תרגום: יוסי שוורצע-חיע

הערת המתרגם: ההחלטה לתרגם מאמר זה אינה מהווה הסכמה מוחלטת מצד קבוצת מאבק אחד עם כל הנאמר בו, אלא רק עם כך שהוא מעלה מספר נקודות חשובות ויכול להועיל במטרתנו להעמיק את הקשר הקיים בין המאבק לשחרור בעלי החיים למאבק לשחרור בני האדם.

כל הערות השוליים, מלבד הראשונה, הן של המתרגם.

בשל מגבלות השפה העברית ראוי להזכיר כי כל הנאמר בלשון נקבה או זכר מתייחס כמובן במידה שווה הן לנקבה והן לזכר.


מבוא: השחזתם של כלי המהפכה

​ניהול אורח-חיים טבעוני וויתור על צריכה ושימוש במוצרים מן החי אינם סופה של הדרך, אלא ראשיתה; התחלה חדשה המעניקה להולכים בה הזדמנות לראות את רבדי מציאות היומיום באור שונה.

​אולם, הדיון בסבלם של בעלי החיים הלא-אנושיים וביתרונות אורח החיים הטבעוני מהווה לעתים קרובות דיכאון עבור טבעונים, שכן התגובה הראשונית המאפיינת את מאזיניהם היא אי-הסכמה תקיפה. מתנגדי הטבעונות סבורים כי ההשקפה הטבעונית בנוגע ליחסים שבין האדם לבעלי החיים (כלומר השקפה רדיקלית) מוטעית, וכי במורד דרך זו ישנו מחיר כבד מאוד אותו ייאלצו הטבעונים לשלם עבור חריגה שכזו מן המוסכמות החברתיות. בסופו של דבר, הם מנבאים, שגיאתה של הטבעונות תהיה ברורה לכל ומצדדיה ינטשו אותה.

​באופן מוזר למדי, מבקריה של הטבעונות צודקים.

​רק כאשר נבין מה הופך את הטבעונות ל"חסרת-הגיון" כביכול, נבין את ההגיון האמיתי שמאחורי בחירתנו באורח-חיים טבעוני. רק כאשר נתעמת עם השאלה מה הופך טבעונות ל"טעות" בעיני אחרים, נוכל להתמודד עם השגיאות שבהתנגדותנו ליחסה האלים והאכזרי של האנושות כלפי בעלי החיים. רק באשר מחילים את עקרונותיה של הטבעונות על המארג השלם של אי-הצדק בכללותו, מובן בכלל עצם הצורך בטבעונות.

​אותם מבקרים צודקים מפני שטבעונות לבדה, מבודדת, אינה משרתת את המטרה האמיתית לשמה היא נועדה.

וזהו המצב, שהרי הניכור שאנו חווים כתוצאה מהפרתן של תבניות חברתיות הינו פעמים רבות מספיק על-מנת להביאנו "להטיל ספק" בעצם מחויבותנו לטבעונות.

​כתפיסת-עולם, עומדת הטבעונות בסתירה לאידיאולוגיות אשר נוגעות בלב-לבה של החשיבה המערבית. בניגוד לכל מערכות האמונה הבלתי-הגיוניות שהגופים הממסדיים מתנים אנשים "לקבלן", קוראים יסודות הטבעונות תגר על כל פרט ופרט לצאת כנגד ההבנות המונחלות לו, וליצור אתיקה חדשה וערכים המבוססים על חמלה ועל צדק.

​עימות עם מערכות האמונה הקיימות הינו רעיון מפחיד למדי עבור חברה שהתגייסה למעשה מרצונה החופשי לשמור על הגבולות החברתיים השליטים של מוסד המדינה. אולם, כפי שבריאן דומיניק מיטיב להראות במאמר הבא, עימות זה הוא בדיוק הדבר שעלינו לשאוף אליו אם אנו כנים בחיפושינו אחר הערכה אמיתית של מה ששחרורה של החברה מסוגל להציע. בכלליותו של תהליך זה, הטבעונות הינה מרכיב אחד בלבד בתרכובת המהפכה החברתית.

​לאור הבנות אלו מיטיב חיבורו של בריאן להבריק. מהפכה חברתית ושחרור בעלי החיים היא מסגרת תמציתית אשר נועדה לסייע לנו במאמצינו לזהות אלו תפקידים מגלמים (או ראוי שיגלמו) החמלה, החשיבה הביקורתית וההגיון בתהליך הבו-זמני של פירוק ושינוי החברה. בניסיונו הנוקב להניע את גלגליו המפורסמים של שינוי זה, לוחץ עלינו בריאן להכיר בתפיסות העולם הדכאניות הנמצאות בתוך כל אחד מאתנו ולחשוף את קשריהן לאי-הצדק הכללי המשחית כל פן של קיומנו.

​בריאן מאמין כי לכולנו ניתנו הכלים להסיק את המסקנות הדרושות. אין זה משנה כלל אם הנך אנרכיסט המגשש בתפיסה הטבעונית, טבעוני הניגש אל התפיסה האנרכיסטית, או אף לא אחד מן השניים. כל מה שדרוש הוא הרצון להפשיל שרוולים, להשחיז את הכלים ולהתחיל, במאמץ משותף, להתריס כנגד ראייתו קצרת-הטווח של המין האנושי לגבי מהי חברה צודקת.

​– ג'וזף מ. סמית'

​נובמבר, 1995

​הקדמה: הטבעונארכיסטים

​כבר זמן רב ששחרור בעלי החיים כתפיסה והפעילים הנאבקים בשמה נמצאים במרכזו של סבך פעילויות וויכוחים נוקבים. חרף העובדה שתיאורית שחרור בעלי החיים ופועלה לא נתקבלו בברכה לבבית או אף ברצינות מרובה על ידי זרם השמאל המרכזי, אנרכיסטים רבים מתחילים להכיר בלגיטימיות שלהן, לא רק כמטרה צודקת, אלא כהיבט מהותי והכרחי של כל תיאוריה רדיקלית ופעילות מהפכנית. בעוד שרוב אלו המכנים עצמם אנרכיסטים אינם דוגלים עדיין בשחרור בעלי החיים ובאורח החיים המשתמע מכך – טבעונות – הרי שישנו מספר הולך וגדל של אנרכיסטים אשר מאמצים דפוסי-חשיבה אקולוגיים ובזכות שחרור בעלי החיים, כחלק מן הפרקסיס 1 הכללי שלהם.

​כמו-כן, טבעונים וחסידים רבים אחרים של שחרור בעלי החיים מושפעים יותר ויותר מן החשיבה האנרכיסטית, על מסורתה העשירה. ניתן לראות זאת בעוינות ההולכת וגוברת בקרב פעילים אלו כלפי הממסד המדיני-קפיטליסטי-שוביניסטי-גזעני, אשר הולך ומחריף את מלחמתו לא רק כנגד בעלי החיים הלא-אנושיים, אלא גם כנגד נציגיהם בקרב המין האנושי. הקהילה החדשה יחסית של פעילי שחרור בעלי החיים מפתחת במהרה מודעות להיקף כוחניותה של המכונה הספשיסיסטית [^2] שהיא החברה המודרנית. ככל שמודעות זו מתרחבת, כך ראוי גם שתתרחב הזיקה שבין פעילי שחרור בעלי החיים לבין שותפיהם הנוטים-יותר לכיוון החברתי, הלא הם האנרכיסטים.

ככל שאנו מכירים בשותפות הגורל ובתלות ההדדית של מאבקינו, אותם ראינו בעבר כנפרדים זה מזה, כך אנו מבינים טוב יותר מה משמעותם של המושגים "מהפכה" ו"שחרור".

