורים ושליטה. זה קרה כי הציבור ידע שמשהו פה מאוד דפוק. הדרך שבה המשאבים מחולקים כאן לא הגיוניים בשום צורה, והציבור ידע את זה, הוא מרגיש את זה על בשרו. המחאה הייתה מונהגת על ידי עשרות קבוצות, אינספור קולות ויוזמות לפעולה, מגוון טקטיקות ונקודות ראיה, והגיבוי שהציבור נתן לזה הוא עצום; כשפעילים מתוך מאהל רוטשילד ומאהלי 'אין ברירה' בירושלים לדוגמא יצאו להשתלט על בניינים נטושים על מנת להפוך אותם לשיכון עבור מחוסרי דיור ומרכזים קהילתיים, הפעילים שפקדו את הבניינים הללו עשו את זה כי הביקורת הייתה ברורה: לא יתכן שיעמדו בניינים ריקים כל עוד יש מחוסרי דיור. לא הייתה שום הנהגה מכוונת מאחורי זה, זה קרה בגלל הצורך בזה. אזרחיות שמצביעות באופן מופגן על אחד האבסורדים המובהקים ביותר בנוגע לחלוקת המשאבים במדינה הזאת כנראה הפריע מאוד לשלטון, שהחל לראשונה לדכא את המחאה בכוח, כשפינה את המפגינות מהבניינים פעם אחר פעם. במידה מסוימת, המחאה יצרה מציאות, שהיא מודל לחברה אנושית הרבה יותר טובה שרובינו היינו מעדיפות לחיות בה. זאת מהפכה תודעתית עצומה. כמו כל הקהילות האנרכיסטיות במהלך ההיסטוריה, ערי האוהלים פסקו מלפעול רק אחרי שהופעל עליהם דיכוי, והרשויות מחצו את האלטרנטיבה שניסינו לבנות. כמו גורלן של הקהילות האנרכיסטיות במלחמת האזרחים בספרד, שפסקו רק לאחר ניצחון הפאשיסטים, והקהילות האנרכיסטיות במלחמת האזרחים באוקראינה, שפסקו רק לאחר הדיכוי של הצבא האדום, גם כאן זה פסק לא בגלל שזה לא תיפקד, אלא בגלל התערבותם של בעלי הכוח.

קבוצות שונות ויוזמות שונות היו נקודת הכוח של המחאה עוד מתחילת דרכה. היינו קבוצות שמשחררות בניינים נטושים בתל אביב ובירושלים; היינו מפגינות שחוסמות צמתים וכבישים בסיומן של הפגנות הענק בזמן העצרת; היינו קבוצות שצמחו מתוך המחאה על מנת לסייע לפליטים ומחוסרי דיור בגינת לוינסקי, או לתחזק סולידריות יהודית-ערבית נגד שלטון ההון במאהלים ביפו ובוואדי ניסנס שבחיפה. מגוון הרעיונות ודרכי הפעולה היו המנוע של המחאה, והיה ברור ששום סמכות לא הייתה יכולה להכיל את זה, ולא היה צורך, כי זה עבד מצוין.

היחס של השלטון למחאה הייתה בהתחלה מאוד מתירני, כל עוד זה תרם לתדמית הליברלית של עיריית תל אביב ומדינת ישראל, יחס שהופסק ברגע שהמחאה התחילה להוות איום אמיתי על יחסי הכוחות וחלוקת המשאבים במדינה הזאת, אז עבר השלטון לשלב הדיכוי האלים. התארגנות אזרחית אמיתית ואמיצה שמגיעה מלמטה, מהרחוב, מהא/נשים, כזאת שלא מפחדת לקחת בעלות על המרחב הציבורי וסוחפת אחריה מאות אלפי בני אדם שנדפקים על ידי המערכת הזאת יום אחר יום, מפחידה אותם לחלוטין. ואכן רשויות החוק הפגינו התנהגות היסטרית לחלוטין בבואם לדכא את האלטרנטיבה לשיטה שלהם שנבנתה מול עיניהם, ומאוחר יותר בניסיון לשחזר את האלטרנטיבה הזאת שנה אחר כך. היחס הליברלי של עיריית תל אביב לתנועת המחאה נחשף לעיניי כל בדמותם של שוטרי יס"מ שגוררים באלימות את דפני ליף שבורת היד על האספלט של רוטשילד לתוך ניידת משטרע אחרי שניסתה להקים אוהל בשדרה, ובאלימות חסרת הרסן שהיא הפגינה נגד אלפי המפגינות שפקדו תוך שעות ספורות את הרחובות בסולידריות עם דפני ליף נגד האלימות המדינית שהופנתה כלפיה; המחאה הכילה את כל האלמנטים שמפחידים אותם יותר מכל: התארגנות אזרחית מהתחתית, מפגש של אוכלוסיות מוחלשות שאין להן דבר להפסיד, אזרחיות כועסות שנמאס להן ויודעות טוב מאוד על מה הן נאבקות (למרות שהתקשורת הממוסדת ניסתה פעם אחר פעם לטעון אחרת), השתלטות על מרחבים ציבוריים במרכז תל אביב ובעשרות ערי פריפריה, שיח מהפכני נרחב שכבר אינו חלק מקבוצות שוליות אלא זרם מרכזי בישראל, ביסוס של קהילת התנגדות, ערעור יחסי הכוחות ושלטון ההון. הייתה נכונה אמיתית מצד אזרחיות המדינה להיאבק על חייהן במדינה הזאת, והם ידעו את זה.