​מעבר לראייתם ארוכת-הטווח, ישנו דבר אחר המשותף לאנרכיסטים ולפעילי שחרור בעלי החיים, והוא תורת השיטה האסטרטגית שלהם. מבלי שאתיימר לדבר בשם הכלל, אומר בכל-זאת כי אלו אשר אני מחשיבם לפעילי שחרור בעלי-חיים ולאנרכיסטים אמיתיים שואפים לממש את חזונם בכל האמצעים היעילים. בניגוד לתדמיתנו, אנו מבינים כי הרס אקראי ואלימות לא ישיגו את מטרותינו. אולם בניגוד לליברלים והמתונים למיניהם, שמטרותיהם מסתכמות בהשגת אי-אלו תיקונים קטנים, אנו מוכנים להודות ששינוי אמיתי יושג רק אם נוסיף כוח הרסני לתהליך שינויה היצירתי של החברה הדכאנית הקיימת: אנו יכולים לבנות כאוות-נפשנו, ועלינו ליזום וליצור ככל שרק אפשר, אך אנו מודעים לכך שבכדי לפנות מקום ליצירה חופשית ישנו צורך מוחשי להשמיד את כל מה שקיומו נועד למניעת שחרורנו.

​אני טבעוני מפני שיש בי חמלה כלפי בעלי החיים; אני רואה בהם יצורים בעלי ערך שאינו נופל מזה של היצורים האנושיים. אני אנרכיסט מפני שיש בי את אותה חמלה בדיוק כלפי בני-אדם, ומפני שאני מסרב להסתפק בנקודות-מבט פשרניות, דרכי-פעולה חצי-מחושבות ומטרות מכורות-מראש. כאדם רדיקלי, גישתי לשחרור בני האדם ובעלי החיים הינה חסרת פשרות: חופש מוחלט לכל, אחרת…

​ברצוני להדגים במאמר זה כי על כל גישה לשינוי חברתי להכיל הבנה לא רק של מערכות היחסים החברתיות, כי-אם גם של מערכת היחסים בין בני האדם לטבע, אשר כולל כמובן גם את בעלי החיים הלא-אנושיים. אני מקווה גם להבהיר מדוע כל גישה למאבק שחרור בעלי החיים אינה ברת-ביצוע ללא הבנה גורפת של – ועיסוק ב – מאמץ המהפכה החברתית. על כולנו להפוך, אם לנסח זאת כך, ל"טבעונארכיסטים" [^3] .

​מהי מהפכה חברתית?

​"מהפכה" היא אחת מאותן מלים שפירושן משתנה מאדם לאדם. למעשה, ניתן בבטחה לצאת מנקודת הנחה כי אין שני בני-אדם הרואים בדיוק באותו אופן את הגדרתה של "מהפכה". זהו, בעיני, הדבר המעניק לה את יופייה האמיתי.

כאשר אני מדבר על מהפכה, אני מתכוון לשינוי חברתי גורף. אולם המהפכה שלי אינה מוגדרת על-ידי שינויים במבנה העולם שסביבי, כגון הפלתן של המדינה או של הקפיטליזם. אלו הם, בעיני, סימפטומים בלבד. לא ניתן למצוא את המהפכה מחוצה לנו. היא כל-כולה דבר פנימי, דבר אישי.

לכל פרט יש את נקודת-מבטו הייחודית. כולנו רואים את העולם באופן שונה. יחד עם זאת, נקודת מבטם של רוב בני האדם נקבעת עבורם על-ידי החברה בה הם חיים. רובנו המוחץ רואה את העולם ואת עצמו בדרכים שהושתלו בתוכנו על-ידי המוסדות המנהלים את חיינו, כלומר הממשלה, המשפחה, הנישואין, הדת, התאגידים, מערכת החינוך, וכו'. בתורו, כל אחד מן המוסדות הללו הוא באופן כללי חלק ממה שאני מכנה הממסד – ישות הקיימת אך ורק לשם שמירת והנצחת כוחו של מיעוט יחסי. ממסד זה, המונע על-ידי תאוותו של המיעוט הנ"ל לעוד ועוד כוח, שואב בהכרח כוח משאר העולם באמצעות דיכוי.

הממסד עושה שימוש במגוון רחב של צורות דיכוי; מרביתן מוכרות לרוב האוכלוסייה, אם כי לעתים רחוקות בלבד אנשים באמת מבינים אותן לעומקן, ולעתים רחוקות עוד יותר מתנגדים להן. ראשית, ישנה חלוקה מעמדית, שפירושה דיכוי כלכלי; מוסד המדינה, פירושו הכפפתם של בני אדם למרות פוליטית; דיכוי על בסיס מגדר ונטייה מינית, פירושו עליונות הגבר ההטרוסקסואלי והפטריארכיה; והגזענות, מונח כללי המתייחס לאופני דיכוי על בסיס שייכות אתנית/ גזעית. מעבר לצורות הדיכוי הנודעות יותר הללו, ישנו למשל הדיכוי על בסיס גיל, כלומר שליטתם של מבוגרים על ילדים וצעירים; ולבסוף, צורות הדיכוי הנובעות כתוצאה מן האנתרופוצנטריות – כלומר מתפיסתנו את המין האנושי כמרכזו של העולם כולו – שהן הספשיסיזם וההרס האקולוגי הנרחב.

לאורך ההיסטוריה היה הממסד תלוי בדינמיקות דכאניות אלו, והעצים וריכז את כוחו הודות להן. כתוצאה מכך, כל צורת דיכוי ייחודית הפכה בעצמה תלויה וקשורה בצורות הדיכוי האחרות. יציקתן יחד של מערכות-יחסים דכאניות שונות אלו שימשה להרחבתן והשלמתן של כל אחת מהן על-ידי האחרות, הן במונחים של סתגלתנות והן של עוצמה.

אם כך, הכוח המניע שמאחורי המוסדות שעיצבו אותנו מבחינה חברתית הינו אותו כוח מניע העומד מאחורי גזענות וספשיסיזם, דיכוי מיני וכלכלי, ועוד. יהיה זה הגיוני אם כן להניח כי מרביתנו, כתוצרם של מוסדות ממסדיים, הונדסנו מבחינה חברתית לטפח דיכוי בתוכנו ובין האחד לשני.

מהפכה היא תהליך – היא אינה אירוע – של קריאת תגר על ההבנות והערכים השגויים שהונחלו לנו, וכמו-כן גם קריאת תגר על המעשים שלמדנו לבצע וגם להימנע מהם. האויב הינו למעשה אנחנו עצמנו; הפלתם של סוכני הדיכוי שבמוחנו תהיה המהפכה – והצפייה בקריסת מבניהם ברחובות תהיה רק אות (מהנה ביותר!) לכך שאנו מתקוממים יחדיו באופן אחיד ובלתי-מרוסן. המהפכה החברתית היא גיבוב של תהליכים פנימיים, אישיים. שינוי חברתי רדיקלי של תנאי החיים הקיימים אשר בהקשרם אנו מתקיימים יכול לבוא רק כתוצאה ממהפכה שכזו.

טבעונות רדיקלית

שני מונחים נוספים, אשר מרבים לעשות בהם שימוש שלא על-פי פירושם האמיתי, הם "רדיקליזם" ו"טבעונות". השתלטותם של ליברלים קצרי-ראייה ומרוכזים בעצמם על מונחים אלו פגעה באופן ניכר בכוח המקורי שהיה טמון בהם. שוב, מבלי שאתיימר להיות בעל הבלעדיות על "אמיתותן" של הגדרות, אציע את משמעותן כפי שאני אישית רואה זאת.

רדיקליות וקיצוניות הן בשום אופן לא מלים נרדפות, בניגוד לדעה הרווחת. המילה "רדיקל" מקורה במילה היוונית "ראד" (Rad), שפירושה למעשה "שורש". רדיקליזם איננו מדד לדרגת קנאות אידיאולוגית, לא בימין ולא בשמאל, אלא הגדרה של אופן התייחסות מסוים אל בעיות חברתיות. האדם הרדיקלי, במובן המילולי, הינו אדם המחפש אחר שורש הבעיה על-מנת שתהיה בידיו האפשרות להכות בו ורק בו כפתרון.

רדיקלים אינם מגבילים את מטרותיהם לתיקונים ורפורמות. אין זה מתפקידם לעשות ויתורים לבעלי הכוח בכדי למזער את הסבל הנגרם מן הדיכוי שאלו משליטים. מטלות כגון אלו שמורות בדרך-כלל לליברלים והמתונים למיניהם. בעוד שכל רדיקל מכיר בכך שניתן להשיג תוצאות חיוביות מסוימות מתיקונים ורפורמות פשרניות, אין בעיניו אף לא מטרה מספקת אחת מלבד ניצחון – מטרה שניתן להגדירה כשינוי מהפכני בשורשיו של הדיכוי.

על-פי הגדרתי שלי, צמחונות טהורה אינה טבעונות. הסירוב לצרוך מוצרים שהופקו מבעלי החיים הלא-אנושיים, על-אף היותו בחירה מצוינת לאורח-חיים, אינו מהווה כשלעצמו טבעונות. האדם הטבעוני מבסס את בחירותיו על הבנה רדיקלית לגבי טיבו של דיכוי בעלי החיים, ואורח-חייו הינו פוליטי ובעל מודעות גבוהה.

לדוגמה, ניתן לשמוע רבים מקרב אלו המכנים עצמם טבעונים מצדיקים צריכה נטולת-דאגות של מוצרי תאגידי הענק בטענה שבעוד בעלי החיים הם חסרי-ישע, הרי שמצבם של בני האדם (המנוצלים ע"י אותם תאגידים) אינו כך. צמחונים רבים אינם רואים את תקפותם של מאבקים לזכויות-אדם, או לחלופין, רואים אותם כשניים בחשיבותם למאבק למען בעלי-חיים, שאינם יכולים להלחם בעצמם על זכויותיהם. חשיבה שכזו חושפת את בורותה של הצמחונות הליברלית לא רק בנוגע לדיכוי בני האדם, אלא גם בנוגע לקשר העמוק שבין השיטה הקפיטליסטית בכללותה לתעשיות השונות המדכאות את בעלי החיים.

מניסיוני, הרי שרבים המכנים עצמם טבעונים ופעילי זכויות בעלי חיים הינם חסרי או בעלי השכלה מועטה בנושא מדעי החברה; ולעתים קרובות, הדברים שהם אכן "יודעים" על הקשר שבין החברה האנושית לטבע ולבעלי החיים מלאים בטעויות-זיהוי. לדוגמה, ישנו טיעון נפוץ למדי בקרב טבעונים האומר כי צריכת הבשר היא האחראית לרעב העולמי. ככלות הכל, יותר מ-80% מהגידולים הצמחיים בארצות הברית משמשים להאבסת בקר, וכמות זו יש בה די והותר בכדי להאכיל את כל רעבי העולם. יהיה זה לכאורה הגיוני להסיק מכך שקיצה של צריכת בעלי החיים בידי תושבי ארצות הברית תביא למיגור תופעת הרעב על פני כדור הארץ. ה"גורו" הטבעוני ג’ון רובינס [^4] מתבטא כחסיד של מסקנה זו.

​אולם היא שגויה לחלוטין! אילו חדלו תושבי צפון-אמריקה מלאכול בשר בשנה הבאה, יהיה זה מאוד מפתיע אם אפילו אדם רעב אחד יטעם מדגנים חדשים אלו מאדמות ארצות הברית. כך הוא הדבר, מפני שבעיית הרעב העולמי, כמו גם בעיית "פיצוץ האוכלוסין", אינה מה שהיא נראית. שורשן של בעיות אלו אינו בסוגיית הימצאותם או אי הימצאותם של משאבים בהישג-יד, כי אם אופן הקצאתם. מיעוט בעלי הכוח זקוק לקיומו של מחסור – הצע של המשאבים המצוי תחת הגבלה הדוקה – משתי סיבות עיקריות. ראשית-כל, שווי הסחורות בשוק יורד באופן חד-משמעי ככל שההצע גדל. אילו היו הגידולים המיועדים כיום להאבסת חיות משק לפתע זמינים עבור בני האדם, שינוי זה היה מוריד את המחירים לגובה הרצפה, ופוגע בהיקף הרווחים. מיעוט בעלי הכוח בשוק הגידולים בתחום החקלאי, אם כן, הינו בעל אינטרסים התואמים לאלו של מיעוט בעלי הכוח בשוק בעלי החיים בתחום החקלאי. צמחונים נוטים לחשוב כי חקלאים המגדלים ירקות ודגנים הם טובי-לב בעוד שאלו העוסקים בגידול בעלי חיים הם אנשים שפלים. ואילו האמת היא, שירקות אינם אלא סחורה, ובעלי האינטרסים והכוח בתעשיות גידולי הירקות אינם מעונינים שתוצרתם תהיה בהישג-ידם של כל בני האדם, כאשר פירוש הדבר הוא הגדלת כמות הגידולים בעבור רווחים נמוכים יותר.

​זאת ועוד, הקצאת מזון ברמה הלאומית כמו גם בזו הבינלאומית היא אמצעי פוליטי. ממשלות ומוסדות כלכליים בינלאומיים מתמרנים בזהירות מרובה את אספקת המזון והמים על מנת לשלוט באוכלוסיות שלמות. לעתים, נמנע מזון מאוכלוסיות רעבות כאמצעי להשאירן חלשות וצייתניות. במקרים אחרים, חלוקתו כ"סיוע" מהווה חלק מאסטרטגיה כוללת שמטרתה להשקיט אוכלוסייה המצויה על סף ההתקוממות.

ביודענו כי כל זה אכן מתרחש, סביר להניח כי ממשלת ארצות הברית, הנשלטת באופן הדוק כל-כך על ידי האינטרסים הכלכליים הפרטיים של בעלי ההון, הייתה פשוט מסבסדת את אי-גידולם של דגנים, למען "הצלת הענף כולו מהתמוטטות". חקלאים היו אז בוודאי מקבלים כסף עבור הסכמתם שלא לגדל דבר, או אף עבור השמדת יבולם.

החרמת תעשיית הבשר תוך תקווה שמשאביה יוקצו-מחדש להצלת הרעבים אינה מספיקה. עלינו ליצור מערכת שיעודה האמיתי יהיה סיפוק צרכי בני האדם, דבר הטומן בחובו מהפכה חברתית.

​זוהי רק נקודה אחת המחברת בין ניצול בעלי-חיים לניצול בני-אדם, אך היא מיטיבה לחשוף את הצורך במהפכה גורפת. מהפכה המוגבלת ליחס האדם אל בעלי החיים בלבד מהווה תחום ממוקד וצר מדי, ולמעשה בלתי-ניתנת להשגה מעצם טיבעה של החברה המודרנית. אחת מן הסיבות שבעלי-חיים מנוצלים מלכתחילה היא מפני שניצולם הינו עניין רווחי. צמחונים מבינים זאת טוב למדי. אולם תעשיית הבשר (וכמוה גם תעשיית החלב, הניסויים בבעלי-חיים, ועוד) איננה ישות עצמאית ומבודדת. תעשיית הבשר לא תחוסל עד שלא יחוסל השוק הקפיטליסטי כולו, שהרי הוא זה המספק לתעשייה הנ"ל את הכוח-המניע ואת התמריץ, ולא להפך. בעיני הקפיטליסטים, הרעיון של רווחים קלים מניצול בעלי-חיים הריהו פיתוי שפשוט לא ניתן לעמוד בפניו.

מניע הרווח אינו הגורם החברתי היחיד אשר מעודד ניצול בעלי-חיים. אכן, כלכלה היא רק צורה אחת של יחסים חברתיים. ישנם גם יחסים פוליטיים, תרבותיים ואישיים, וניתן בקלות להדגים כיצד כל אחד מאלו משפיע על התפיסה לפיה בעלי-חיים קיימים לשימוש האדם.