גם מחסום הצייתנות נשבר: ההשתלטות על המרחבים הציבוריים לא נפסקה אחרי שפונו ערי האוהלים ולא התמקדה בטקטיקה אחת בלבד, והמחאה עברה סוג של אבולוציה; אחרי שבקיץ 2011 המפגינים הבינו שהם לא ישיגו את מבוקשיהם (=חיים בכבוד) על ידי לבקש בנימוס ומחאה שקטה, ושהרשויות יתירו את המחאה שלהם כל עוד כל עוד לא עוברים את הקווים האדומים של שלטון ההון ופועלים בצורה שלא באמת תשנה שום דבר, המחאה של קיץ 2012 הייתה הרבה יותר ממוקדת ומעיזה; אמנם מספר הא/נשים הצטמצם, אבל מהר מאוד התברר שלא צריך כמויות גדולות כדי לבצע מהפכות, כי הגרעין ששרד את הדיכוי של מחאת האוהלים מהקיץ הקודם היה הרבה יותר בשל פוליטית והרבה יותר למוד לקחים. אחרי שדפני ליף הוכתה על ידי יס"מניקים ונחבטה חזק במדרכה, לפני שנגררה לניידת ונשלחה לבית חולים על מנת לטפל בידה השבורה, חוקי המשחק השתנו, גם מבחינת המפגינים: רשויות החוק לא בצד שלנו, השוטרים אינם חברים שלנו, אנחנו לא הולכים לנצח את השלטון בחוקים שלו. המחאה הייתה צריכה את הסטירה הזאת כדי להבין נגד מה אנחנו מתמודדים פה: שלטון ההון הוא אלים מעצם קיומו, ואנחנו לא הולכות להפיל אותו על ידי הפניית הלחי השניה.

שלטון ההון הוא אלים, והוא מפעיל אלימות יום-יומית על מנת לתחזק את קיומו. את ההבנה הזאת לקח לתנועת המחאה הרבה זמן להבין, אבל האסימון נפל מייד אחרי שהתדמית היעני ליברלית של עיריית תל אביב הוחלפה באלות של יס"מניקים. כשמפגינים ניפצו חלונות של שלוש בנקים באותו ערב שדפני ליף הוכתה ונעצרה באלימות, בחגיגה ספונטנית ומרגשת של חירות אנושית וערעור מקומם המובן מאליו של טייקונים וחברות ענק במרחב הציבורי שלנו, התקשורת הממוסדת יצאה מגדרה על מנת לדווח על אלימותם המזעזעת של המפגינים. קווים אדומים נחצו, אין ספק. הממסד הגיב בפאניקה מוחלטת. מעט מאוד ניסיון נעשה על מנת לדווח על אלימותם של הבנקים שחלונותיהם נופצו; על המשפחות שהם זרקו לרחוב, על העמלות והגניבות האחרות שהם מבצעים בלקוחותיהם, על המציאות הכלכלית החונקת כולה שהם משרתים. שבירת החלונות הייתה אקט נואש של הגנה עצמית, צעד מתבקש לנוכח האלימות השגרתית שמופנית כלפי האזרח הקטן; משפחות שנאבקות כדי לסגור את החודש, משכורות שלא נותנות להתקיים בכבוד, עלייה של מחירים, מדיניות של קיצוצים וצנע, העלאה גוברת של מיסים, גניבה של מרחבים ציבוריים כמו חופים ויערות לטובת פרויקטי נדל"ן מיותרים לחלוטין על חשבון השטחים הטבעיים והציבוריים שהולכים ומצטמצמים, הזנחה של שכונות, מחסור בדיור ציבורי, הסתה של אוכלוסיות מוחלשות אחת כלפי השנייה, פירמידה חברתית וכלכלית שמנציחה גזענות, סקסיזם ולהטבא"קופוביה, תחזוק מדיניות של מיליטריזם, כיבוש ולוחמה בלתי פוסקת על חשבון רווחה, בריאות, דיור, שיקום מוחלשים, שיטה כלכלית שלימה שמטיבה רק עם עשירים וטייקונים ופועלת נגד העניים, ומנגנון שיטור שנועד לדכא כל התנגדות אזרחית שעלולה לסכן את הסטטוס קוו, כל אלה דוגמאות לאלימות יום יומית של שלטון ההון. ככה מוסד המדינה והקפיטליזם מתחזקים את עצמם. התגוננות אזרחית נגד האלימות היום-יומית שמופנית כלפינו היא צורך השעה. החירות שלנו לא תינתן לנו מרצון.