​ספר התנ"ך, ודתות המערב באופן כללי, גדושים בהתייחסויות ל"זכות האלוהית" לכאורה של בני האדם לנצל את בעלי החיים לצרכינו. בשלב ההיסטורי הנוכחי, יהיה זה מגוחך לחשוב כי בני האדם מוכרחים לנצל בעלי-חיים כדי לשרוד. מעט מאוד ניתן באמת להפיק מסבלם של בעלי החיים הלא-אנושיים. אולם דבר-אלוהים היה שזכותנו כביכול לנצלם, ועל-כן אנו ממשיכים לעשות זאת, חרף העובדה כי כבר לפני זמן רב התעלנו מעל לכל צורך ממשי שיתכן ואי-פעם היה לנו לנצל בעלי-חיים.

המדענים המבצעים ניסויים בבעלי-חיים טוענים כי ניתן ללמוד רבות מבעלי החיים, ועושים שימוש בקביעה זו להצדקת עינויים ורציחתם של יצורים חשים. על הקהל הרדיקלי להבין, כפי שמבינים הטבעונים, כי הדבר היחיד שאנו יכולים ללמוד מבעלי החיים הוא כיצד לחיות במערכת-יחסים מאוזנת ובריאה עם העולם הטבעי הסובב אותנו. אנו צריכים להתבונן בבעלי החיים, בסביבתם הטבעית, ולחקות בחיינו את יחסם לטבע באשר ניתן ליישם זאת. הבנה שכזו אודות ההרמוניה הרצויה שבין האדם לסביבתו עשויה בעתיד להציל יותר חיים (ולהוסיף לאיכותם) מאשר מציאת תרופה למחלת הסרטן באמצעות "מדע" עינוי בעלי החיים. ככלות הכל, השורש של רוב מקרי הסרטן אינו אלא זיהומו ופגיעתו של האדם בטבע. אף אדם רדיקלי לא יצפה שהפתרון לבעיה זו יימצא על-ידי פגיעה נוספת בטבע, בדמות ניסויים בבעלי-חיים.

​יחסי-הגומלין שבין הספשיסיזם לגזענות – בין היחס לבעלי-חיים והיחס לבני-אדם שאינם לבנים – הודגמו גם הם באופן ברור (ואף גרפי). בספרה ההשוואה מטילת-האימה: עבדות בני-אדם ובעלי-חיים [^5], משרטטת מרג'ורי שפיגל בתחכום רב את קווי הדמיון המפתיעים שבין יחס האדם לבעלי החיים לבין יחס הלבנים ל"גזעים הנחותים", ומסבירה כי שניהם "בנויים סביב אותה מערכת-יחסים בסיסית – זו שבין מדכאים לנדכאים". כפי שמבהירה שפיגל, יחסו של האדם הלבן לגזעים האחרים היה לאורך ההיסטוריה זהה באופן בולט ליחסו של המין האנושי אל בעלי החיים האחרים. ההחלטה כי צורת דיכוי מסוימת ניתנת להצדקה בעוד שאחרת אינה מוצדקת משמעותה הגבלה מכוונת של הבנתנו את העולם; זוהי בורות-מרצון, הנובעת ברוב המקרים מכדאיות ונוחות אישית. "כל מטרה בזמנה", יאמר בעל החשיבה החד-נושאית, כאילו ניתן בכלל לזקק את הנושאים הללו זה מזה ולהפריד בין יחסי הגומלין שביניהם.

השליטה הגברית במתכונתה הפטריארכלית והספשיסיזם הנובע מראיית בני האדם כפסגת ומרכז הטבע נחשפים שניהם בצלילות פיוטית על-ידי קארול אדמס בספרה הפוליטיקה המינית של בשר [^6]. יש הרבה מהמשותף בין פמיניזם לטבעונות, ולשניהם הרבה מה ללמד זה את זה ומה ללמוד זה מזה. לאחר שהיא עושה השוואות עקרוניות ומעשיות בין התפיסה הפטריארכלית לבין היחס לבעלי-חיים, אדמס מגדירה וקוראת להכרה בקשר העמוק שבין אורח החיים הטבעוני לפמיניסטי.

​תחום אחד שטרם נבדק עדיין, למיטב ידיעתי, במסגרת ההשוואה בין יחסים אישיים לבין אלו של האדם לבעלי החיים, הוא יחסם של מבוגרים כלפי ילדים ונוער, וכמו-כן גם כלפי קשישים. בשני המקרים, נתפס המגזר המדוכא כעין יצור שאינו שלם, כחסר כושר-שיפוט או שליטה מלאה על חייו. למשל, הן ילדים והן קשישים מצטיירים כחלשים וחסרי-כישורים (ללא קשר לפוטנציאל הממשי שלהם לגלות אחריות). דיכוי המבוסס על גיל נובע ממה שאני מכנה "מבוגרוקרטיה" [^7], כלומר שלטון הגיל, המתייחס לרעיון שמבוגרים הם בעלי איכות מסוימת של אחריות אותה לא ניתן למצוא בקרב צעירים או קשישים. כמו בעלי החיים, גם אלו המדוכאים כתוצאה מאותו שלטון-גיל נתפסים כדוממים חסרי אופי ייחודי וערך. הם מנוצלים בכל הזדמנות, מפונקים כשנראים "חמודים", אולם כמעט לעולם לא מקבלים את אותה מידת כבוד השמורה לבני אדם מבוגרים. העובדה הפשוטה כי ילדים, קשישים ובעלי-חיים הם כולם יצורים חיים, בעלי תבונה ורגשות, אינה נקלטת בחיפושיו של המבוגר אחר כוח ושליטה. באופן זהה למדי לשליטה הגברית, שלטון הגיל אינו מצריך בהכרח הגדרת סולם-חשיבות רשמי: הוא משליט את חוקיו על-ידי שכנוע קורבנותיו כי ערכם אכן פחות מזה של שליטיהם המבוגרים. גם את טבעם של בעלי החיים הלא-אנושיים ניתן בקלות לשלול. מניעת יכולתם וחירותם לפתח אופי ייחודי היא צעד פשוט וגדול בכיוון זה.

​אין ספק בכך שהישות המדינית ניצבת לצד אלו המנצלים בעלי-חיים. למעט אי-אלו יוצאי-דופן, משקל החוק נטוי כולו לרעת בעלי החיים הלא-אנושיים. זאת ניתן למשל לראות בסבסוד הממשלתי המוענק לתעשיות הבשר, החלב, הניסויים והשימוש הצבאי בבעלי-חיים, וגם ביחסה כלפי אלו הנאבקים בתעשיות הניצול הללו. פוליטיקאי לעולם לא יבין מדוע צריכה המדינה להגן על בעלי-חיים. שהרי כל פן בחיינו החברתיים מעגן ומעודד את ניצולם. פעילות למען ה"אינטרסים" של הציבור (האנושי) תתורגם תמיד, נטול-הגיון ככל שזה יהיה, לפעילות כנגד האינטרסים של עולם בעלי החיים, ציבור רחב הרבה יותר שקולו לא זוכה עדיין להתחשבות.

​אולם, ישאל האנרכיסט, אילו יכלו בעלי החיים לגלם תפקיד בדרך כלשהי בתהליך הבחירות לשלטון, וזכותם לקבל הגנה היתה זוכה להכרה, האם היינו חיים אז בחברה טובה יותר? ובמלים אחרות, האם אנו באמת רוצים שהמדינה תחצוץ בין בעלי החיים לבין בני האדם, או שמא היינו מעדיפים למחוק את הצורך במחסום מסוג זה? רובנו מסכימים על כך ששכנוע אנשים להימנע מצריכת בעלי-חיים מרצונם, ללא כפייה כלשהי, היא כמובן הברירה המועדפת. אחרי הכל, אם האיסור על משקאות אלכוהוליים גרם לכל-כך הרבה פשיעה ואלימות, דמיינו אלו מתחים חברתיים היו נגרמים כתוצאה מאיסור על בשר! כשם שהמלחמה בסמים לעולם לא תצליח אפילו לדגדג את הבעיות אשר יוצרות התלות בחומרים כימיים ו"העולם התחתון" שצמח ממנה, כך גם שום מלחמה בבשר לא היתה מצליחה לעולם למגר את ניצולם של בעלי החיים; היא היתה רק מזמינה בעיות נוספות. שורשיהן של בעיות מסוג זה טמונים באותו רצון – המונחל ומחוזק על-ידי החברה – לייצר ולצרוך דברים שאין לנו צורך ממשי בהם. כל רבדיה של החברה הנוכחית מורים לנו שאנו "צריכים" סמים וצריכים בשר. מה שאנו באמת צריכים הוא להשמיד את אותה חברה!

​על הטבעונים להתעלות מעל להבנה מצומצמת וחד-נושאית של דיכוי בעלי החיים הלא-אנושיים ולזהות את שורשיו במערכות היחסים החברתיות בין בני האדם. יותר מכך, עליהם להרחיב את ההתנגדות שמהווה אורח-חייהם לכדי התנגדות לדיכוי בני-אדם.

​אלימות בחיי היומיום

​מעט מאוד יתנגדו לקביעה כי החברה בה אנו חיים מבוססת בחלקה הגדול על אלימות. לכל אשר נפנה, כך נראה, נתקל באלימות, הרגשה המחוזקת על ידי הדימויים הבלתי-פוסקים המוצגים בכלי התקשורת שבידי תאגידי הענק.

​אלימות זו, כחלק מתרבותנו ולמעשה עצם קיומנו, הינה ללא ספק בעלת השפעה עמוקה על כולנו, בדרגות שאנו יכולים רק לקוות להבינן במלואן יום אחד. אלו הנרמסים תחת אלימות זו חשים מן הסתם תחושה כבדה של חוסר-אונים והיחלשות. היות וכוח הוא מושג חברתי, אנו כבני-אדם לא בהכרח מודעים תמיד לפירושו הממשי בחיינו. כאשר אנו חשים אובדן כוח, אחת מן התגובות האופייניות לנו היא לקבע ולהדגיש את מעט הכוח שעדיין ברשותנו. וכאשר מסתיים תהליך הפנמת תוצאותיו של הדיכוי, אנו נושאים אותן אתנו, והופכים לעתים קרובות בעצמנו למדכאים ולרומסים. אמת עגומה היא שקורבנות הופכים פעמים רבות לתוקפים דווקא משום שהותקפו בעצמם.

כאשר התקיפה נעשית באמצעות אלימות פיזית, היא מתורגמת ברוב המקרים לאלימות פיזית נוספת.

​אם לוקחים בחשבון עובדות אלו, ניתן לראות בבירור מדוע ניצולם של בעלי החיים – אם באופן ישיר, כמו למשל בהתעללות בחיות-מחמד, או באופן עקיף, כמו למשל דרך אכילת בשר – מקיים יחסי-הדדיות עם האלימות בחברה. בני-אדם שעברו התעללות כלשהי נוטים להתעלל באחרים, ובעלי החיים הם בין הקורבנות הקלים וחסרי-ההגנה ביותר שניתן למצוא. אמת עגומה זו חושפת סיבה נוספת לכך שאלו הדואגים לרווחת בעלי החיים מוכרחים להלחם גם בדיכוי החברתי שבני-אדם עוברים.

​יתרה מזאת, אותה יחסיות של סיבה-תוצאה פועלת לשני הכיוונים. הוכח כי אלו הנוהגים באלימות כלפי בעלי-חיים – שוב, באופן ישיר או עקיף – נוטים יותר לנקוט באלימות כלפי בני-אדם. אנשים המתקיימים מתזונה צמחית בלבד, לדוגמה, הינם באופן כללי פחות אלימים מאלו האוכלים בשר. אלו המתעללים בחיות המחמד שבביתם אינם נוטים להפסיק שם – ילדיהם ובני-הזוג שלהם הם הבאים-בתור.

​האמונה כי חברה המדכאת בעלי-חיים לא-אנושיים תוכל להיות חברה שאינה מדכאת בני-אדם היא בלתי-מציאותית ומגוחכת לחלוטין. ההכרה בדיכוי בעלי החיים הופכת אם כך לתנאי-הכרחי עבור שינוי חברתי רדיקלי.

​ניכור בחיי היומיום

​בבסיסו של הדיכוי, יטענו הרדיקלים, נמצא הניכור. בני-אדם הם יצורים חברתיים. אנו מסוגלים לחוש חמלה. אנו מסוגלים להבין כי ישנה רווחה חברתית, טובת הכלל. היות ואנו מסוגלים להזדהות עם אחרים, הרי שאלו המשסים אותנו זה בזה במסגרת חברות, קהילות או פרטים, או את בני האדם כנגד הטבע, מוכרחים לגרום לנו לחוש מנוכרים מתוצאות מעשינו. אין זו מלאכה פשוטה לשכנע אדם לגרום סבל לאחר. קשה אף לגרום לו לפגוע ללא סיבה בבעל-חיים, או לתרום ישירות להרס סביבתו הטבעית.

​כאשר יוצאת חברה אחת למלחמה באחרת, מוכרחים מנהיגי שתי החברות לשכנע את "ההמונים" כי האוכלוסייה היריבה היא שפלה ותת-אנושית. מעבר לכך, המנהיגים מוכרחים גם להסתיר את תוצאותיה האמיתיות של מלחמה: אלימות המונית, חורבן ושפיכות-דמים. מלחמה היא משהו המתרחש במקום אחר, נאמר לנו, ואותם "זרים" הנהרגים הביאו זאת על עצמם.

​מערכות-יחסים חברתיות בעלות אופי דכאני מתבססות תמיד על עולם-מונחים של אנחנו-והם, כאשר קיימת הפרדה ברורה בין הנדכאים לאלו המדכאים אותם. בעיני המדכאים מצטייר ה"אנחנו" כעליון ומיוחס. בעלי ההון "מבינים" כי עושרם הושג באמצעים "הוגנים" ו"צודקים". לדוגמה, הן המדכאים והן הנדכאים מחונכים להאמין כי חוסר-כשרון ויכולת הם האחראים לכך שהעניים נשארים בתחתית הסולם. לא ניתן למצוא בקרבם הכרה כלשהי בעובדה שיתרונות כלכליים מעצימים באופן אוטומטי את אי-השוויון. אין ופשוט לא יכול להיות מספיק לכולם כאשר אחדים מורשים לקחת יותר מן החלק השווה המגיע להם. אולם בעלי ההון מנוכרים מאמת בסיסית זו. הם מוכרחים להיות מנוכרים ממנה, שהרי אחרת לא היו מסוגלים להצדיק את אי-השוויון לו הם תורמים.

​כך זה בנוגע לכל מערכות היחסים הדכאניות. זוהי הדרך היחידה שהן יכולות להתקיים.

​טבעונים מבינים כי ניכור הופך את מלאכת ניצול בני האדם ואת צריכתם של בעלי החיים לפשוטים יותר. אנשים לא היו יכולים להמשיך לחיות כפי שהם חיים היום – כלומר על חשבונם וסבלם של בעלי החיים – אילו היו מבינים את תוצאותיה האמיתיות של צריכתם. זו בדיוק הסיבה שבגללה הרחיק לחלוטין הקפיטליזם המאוחר את הצרכן מתהליך הייצור. העינויים מתנהלים במקום אחר, מאחורי דלתות סגורות היטב. אילו ניתנה לבני האדם את האפשרות להזדהות עם קורבנותיו של הדיכוי הספשיסיסטי, הם לא היו יכולים להמשיך עם חייהם כרגיל.