בסופו של דבר, המחאה ממש לא גוססת, והמחאות הנוכחיות של קיץ 2013 נגד הגזירות הכלכליות המתחדשות של ממשלת ביבי-יאיר-בנט ונגד שוד הגז הטבעי שהתגלה לחופי ישראל על ידי יצחק תשובה הן ההוכחה הניצחת לכך שאי אפשר לעצור את זה בכזאת קלות. גם הפעם, המפגינות מגלות נחישות ואומץ ראויים לציון, והנחמדות והצייתנות מטוטאות הצידה לטובת מאבק בלתי מתפשר על החיים שלנו כאן. שוד גז בשווי 600,000,000 שקלים על ידי יצחק תשובה הוא רק דוגמא נוספת לציניות האכזרית של שלטון הטייקונים, תזכורת לכולנו שלא משנה במי נבחר, ממשלת ישראל היא ממשלת בובות בשירות ההון, ושאת האנשים האמיתיים ששולטים בחיינו אף אחת לא בוחרת, וההחלטות האמיתיות הנוגעות לחיינו מתקבלות מאחורי דלתיים סגורות בועידות כלכליות. יש לנו עוד הרבה לאן להתפתח, אבל הדבר העיקרי שהשגנו במהלך שלושת השנים האחרונות זה ששיח מהפכני הפך לנחלת הכלל בישראל, ושנבנתה תנועת התנגדות רחבה עם גרעין עיקש ולא מתפשר. מה שנשיג מכאן והילך תלוי במחויבות של כל אחד ואחת מאיתנו.

2.      מסר למפגינים

עם כל הכבוד, הסולידריות וההערכה הכנה, חשוב לנו להדגיש כמה נקודות. אנרכיסטיות מתנגדות לקפיטליזם, מוסד המדינה ושלטון ההון כבר למעלה מ130 שנה ויש לנו כמה תובנות לשתף עם תנועת המחאה המקומית. אין לראות בזה פסילה של טקטיקות ודרכי פעולה אחרות, או סט של חוקים מחייבים, אלא ניסיון לאתגר את השיח, נקודות למחשבה, והשראה ללקיחת המחאה לכיוון רדיקלי יותר. בסופו של דבר, אם לא נלמד מטעויות העבר, אנחנו עלולות לחזור עליהן.

  • האדמה הזאת שומעת את הקריאה לצדק חברתי כבר עשורים. מדינה ישראל הוקמה על אי צדק חברתי, כשצבאות הכיבוש פלשו לאזור הזה בשנת 1948, כבשו את האדמה הזאת בכוח מידי התושבים הילידים שהיו פה, הרסו כפרים, גירשו תושבים מבתיהם וכמעט שמחקו תרבות שלימה. הפלסטינים מכנים את זה כיום 'הנאכבה', כלומר האסון. שתי עשורים לאחר מכן, בשנת 1967, מדינת ישראל כבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה ומאז ועד היום משליטה שם משטר צבאי אלים, בונה חומות על אדמות של חקלאים ומספחת שטחים לטובת התנחלויות, מגבילה באופן חמור את חופש הביטוי, התנועה והמחאה, מדכאת באלימות ברוטאלית התנגדות ומשמרת מצב של לוחמה בלתי פוסקת. צדק חברתי אינו יכול להיות ליהודים בלבד, ואינו יכול להתעלם באופן מוצהר והפגנתי מאחת העוולות המתמשכות ביותר בהיסטוריה של המדינה הזאת. הקשר בין ההתנגדות הפלסטינית לבין המחאה החברתית הוא הדוק, וקורה בגלל אותן הסיבות בדיוק: ממשלת הון צינית ואכזרית שמונעת מתוך שיקולים של רווח ואינטרסים של שליטה על משאבים, ויחסי הכוחות של הפירמידה החברתית שמשמרים כל עוולה אחרת בחברה שלנו. מעבר לזה, תקציב הביטחון הוא 63 מיליארד שקלים, שזה בהחלט תקציב שיכול היה ללכת למטרות הרבה יותר חיוביות כמו דיור ציבורי, מדיניות של רווחה, האכלת רעבים, רפואה, ועוד, במקום בהנצחה של כיבוש ולוחמה בלתי פוסקת משתי הצדדים. תנועת המחאה צריכה להיות סולידרית עם ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי, לחבק לחיכה את תנועת ההתנגדות לכיבוש ולסרב להמשיך להיות בשר התותחים של ממשלת ההון. להתעקש להיות "א-פוליטיים", ועוד במסגרת מחאה חברתית במדינת ישראל, זאת לברוח לחלוטין מהמקום ומהמציאות שאנחנו חיים בה.