​למעשה, אותם כוחות מוכרחים להשאיר את בני האדם מנוכרים אף מן ההגיון הפשוט שמאחורי הטבעונות. בכדי להנציח עולם-מונחים המבוסס על אנחנו-והם בכל הנוגע ליחסנו ל"בעלי החיים" (כאילו לא היינו בעלי-חיים בעצמנו!), אין אנו מורשים לשמוע אף טיעונים בסיסיים בזכות זניחתה של חלוקה מוטעית זו.

​נאמר לנו כי בני-אדם הם בעלי יכולות לשוניות ושכליות מורכבות וכי אלו אינן קיימות בבעלי החיים האחרים. בני-אדם הם אנשים, בעוד שכל השאר אינם אלא בהמות – במקרה הטוב. בעלי החיים נבראים נחותים מן האדם לא על-ידי הטבע, כי-אם באמצעות תהליך פעיל המדמה יצורים חיים לחפצים, תהליך בו פושטים בני האדם מבעלי החיים את ערכם. ככלות הכל, העדר היכולת לעשות שימוש בשפה או בהגיון אינה הופכת תינוקות או אנשים בעלי פיגור-שכלי חמור לקורבנותיה של אותה אלימות אשר מיליוני יצורים לא-אנושיים סובלים ממנה מדי יום ביומו.

​ראוי שנודה בכך שעולם-המונחים המפריד בין בני-אדם לבעלי-חיים הינו שרירותי יותר משהוא מדעי. הוא אינו שונה מזה אשר חצץ בין "לבנים" ל"שחורים" או "אדומים" או "צהובים"; בין מבוגר לילד; בין גבר לאישה; בין הטרוסקסואל להומוסקסואל; בין נוכרי למקומי. קווים אלו נמתחו ללא התחשבות כלשהי אך עם כוונות זדוניות, וחשיבתנו מעוצבת על-ידי מוסדות אשר מחנכים אותנו כי אנו נמצאים בצד מסוים של הקו, ושעצם קיומו של קו זה הוא מלכתחילה הגיוני לחלוטין.

​בחיי היומיום, אנו מנוכרים מתוצאותיהם של המעשים הבסיסיים ביותר שלנו. כאשר אנו רוכשים מוצר מזון בחנות המכולת, אנו יכולים לרוב לקרוא את רשימת המרכיבים ולדעת אם בעלי-חיים כלשהם עונו או נרצחו בתהליך ייצורו. אך מה באפשרותנו ללמוד על בני האדם שייצרו אותו? האם שולם לנשים שכר נמוך יותר מלגברים? האם שלט האדם מן הגזע הלבן על כל שאר הגזעים שהועסקו במפעל? האם נהדפו וחוסלו ניסיונות להתאגד או ליצור שותפות והדדיות בין העובדים? האם מאה אנשים נורו למוות כשהעזו לשבות מול המפעל המייצר אותו בדרישה לשכר הוגן?

כאשר אני, כגבר, משוחח עם אישה, או עם מישהו צעיר ממני, האם אני שתלטן ומתנשא כפי שחונכתי להיות על-ידי החברה הפטריארכלית? האם אני, כאדם "לבן", רואה עצמי (גם אם באופן לא-מודע) כ"עליון" על "שחורים"? האם אני מביט על הגזעים הלא-לבנים כשונים מהותית ממני ביסודם? אלו הן שאלות שאין מעודדים אותנו לשאול את עצמנו. אך אנו מוכרחים לעשות זאת. בכדי להתגבר על הניכור, עלינו להיות ביקורתיים בצורה הערנית ביותר לא רק כלפי העולם שסביבנו, אלא גם ביחס לרעיונות, זוויות-הראייה והמעשים שלנו. אם ברצוננו להדיח את סוכני הדיכוי השוהים בתוך ראשינו, עלינו להטיל-ספק באמונותינו והנחותינו באופן תמידי. עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים, מהן תוצאות מעשינו, לא רק לחברה בה אנו חיים, אלא גם לסביבתנו הטבעית.

​בשל היותו מרכיב מרכזי בהנצחת הדיכוי, עלינו להשמיד כליל את הניכור על כל צורותיו השונות. כל עוד אנו מסוגלים להתעלם מן הסבל בבתי המטבחיים ומעבדות הניסויים, אנו יכולים להתעלם גם מתנאי המחייה בכפרי העולם השלישי, בגטאות העוני העירוניות, בבתי האב האלימים, בכיתות הלימוד הדכאניות, וכו'. היכולת להעלים-עין מצורות דיכוי כלשהן היא יכולת להעלים-עין מכל צורות הדיכוי.

​המאמץ המהפכני

​הבנת עצמנו ומהות הקשר שבינינו לבין העולם היא רק הצעד הראשון לקראת מהפכה. אחריו עלינו ליישם את אותן הבנות במסגרתה של תוכנית פעולה מעשית. כאשר אני מדבר על פעולה, איני מתייחס אך ורק לאותם אירועים שבועיים או חודשיים בהם אנו, בשיתוף עם קבוצה מאורגנת כלשהי, מרימים את קולנו בהפגנה, או במחאה מתוכננת מול מקום כלשהו המהווה מקור או סמל לדיכוי. פעילות אינה דבר מוגבל עד כדי כך. ניתן למצוא אותה בחיינו היומיומיים, במעשינו השגרתיים והשגרתיים-פחות. כאשר אנו מבהירים את דעותינו באמצעות השתתפות בשיחה, במקום העבודה, בשולחן האוכל, אנו פועלים. למעשה, בין אם אנו ערים לכך ובין אם לא, כל דבר שאנו עושים הוא פעילות או רצף פעילויות. וההכרה בכך מאפשרת לנו להפוך את חיי היומיום שלנו מהיותם מנוכרים ומדוכאים להיותם משחררים ומהפכניים.

​תפקידו של המהפכן הינו פשוט ביתר: להפוך את חייו לדגם זעיר של אותה חברה חלופית ומהפכנית שהוא רואה בעיני-רוחו. הינך מהווה השתקפות מוקטנת של העולם סביבך, ואף מעשיך הבסיסיים ביותר משפיעים על ההקשר החברתי בו אתה שותף. חיוני שנהפוך השפעה זו לחיובית ולבעלת אופי רדיקלי.

​על המהפכה להפוך לחלק מאורח-חיינו, מודרכת על-ידי חזון ומונעת על-ידי חמלה. כל מחשבה שעולה במוחנו, כל מילה על שפתינו, כל מעשה שאנו עושים מוכרחים להיות מושרשים בפרקסיס רדיקלי. עלינו לשחרר את רצונותינו ותשוקותינו באמצעות ביקורתיות מתמדת כלפי מה שחונכנו לחשוב, ובאמצעות חיפוש מתמיד אחר הדברים שאנו באמת חפצים בהם. כאשר אנו הופכים מודעים לרצונותינו האמיתיים, עלינו לפעול לתועלתם.

​לאחר זיהוי הדרכים בהן פועלת החברה, והחלטה ברורה לגבי מהו רצוננו האמיתי, עלינו להתחיל במלאכת פירוק ההווה והרכבת העתיד – ועלינו לבצע את שני הדברים בו-זמנית. בעוד אנו ממוטטים את שרידי הדיכוי, עלינו גם ליצור, תוך כדי שמירה על מיקוד וספונטניות, צורות חדשות של יחסים חברתיים וסביבתיים, בתיווכם של מוסדות חדשים ורעננים.

​לדוגמה, בעוד שבתחום הכלכלי שולטת כיום הבעלות הפרטית, ראוי שהבעלות של מחר תהיה בעלות חברתית. בעוד שכעת נקבעים הייצור, הצריכה והקצאת המשאבים על-ידי כוחות-שוק שאינם מונחים על-ידי הגיון, הרי שבעתיד ראוי שתהיה מערכת הגיונית של רכישה וחלוקה של מצרכים ושירותים, עם דגש על צדק חברתי, רבגוניות, ערבות-הדדית, עצמאות, ו/או כל מה שאנו מחשיבים כאותם ערכים המובילים את חזוננו.