  • כל המאבקים קשורים. בין אם זה מאבקי רופאים, או אמהות חד הוריות, או מאבקי עובדים, או מאבקים מקומיים נגד בנייה על חופים, או פעילות למען זכויות בעלי חיים, או סיוע לפליטים ומהגרי עבודה, או צעדה נגד הכיבוש, או מחאה נגד גזענות כלפי אתיופים או מזרחים, או התנגדות קווירית ולהט"בית להטרונורמה, או מצעדי שרמוטות והתנגדות לפטריארכיה ותרבות האונס, או סיוע למפוני עמידר ומחוסרי דיור, וכל תנועה חברתית אחרת, חשוב להבין שכל המאבקים קשורים קשר הדוק אחד לשני, והתנועה החברתית שלנו חייבת להכיל מחאה לכל העוולות, מאחר שהשורש של כולן הוא אותו שורש, וזה אותו שורש נגדו התמקמנו באוהלים לפני שנתיים. סולידריות בין תנועות זה הדבר היחידי שיש לנו, וכשזה מגיע לבניית התנגדות עממית נגד שלטון ההון, המאבק חייב להיות אחד, וחייב לכלול את כל האוכלוסיות שנפגעות מחלוקת המשאבים הנוכחית.
  • תנועה בריאה ואפקטיבית זאת תנועה שמכילה מגוון דרכי פעולה. אל תסיקו שצעירים שמבעירים פחי אשפה, חוסמים כבישים ומנפצים חלונות של בנקים הם סתם בלאגניסטים שבאו לחפש צרות ושהם הורסים את המחאה. זה בדיוק הגישה שמנסה לפלג בינינו והיא זאת שתהרוס את המחאה בסופו של דבר. לכולנו יש סיבות אמיתיות לכעוס, לכולנו יש דרכים שונות להביע את הכעס, ועל התנועה להכיל את כל הטקטיקות, את כל דרכי הפעולה ואת מגוון הרעיונות שיש למשתתפות להציע. אנשים שונים רואים את המציאות בצורה שונה, וכולנו יצאנו לרחוב כי נמאס לנו להיות אדישים למצב הקיים, שדופק את כולנו. אין דרך "נכונה" להפגין. חלקינו פציפיסטים, חלקינו שומרי חוק, חלקינו לא. אנחנו צריכים את כולם. לבטל ולגנות פעולה מסוימת בגלל שהיא לא מתיישבת לנו עם "איך שדברים אמורים להיות" לדעתנו זאת גישה שמבטלת את אומץ הלב של אנשים שמעיזים לאתגר את החוק והמחאה הסימבולית והנחמדה, שמפגינה נגד ההון לפי החוקים של ההון ולכן תמיד תישאר בפוזיציה בה היא לא תשנה שום דבר, וזאת גישה שמשרתת את ההון הרבה מאוד פעמים, בלמשטר אותנו מתוך התנועה ולמנוע פעילות שעלולה לסכן אותם באמת.