​כבעל-חזון, כל טבעוני מדמיין עולם החופשי מניצול בעלי-חיים. יתרה מזאת, הוא מדמיין מערכת-יחסים שלווה ושפויה בין החברה האנושית לסביבתה הטבעית. תנועת האקולוגיה העמוקה [^8] הראתה לנו כי עולם הצומח הינו בעל חשיבות שאינה ניתן להערכה במונחים כלכליים, בדיוק כשם שהטבעונים מראים לנו את ערכם של בעלי החיים הלא-אנושיים, ערך שאינו ניתן לחישוב על-ידי כלכלנים, אלא רק למדידה על-ידי חמלה אנושית. חמלה זו, שאותה חשים מגזרים, זרמים ותנועות שונות כלפי מעמד הפועלים, כלפי נשים והומוסקסואלים, כלפי מיעוטים אתניים, צעירים, קשישים, וכלפי קורבנות קני הרובים של המדינה, היא אותה חמלה אשר טבעונים ופעילי איכות הסביבה הרדיקליים חשים כלפי עולם הצומח והחי המתקיים לצד בני האדם. ישנה אמת אחת שאין אנו יכולים עוד להרשות לעצמנו לשכוח, והיא שכל אחד מאתנו צריך בסופו של דבר להפוך לחלק מכל אותם זרמים רדיקליים, ולשלב את כל תפיסות העולם שלהם לכדי תיאוריה, חזון, דרך ופעילות אחת, שלמה ומעוגלת. רק זווית-ראייה ואורח-חיים אשר מבוססים על חמלת-אמת חזקים מספיק להחריב את בנייניה הדכאניים של החברה הנוכחית ולהתחיל מחדש ביצירתן של מערכות היחסים והמציאויות הרצויות. זהו בעיניי תמציתו של האנרכיזם. אלו שאינם מקבלים ומכירים בכל קשת המאבקים נגד הדיכוי כמאבקם שלהם עצמם אינם תואמים את הגדרתי לאנרכיסט. ייתכן וזו תיראה כבקשה מוגזמת, אולם לעולם לא אחדול מלבקשה מכל בן אדם.

​אחרית-דבר למהדורה השלישית

​כאשר נשלחה המהדורה השניה של חוברת זה לדפוס לפני כשנה, הוספתי לה מעין "אחרית-דבר" קצרה בה הבעתי ספקות לגבי חלק מהרעיונות המועלים במלל המקורי. לכן, במקום לבצע שינויי עריכה רציניים בתוכנו של מאמר זה, העומד לדעתי כמלל אחד ואחיד, בחרתי לדון כאן בחלק ממסקנותיי המאוחרות יותר בנושא המדובר.

​על השחרור

​אחת מן הבעיות שאני מזהה במלל המקורי היא השימוש שאני ואחרים עושים במונח "שחרור" כאשר אנו באמת מתכוונים להצלתם של בעלי-חיים מן הניצול והדיכוי שלהם בידי האדם. אני מאמין כי שחרור הוא מונח השמור לבני-אדם בלבד, אשר מבוסס על תהליך כוללני של התחשלות והעלאת המודעות. שחרור הינו דבר אישי, והוא מורכב הרבה יותר מהסרתם הפשוטה של הכבלים הפיזיים. כאשר אסיר יוצא לחופשי מכותלי בית הסוהר, הוא אינו בהכרח "משוחרר" מדיכויה של החברה הנוכחית. הוא רק השיג "חופש" משהות בתאו. הגשמתו של שחרור אמיתי – כשלעצמו דבר שייתכן והוא בלתי-ניתן להשגה עבור כל יצור גשמי – הינו דבר הנמצא מעבר ליכולתם של בעלי החיים הלא-אנושיים.

​ניתן לטעון כי בעלי-חיים אשר עברו ניצול והתעללות (וסובלים ללא-ספק מנזקים פסיכולוגיים) צריכים, בדיוק כמו בני האדם, לעבור תהליך אישי ופרטי של החלמה. אך גם החלמה זו, הנמצאת באופן עקרוני בהישג-ידם של מיני בעלי-חיים רבים, אינה שחרור אמיתי. מפני ששחרור, על-פי הגדרתי לפחות, כולל את העלאתה של המודעות החברתית, דבר שעבור בעלי החיים הלא-אנושים (וגם עבור חלק מאלו האנושיים) פשוט אינו אפשרי, ומרקמו מורכב הרבה יותר מזה של ההחלמה.

​ייתכן וכל זה ייראה כעניין של הגדרות ומלים. אולם דעתי היא כי זה הרבה יותר מכך. זמן רב מדי נתפס השחרור האנושי כתהליך חברתי/מבני: כאשר אנו משנים את התנאים החברתיים, אנו כביכול הופכים מיד למשוחררים. אני מאמין כי ישנו צורך בגישה מורכבת ודיאלקטית הרבה יותר. עלינו להיות משוחררים, כקבוצות של פרטים, לפני שיהיה ביכולתנו לבנות-מחדש את החברה באופן שבו היא תוליך שחרור. יחד עם זאת, בטרם נוכל להיות משוחררים באופן אישי (כלומר מחוזקים, נאורים, וכו’), עלינו לבנות-מחדש את החברה ומוסדותיה. כל זה נראה בוודאי כסוג של מלכוד-22, ההופך אותנו לחתולים הרודפים אחר זנבם. אולם אם נביט על כך באופן דיאלקטי, כעל תהליך הדרגתי, דו-שכבתי של נסיגה וזרימה, מורכבותה של תיאורית השחרור מתחילה להתבהר.

​אלו הרואים עצמם כפעילים ל"שחרור בעלי החיים", שהם בדרך-כלל אנשים אשר מסירותם וכנותם אינה מוטלת בספק, נוטים לפספס שתי נקודות. ראשית, ניתן רק לשחרר את עצמך. המרב שאנו יכולים לקוות כי נעשה עבור אחרים הוא לנתץ את הכבלים המונעים את שחרורם העצמי. שנית, רק אלו אשר מבינים את מורכבות דיכויים שלהם מסוגלים להלחם בו באמצעות תהליך השתחררות. במשך מאות רבות, הפכו הניסיונות הטובים ביותר לשחרור האדם לקרבות נואשים למען הסרתו של עול כפיית החברה הדכאנית בלבד. כמו בעלי-חיים בכלוב, מעט מאוד עמד לנגד עינינו מלבד הריסתו של הכלוב עצמו. אולם בניגוד לבעלי-חיים בכלוב, טמון בנו הפוטנציאל להבין מדוע קיים אותו כלוב מלכתחילה. אנו יודעים כי תמיד ישנם ותמיד יהיו כלובים נוספים, ועד אשר נהרוס את המכונה החברתית המייצרת את הכלובים הללו (עבור בני-אדם ובעלי-חיים גם יחד), הדבר הקרוב ביותר לשחרור אמיתי שאנו יכולים לקוות לו הוא חופש יחסי וארעי למדי.

​הגדרה מחדש של הטבעונות

​ברצוני לחדד את הגדרתם של מספר מונחים, בראש ובראשונה של המונח "טבעונות". הגדרתי המקורית היתה לדעתי מדויקת, אולם לאורך המאמר היא נעשית בלתי-ממוקדת, ואינה שונה נבדלת ממה שאני מכנה "צמחונות". אהיה אם כך ברור ביותר בנושא זה: טבעונות הינה הימנעות מודעת ממעשים התורמים, ישירות או בעקיפין, לסבלם של יצורים חשים, בין אם אלו בני-אדם ובין אם אלו בעלי-חיים, הימנעות אשר נובעת ממניעים מוסריים. אנשים מגיעים אל הטבעונות דרך שני נתיבים עיקריים: דאגה לזכויותיהם/רווחתם/חירותם של בעלי החיים, ודאגה לטבע ולאיכות הסביבה (הנפגעת קשות מחקלאות בעלי החיים). הימנעות מצריכתם של מוצרים הבאים מבעלי-חיים כשלעצמה הריהי רק "צמחונות". הימנעות מצריכת בשר בלבד, הידועה לרוב כ"צמחונות", היא למעשה מה שקרוי באנגלית "Lacto-Ovo Vegetarians", מפני שחסידיה ממשיכים לאכול מוצרי חלב וביצים. בנוסף לכך, רוב הצמחונים בחרו בתזונה זו משום שהיא בריאה יותר. לכן אין להם סיבה ממשית להימנע מצריכת מוצרי עור, מוצרים שנוסו על בעלי-חיים, וכדומה.