  • צריך להלחם בשורש של הבעיה שאפשרה את שלטון ההון מלכתחילה. להניח ששלטון ההון זאת בעיה מקומית, שנוצרה בגלל חמדנות ורוע לב של כמה טייקונים, ושהמשברים הפיננסיים בישראל ובעולם הן בעיות נקודתיות שאין להן שום קשר לשיטה הכלכלית כולה שיצרה אותם מלכתחילה, זה לטמון את הראש בחול. המאבק שלנו חייב לרדת את לשורש של הבעיה כאן, ולהלחם נגד כל הגורמים החברתיים והכלכליים שאפשרו ועודם מאפשרים את יוקר המחיה ואת השתלטותם של מספר מצומצם של משפחות עשירות וחברות ענק על השלטון בישראל, והשורש הוא הרומן עתיק היומין בין הקפיטליזם למוסד המדינה. שיטה כלכלית תחרותית שפועלת על פי אינטרסים רווחיים תוך אפס התחשבות באינטרסים של אזרחי העולם, האוכלוסיות שהכי נפגעות מהלך הרוח הזה והמאזן האקולוגי העדין על פני כדור הארץ, בשילוב עם מונופול שיטור אלים ששולט בנו בכל צעד שאנו עושות ומפעיל אמצעי דיכוי והרתעה על מנת לגרום לנו להימנע מלהתנגד, זה הרעל שמרעיל אותנו מדי יום, והמלחמה שלנו על החיים שלנו חייבת להיות חסרת פשרות. הגענו לנקודת שיא. רצף המשברים הכלכליים של השנים האחרונות רק מדגיש עד כמה השיטה שלהם עובדת, ואיזה עתיד הם מתכוונים להשאיר לנו ולדורות שיבואו אחר-כך. הקפיטליזם ומוסד המדינה אינם רק מונחים אבסטרקטיים, הם מציאות דכאנית שמשפיעה ישירות על חיינו מדי יום ויום, זאת מציאות שמסדרת את החברה על פי פירמידה נוקשה ואכזרית של יחסי כוחות חברתיים וכלכליים שמחזיקה את ההגמוניה בשליטה ומפעילה אלימות יום-יומית על שאר נתיניה על מנת לתחזק את קיומה. פתרונות כמו סוגים של קפיטליזם "רך" כמו מדינת רווחה עלולים לכאורה לשחרר מעט את החנק, אבל גם הם יפלו מהר מאוד ליחסי הכוחות החברתיים שהכרחיים עבור השיטה הזאת ובכך לא יכולים לספק צדק חברתי אמיתי, וגם הם לא יהיו חסינים למשברים עולמיים. הפתרון גם לא יכול להיות חצי דרך: לפרק רק את הקפיטליזם ולהשאיר את מוסד המדינה עלול להביא למשטר אלים ודיקטטורי שישעבד את נתיניו בצורה הרבה יותר גרועה ממקודם, כמו שההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם. אנחנו חייבות ללכת עד הסוף עם הדרישה שלנו ולא להתפשר על חיינו. הקפיטליזם והמדינה- שתיהם חייבים לעוף, ואנחנו חייבות להתחיל לחשוב על דרכים שונות לחלוטין לכונן חברה אנושית ולחלק את המשאבים. כאמור, מודל ערי האוהלים עלול להיות מעניין.
  • המשטרע הם לא חברים שלנו. נכון שגם שוטרים הם מעמד הפועלים, ונכון שהם יכולים להיות לכאורה שותפים פוטנציאלים שלנו בתור אנשים שגם כן נדפקים על ידי אותה שיטה, אבל כל עוד הם שוטרים, העבודה שלהם היא להגן על המעמד השולט ועל בעלי ההון, ולא משנה כמה סחבקים ונחמדים הם יהיו איתנו, אסור לבטוח בהם בשום אופן. משטרת ישראל, כמו כל מנגנון שיטור בעולם, משרתת כחברת אבטחה פרטית של בעלי ההון, ותפקידה לא להגן עלינו, אלא לשמר את הסטטוס קוו בדיוק כמו שהוא ולשמור את המחאה בתוך הקווים החוקיים, כלומר במצב בו היא לא מערערת בשום צורה על השיטה ולא יכולה לשנות שום דבר. העובדה היא שברגע שהמחאה מתחילה להוות איום אמיתי ליחסי הכוחות ושלטון ההון, המשטרע תהיה שם כדי לדכא אותה באלימות, לעצור פעילים, ולנסות להרתיע אותנו מלהשתתף. יתכן ש"אדוני השוטר" גם "שווה יותר", אבל הם בשום אופן לא חברים שלנו, לא שותפים שלנו, אסור לבטוח בהם והם לא כאן כדי לשרת אותנו.
  • החוק נועד כדי לשרת את ההון ולהשאיר את המצב בדיוק כמו שהוא. אל תיצמדו לחוק כאילו זה ערך מקודש. פעמים רבות המוסר האנושי והיגיון עומדים בניגוד מוחלט לחוק, והדבר הנכון לעשות זה דווקא להפר אותו. חשוב לזכור שמערכת החוקים, מנגנון החקיקה של המדינה ורשויות החוק שנועדו לאכוף אותו משרתים מטרה אחת ברורה: להשאיר את המצב בדיוק כמו שהוא. החוק נועד על מנת להגן על העשירים ובעלי ההון ולתחזק את הפירמידה החברתית של הקפיטליזם. חשוב גם לזכור ששינויים רבים קרו בהיסטוריה רק לאחר שאנשים אמיצים בחרו לאתגר את החוק ולפעול לפי קוד המוסר שלהם; העבדות הייתה חוקית למהדרין, אבל המחתרת שפעלה על מנת לשחרר עבדים מהמעבידים שלהם הייתה לא חוקית ונרדפה על ידי המדינה האמריקאית. אקטים רבים של פעולה ישירה ואי ציות אזרחי בתקופת התנועה לזכויות האזרח היו לא חוקיים. כל התנגדות יהודית לשלטונם של הנאצים בגטאות בתקופת השואה הייתה לא חוקית ודוכאה באלימות. החוק הוא לא תמיד הצדק, ופעמים רבות הוא ההפך הגמור ממנו. זה בסדר גמור אם אתם בוחרים לפעול רק בדרכים חוקיות, אבל אל תקדשו את החוק, ואל תבטלו אנשים אמיצים שחושבים אחרת מכם ושמעיזים לאתגר אותו.
  • אל תתנו להם להסית אותנו נגד אוכלוסיות מוחלשות אחרות בכזאת קלות. עוד מתחילת ימיה של המחאה נעשו מאמצים ברורים על ידי קבוצות אינטרסנטיות להסיט את הנושא של המחאה הצידה ולעורר שנאה בקרב המחאה עבור קבוצות מוחלשות אחרות. הסתות והתבטאויות של שנאה כלפי ערבים וחרדים למשל, שהם "טפילים" ש"יושבים על גב מעמד הביניים" לא רק שהן גזעניות ושקריות לחלוטין, הן גם הסרטן שהורג את המחאה הזאת. זאת טקטיקה מתוחכמת שנועדה לגרום לנו להיאבק באפיקים הלא נכונים ולחסל לחלוטין את האופי שמאיים על שלטון ההון ויוקר המחיה. זה הורג את המחאה שלנו. דרישות כמו הדרישה ל"שוויון בנטל" למשל מצד המחאה זה לא יותר מהתעמרות באחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל- הציבור החרדי, שסובל משלטון ההון ומחלוקת המשאבים המעוותת במדינה הזאת בדיוק כמונו, והם שותפים לגורל ולמאבק שלנו על החיים כאן. התנועה צריכה לחבק את כל האוכלוסיות המוחלשות לתוכה, להשכיל לזהות מתי מסיתים אותנו אחד נגד השני ולהלחם בשנאה ובגזענות שבתוכה ומחוץ לה; רק ככה בונים אלטרנטיבה.
  • צדק חברתי זה צדק סביבתי. השיטה הכלכלית פוגעת לא רק בנו, אלא גם בכדור הארץ עצמו. אנחנו בבעיות מאוד רציניות מבחינת הכאוס האקלימי שעומד לפרוץ במהלך המאה הזאת כתוצאה מתיעוש חסר פרופורציות שנגרם עקב אינטרסים רווחיים ושום שיקול אחר, והמשברים הכלכליים העולמיים רק הולכים להחריף אחרי שעידן שיא תפוקת הנפט (חפשו על זה מידע) הולך להיכנס לשיאו ולהשפיע באופן ישיר על כלכלות בארץ ובעולם. הבעיה הרבה יותר עמוקה מחמדנות של תאגיד זה או אחר, ונעוצה בהרס השיטתי והמאורגן שהקפיטליזם מבצע במאזן האקולוגי שעל פני הכוכב הזה כבר שנים רבות. נכון לעכשיו, אורח החיים התעשייתי מכחיד 200 מינים של צמחים ובעלי חיים מדי יום, ופעילות אנושית תעשייתית ממשיכה לפלוט גזי חממה באופן מוגבר לאטמוספרה, וכל הדברים האלה מוליכים אותנו לקטסטרופה בקנה מידה עצום. אין מנוס מהעובדה שכדור הארץ לא מסוגל להמשיך להכיל את התרבות הזאת, ושכל חברה שמבוססת על שימוש במשאבים לא מתחדשים והרס מתמשך של הסביבה לא תשרוד להרבה זמן. אורח החיים הקפיטליסטי והתעשייתי הוא לא-קיימא מהשורש שלו, וכשאנחנו מקימות אלטרנטיבה לשיטה הנוכחית וחושבות על דרכים חדשות לחלק את המשאבים שלנו, ראוי שנחשוב על דרך לבסס חברה שפועלת יחד עם כדור הארץ ולא נגדו.