​חשוב לציין כי טבעונות אינה מצב מוחלט וסופי. ראשית כל, ישנם פירושים רבים לסוגיה מהם יצורים חשים. יש הטוענים כי כל בעלי החיים, מיונקים ועד לחרקים, ראויים להיכלל בקטגוריה זו. בקצוות הקיצוניים ביותר ישנם כאלו המאמינים כי צמחים ובעלי-חיים ראויים באופן שווה להבחנה זו, ובוחרים על-כן לאכול רק פירות ואגוזים למיניהם (אנשים אלו ידועים כ"Fruitarians"). אחרים מתעקשים על כך שבעלי-חיים אשר לא ניתן להוכיח בהם קיומו של רצון אישי, אופי ייחודי, מערכות עצבים מורכבות או משהו הדומה לרגש, כמו למשל חרקים או פרוקי-רגליים מסוימים, אינם נופלים תחת ההגדרה "יצורים חשים". אין מקום כאן להיכנס לדיון זה, אולם ראוי שיהיה ברור ומובן כי לכל הקבוצות הללו עקרונות זהים במהותם, וכולנו מנסים לחיות על-פיהם כמיטב יכולתנו.​

שנית כל, טבעונות היא אידיאל אליו אנו יכולים רק לשאוף. מוצרים רבים מדי אשר הפכו ל"הכרחיים" בחיינו המודרניים, כמו כלי-רכב, סרטי צילום וכו’, מכילים חומרים מבעלי-חיים. מזון לחיות-מחמד אף הוא נושא שנוי במחלוקת. חשוב להדגיש כי אנו יכולים לצפות מעצמנו להשתדל כמיטב יכולתנו, לצעוד בצעדי-ענק אישיים אל עבר האידיאל שלנו. גם אם כל מה שנעשה השנה הוא לצמצם באופן סופי את צריכת הבשר האישית שלנו – אם-כי זה יהיה פחות ממה שטבעונים מחשיבים כמעבר הפשוט למדי לחיים נטולי-אכזריות – הרי שזו תהיה בכל-זאת הפחתה משמעותית ביותר של תרומתנו לניצול בעלי החיים הלא-אנושיים [^9]. שחיקה ואפיסת-כוחות הן תוצאתה של הערמת דרישות בלתי-אפשריות על עצמנו, וריחוק הוא תוצאה טיפוסית של הפניית דרישות קיצוניות אלו כלפי אחרים.​

מגרעות מרכזיותו של "אורח החיים"

​אני הראשון להיגעל מאותם רדיקלים כבדים ומשעממים, השייכים בעיקר ל"משמר הישן", אשר מכריזים כי שינוי אורח החיים מוכרח להיות, לכל היותר, משני ביחס למלאכה ה"אמיתית", המוגבלת לשיטתם לבנייה מחדש של המוסדות החברתיים. ובכל זאת, ביקורתם כלפי אלו אשר, מן הקצה השני, מאמינים כי שינויים אישיים יהוו בעצמם את המהפכה כאשר הם יתרחשו באופן המוני, היא ביקורת חשובה. עלינו להימנע משני הקצוות הללו. למרבה הצער, הן האנרכיסטים והן הטבעונים של ימינו נוטים לגישת ה-Lifestylism, כלומר לאותה גישה הרואה באורח החיים את מרכז הכובד של העשייה החברתית. כפי שתיארתי בחלקה הראשון של אחרית-דבר זו, ישנה דיאלקטיקה הכרחית המתקיימת בסוגייה זו. וכפי שהזכרתי בגוף המאמר עצמו, שינוי אורח החיים האישי כשלעצמו, גם אם מבוצע על-ידי מיליוני בני-אדם אחרים, אינו יכול לשנות את העולם, ואת אותם מבנים חברתיים שעוצבו בקפידה על ידי קבוצות המיעוט השליטות על-מנת לשרת את האינטרסים שלהן.

​רדקלים אחדים מקצינים את עמדתם עד כדי כך שהם טוענים כי אורחות החיים ישתנו מעצמם "אחרי המהפכה". רעיון שכזה הינו פשוט מגוחך. אלו מאתנו אשר גודלו להיות צרכנים עיוורים, אזרחים צייתניים, בעלים, נשים, וכדומה, מוכרחים לשנות את מהלך חיינו היומיומיים באורח רדיקלי, שכן אם לא נעשה זאת לא נהיה מצוידים בכלים לנהל בעתיד חברה משוחררת ומשחררת. אכן, לעולם לא נגיע אפילו למצב שבו נשאף לשנות באופן רדיקלי את העולם סביבנו עד אשר נלמד לא להעריך לטובה את הגורמים ואת ההשפעות השטחיות והשקריות של ההווה. לעולם לא נבסס כלכלה שיתופית/סוציאליסטית המפנה את גבה לתעשיית הבשר בגלל מחירו החברתי והסביבתי הגבוה, עד אשר נהיה מוכנים לוותר על צריכת בשר. התחייבות הכרחית של כלכלה שפויה תהיה ביטולן של תעשיות ניצול בעלי החיים, ועובדה זו תהיה מובנת-מאליה בטרם עת עבור אלו שבידם הכוח ליצור כלכלה שכזו (כלומר, העם). אולם מדוע שנחתור אל עבר מערכת שתביא לכך שלא נוכל לאכול בשר אם אין אנו נכונים לוותר עליו כיום?

ולסיום, חשוב להצביע על כך ששינויים באורח החיים, כמו למשל המעבר לתזונה צמחית וטבעונית, אינם באמת מהווים סוג כלשהו של פעילות מוחשית. דרוש הרבה יותר בכדי להיות פעיל מאשר נקיטת עמדה, בייחוד עמדה שקטה.

​– בריאן א. דומיניק
אוקטובר, 1997

​[^2]: Speciesism, או בעברית “סוגנות”: תפיסת-עולם הגורסת כי בני-מינך, כלומר מן הסוג הביולוגי אליו אתה משתייך (במקרה שלנו ההומו-ספיאנס), עליונים/עדיפים על-פני המינים האחרים.

​[^3]: במקור Veganarchists.

​​[^4]: סופר רומנים אמריקאי יליד 1939, בעל השפעה רחבה למדי בקרב חוגים רוחניים ו"עידן חדש" בארה"ב.

​​[^5]: The Dreaded Comparison: Animal and Human Slavery, Marjorie Spiegel, 1988

​​[^6]: The Sexual Politics of Meat, Carol Adams, 1991

​​[^7]: במקור Adultocracy.

​​[^8]: מושג שהוטבע בשנות ה-70 ע"י הפילוסוף הנורווגי ארנה נאס. האקולוגיה העמוקה נועדה להדגיש את היותו של האדם חלק בלבד מן הטבע והמערכות האקולוגיות, ואת העובדה כי לטבע ערך בפני עצמו, ללא קשר לתועלתו או עצם קיומו של המין האנושי.

​​[^9]: חישובי הצריכה הממוצעת של אדם בישראל מגלים כי במעבר לתזונה צמחונית כל אחת ואחד מאתנו יכול/ה להציל כ-4,000 בעלי חיים מסבל המשקים המתועשים ובתי המטבחיים.


  1. פרקסיס: השילוב בין תיאוריה ומעשה; אורח-חיים הנטוע עמוק בתוך התיאוריה החברתית.