  • זה לא קורה רק כאן. כאמור, שלטון ההון זה ממש לא בעיה מקומית. המונח "גלובליזציה" בא לתאר תהליכים כלכליים שהחלו לקרות בעשורים האחרונים, ביתר שאת החל משנות ה90, של השתלטות של השוק ה"חופשי" על אזורים נרחבים בעולם, בעיקר מדינות מתפתחות באפריקה ובאסיה, תוך דריסה של כלכלות מקומיות על ידי תאגידים בין-לאומיים, שוד משאבים, כריתה נרחבת של יערות והרס הסביבה הטבעית במטרה לבנות מפעלים ושטחים חקלאיים, ניצול שוק העבודה המקומי כשוק עבודה זול בסדנאות יזע בתת-תנאים ובשכר עבדות, ופגיעה אנושה בקהילות מסורתיות, בעיקר ילידיות, שאדמותיהן נגנבות מהן לטובת תאגידי ענק מערביים. הקפיטליזם העולמי מבצע פשעים בכדור הארץ ובקהילת החיים עליו כבר שנים. קרן המטבע העולמית והבנק העולמי דורשות ממדינות עניות באפריקה להחזיר להם חובות בסכומי עתק, לאחר שהשקיעו בפרויקטים חסרי תועלת כמו כבישים שאף אחד לא נוסע עליהם, סכרים שהציפו שטחי קרקע וגרמו להיווצרותם של אלפי פליטים, חימוש דיקטטורות בכלי נשק שנועדו לדכא מרידות ובניית ארמונות למנהיגים מושחתים שנעלמו והותירו את העמים שלהם להתמודד עם החוב. תנועת ההתנגדות לגלובליזציה החלה בשנות ה90, והפכה לתנועה עולמית שחובקת בתוכה התנגדויות מקומיות של עמים ילידיים נגד כוחות כיבוש קולוניאליסטיים, התאגדויות עובדים, תנועת התנגדות סביבתית, התנועה לזכויות בעלי חיים, תנועות למען פליטים ומהגרים, ארגונים פמיניסטיים ולמען צדק מגדרי, ורבות אחרות. הקשר ההולך ומתהדק בין ההון לשלטון זאת תופעה עולמית, ועל התנועה המקומית למלחמה בהון-שלטון להפגין סולידריות עם התנועות העולמיות שנאבקות נגד זה כבר שנים, וגם עם התנגדויות מקומיות לכיבוש, גזל משאבים, השתלטות של תאגידים וחברות ענק על המרחב הציבורי ומאבק בתרבות הצריכה.
  • צריך כל הזמן לבדוק שאין יחסי כוחות בתוך התנועה. גברים סטרייטים נוטים באופן טבעי להיות הרבה יותר דומיננטיים, כוחניים ואגרסיביים בשיח שלהם, ובכך לפעמים להדיר קבוצות אחרות. האם נשים ולהט"בים מדברים פחות בפגישות ופחות צועקות מאחורי המגאפון, או שהן בכלל לא מגיעות? האם בדקת שאתה מספק סביבה בטוחה לשותפות הפוליטיות שלך ושאתה מאפשר קול שווה לפעילות אחרות שמעוניינות לתרום לשיח? כשאנחנו משעתקים את יחסי הכוחות של החברה הקפיטליסטית לתוך תנועת המחאה שלנו, אנחנו לא יוצרים אלטרנטיבה אמיתית ומחלישים את התנועה. חשוב כל הזמן לשים לב איפה אנחנו דורסים אחרות ואם ההתנהגות שלנו עלולה להרתיע. השאלה באשר לאם התנועה מכילה נשים, להט"בים, מזרחיות, רוסיות, אתיופיות, ערביות, פליטות, חרדיות, מעמדות נמוכים יותר ממעמד הביניים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות צריכה להיות חקירה תמידית. התמונה של הגבר האשכנזי הסטרייט ממעמד הביניים רחוקה מלייצג את כולנו.

3.      מסר לאנרכיסטים

התגובה של התנועה האנרכיסטית למחאה החברתית הייתה מוזרה עוד מתחילת דרכה. בעוד שהיו אנרכיסטיות שכן לקחו חלק מאוד פעיל במחאה, ארגנו גושים אנרכיסטיים בהפגנות, חילקו פליירים, תמכו מניסיונם לפלישות לבניינים נטושים, חסמו כבישים ועשו הרבה למען תנועת המחאה- אנרכיסטיות רבות אחרות העדיפו להחרים את המחאה ממיליון ואחת סיבות. להרבה מאוד בתוך התנועה שלנו הפריע שהמחאה מתעקשת להיות "א-פוליטית", שהיא מתעלמת באופן מוצהר מהכיבוש, שהיא "לא רדיקלית", שהיא צייתנית ופשרנית, שהיא לא מספקת מרחב בטוח, שהיא מתמקדת במעמד הביניים ולא במעמדות נמוכים יותר, שהיא מחבקת שוטרים, וסיבות רבות אחרות. ללא ספק הרבה דברים הפריעו לנו.

אז נכון, ברור שעדיף שתנועת המחאה לא הייתה מתכחשת למקום שהיא נמצאת בו ולסיטואציה הפוליטית של מדינת ישראל, והייתה מחבקת לחיכה את תנועת ההתנגדות לכיבוש. וברור שעדיף שכל המפגינים היו מחברים לגמרי את כל המאבקים ורואים את הקשר ההדוק ביניהם, והולכים להפגנות נגד גדר ההפרדה וההתנחלויות בבלעין ונבי סלאח כל יום שישי, והיו טבעונים אולטרה רדיקלים וקווירים מאממים ומתנגדים נחרצים לקפיטליזם ומוסד המדינה. אבל ממתי אנחנו לוקחות חלק רק בתנועות שאנחנו מסכימות לחלוטין על כל פרט אידיאולוגי בהן? ממתי זה תנאי לסולידריות ושיתוף פעולה? הפלסטינים שאנחנו צועדות איתם בבלעין כולם אוכלים בשר, ורובם גם לאומנים. ילדי הפליטים שאנחנו נאבקים שלא יגרשו אותם רוצים לגדול ולהתגייס לצבא. שאנחנו באות למנוע פינוי של משפחות בעמידר, אנחנו לא מפשפשות בדעותיהן הפוליטיות ולא מחפשים דבר משותף נוסף מעבר לזה שאנחנו יודעות שהן חוות אלימות מצד הקפיטליזם והמדינה, אלימות שאנחנו מחויבות למנוע בצו מצפוני. אנחנו לוקחות חלק בכל התנועות החברתיות האלה למרות השוני בדעות של האוכלוסיות איתן אנו מביעים סולידריות, בגלל שאנחנו נשארות ריאליות, מודעות לעובדה שכדי לבנות תנועת התנגדות חזקה למדינה ולקפיטליזם נדרשת סולידריות בין כל התנועות שנדפקות על ידי השיטה הזאת, ומבינות שהמצב הפוליטי הוא עדין מסובך ורחוק מלהיות אידיאלי.

אז למה כשזה מגיע למחאה החברתית, שמדברת על נושאים שלא רחוקים מאיתנו בכלל, ושנאבקו עליהם שנים לפני המחאה, כמו צדק חברתי, כמו התנגדות לשלטון ההון, כמו סיוע למחוסרי דיור- אנחנו מדירות את רגלינו מהמאבק בגלל אלף ואחד תירוצים? למה אנחנו מצפות מהמפגינים שיהיו רדיקלים ובקיאים בשיח יחסי הכוחות של המדינה והקפיטליזם תוך לילה? העניין הוא כזה- מה שרצינו הרבה זמן שיקרה, פתאום קרה. דרישות שהיו שוליות, שרק אנחנו צעקנו, הפכו פתאום לנחלת הכלל, ונבנתה סביבם תנועת מחאה ענקית של מאות אלפי ישראלים. זה הדרישות של הציבור עכשיו, וזה טוב. עוד אנשים, שהם לא פעילים פוליטיים רדיקלים, מבינים שיש משהו מאוד דפוק באיך שדברים עובדים כאן. בגלל שהם חווים את זה על בשרם. למה אנחנו לא יכולים להניח לרגע את האגו הרדיקלי שלנו בצד ולהתייצב לצד המחאה הזאת?

המחאה הזאת היא כאמור מחאה אנטי-סמכותנית ואנטי-קפיטליסטית רדיקלית בפוטנציאל שלה. היא תהיה מה שנעשה ממנה. אם נדיר את רגלינו ונחליט להחרים אותה, היא לא תהיה רדיקלית ולא תספק עבורנו מרחב בטוח בחיים. ובכך אנחנו מפקירים אותה לכוחות אוטוריטאריים ולכל מיני פשרנים שאו שיובילו אותה למקום הרבה יותר גרוע, או שישאירו אותה במצב בו היא בחיים לא תשנה שום דבר ולא תהווה איום אמיתי. המחאה החברתית צריכה אותנו, ואנחנו צריכות את המחאה החברתית. אנחנו חייבות להיאבק על המרחבים הבטוחים שלנו בתוך התנועה, ולדחוף אותה לכיוון הרדיקלי עד כמה שאנחנו יכולות. המחאה הזאת כבר יצרה מודל לקהילה אנרכיסטית מתפקדת. היא פלשה לבניינים והיא העזה להפר את ה"סדר" (שלהם) כשצריך. היא בכיוון הנכון. זה קול קורא לעוד התארגנויות אנרכיסטיות במחאה, עוד קבוצות פעילות לא-היררכיות ומבוזרות, עוד גושים שחורים, עוד שיח אנטי-סמכותני ואנטי-קפיטליסטי, עוד ערעור על דברים שמתקבלים כמובנים מאליהם כמו חוק ואלימות, עוד הגנה עצמית. אנחנו נלחמים על החיים שלנו כאן, ולראשונה, יש לנו מסה די ענקית של שותפים לדרך. אסור לנו לפספס את זה.

כל התמונות נלקחו מהפליקר של אקטיבסטילס