הוצא לאור במקור על ידי Antagonism Press באוקטובר 1999. הערות וביקורות יתקבלו בשמחה. ניתן לשלוח אותן לכתובת הדוא"ל antagonism1@yahoo.com או לכתובת הדואר:

Antagonism Press
c/o BM Makhno London
WC1N 3XX
UK

תורגם והוצא לאור בישראל במרץ 2007. בשל מגבלות השפה העברית, כל הנאמר בלשון זכר מתייחס במידה שווה הן לזכר והן לנקבה.

הקדמה

המלל הבא פונה, כך אנו מקווים, לשני כיוונים שונים. מחד גיסא, אנו מקווים כי הוא ייקרא על ידי מי שדוגלים בשחרור בעלי-חיים ומעוניינים לבחון את הדרכים והסיבות לכך שבעלי-חיים מנוצלים. מאידך גיסא, שיגיע גם לידיהם של אנרכיסטים או קומוניסטים המסתייגים מן המאבק לשחרור בעלי-חיים, או מזדהים עימו אך אינם רואים כיצד הוא מתקשר לעמדתם הפוליטית הרחבה יותר.

בעוד שתמיד פעלו קבוצות ויחידים אשר רגליהם יציבות בשני המחנות, מרביתו של השיח בין פעילים לשחרור בעלי-חיים לבין קומוניסטים התקיים ברמת הלגלוג. ה'ויכוח' אשר מתנהל בקושי, אם בכלל, בין שני המחנות, מורכב בעיקר מהטחת עלבונות הדדית, ומתעלה לעיתים נדירות בלבד מעל לרמתן של הערות בסגנון "האם לא היה היטלר צמחוני?" (למעשה לא – הוא הזריק לאשכיו דם שוורים, ומעבר לכך, האם זה אומר שאינך יכול להיות קומוניסט אם הנך צבעי בתים או אוסטרי, כפי שהיה גם היטלר?).

אנו מקווים להביא לתחילתו של דיון אודות הקשר בין "סוגיית בעלי-החיים" ו"הסוגיה החברתית". מלל זה אינו מתיימר להכיל בתוכו את כל התשובות, או להיות מעין "מניפסט קומוניסטי" של בעלי-חיים, אולם אנו סבורים כי הוא מעלה חלק משאלות המפתח. ועכשיו חזרה אליכם…

1. קפיטליזם והחברה המעמדית

כל צורות החיים על פני כדור הארץ הולכות ומסתבכות בהדרגה ברשתה של כלכלה עולמית המבוססת על כסף, רווח וסחר חליפין – קפיטליזם. למעשה, כל דבר נושא כעת תווית מחיר: מזון, משקה, קרקע, בתים, צמחים, בעלי-חיים, עמלם של אנשים. צרכים ורצונות אינם נחשבים כלל – מי שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לשלם את המחיר נאלצים לחיות עם השלכות המחסור, אפילו אם בפועל פירושן מוות.

עבור מרבית בני-האדם, השלכות אלו מתגלמות בחיים אשר נשלטים ומוכתבים על ידי עבודה, אותם אנו חיים-למחצה בין כותלי בתי-ספר, מפעלים, משרדים ובתי-סוהר. השלכות אלו מתווספות עבור רבים למציאות של עוני, מלחמות ומגוון צורות דיכוי אחרות. אולם בני-אדם אינם היצורים היחידים הלכודים בסבך רשת זו. בעלי-חיים מכל המינים נופלים קורבן לתעשיות של סבל ומוות בחיק הטבע, במשקים מתועשים ובמעבדות ניסויים.

ברור למדי כי חוויותיהם של בני-אדם ושל בעלי-חיים קשורות אלו באלו, היות ומקורן במערכת זהה של ייצור וסחר חליפין. אולם ברצוננו להרחיק לכת ולטעון כי מבחינות מסוימות, התפתחותה ושמירתה של השיטה הקפיטליסטית כמערכת המנצלת בני-אדם תלויות, למעשה, בניצולם של בעלי-חיים. נוסף לכך, תנועה אשר חרתה על דגלה את ביטולה של השיטה הקפיטליסטית באמצעות שינוי מערכת היחסים בין בני-האדם – התנועה הקומוניסטית – טומנת בחובה שינוי מהותי גם ביחסיהם של בני-האדם לבעלי-החיים.

1.1. בעלי-חיים וקומוניזם קדמון

כאשר אנו דנים בקשר בין בני-אדם ובעלי-חיים, חשוב שלא נשכח לרגע כי גם בני-האדם הם כמובן בעלי-חיים. בלמדנו את מוצאו של האדם, אנו מגלים כי אילן היחסים שלו מתמזג עם זה של יונקים עילאיים אחרים. לפני כ-25 מיליון שנה הופיעו ההומינידים, אשר מהם התפתחו מינים רבים של קופים ובכללם, לפני כ-250,000 שנה, גם ההומו-ספיאנס. חקר שיניהם של ההומינידים הקדמונים, יחד עם ראיות אחרות, מרמז כי כמו מרבית המינים המאוחרים של הקוף, גם הם היו בעיקרם צמחונים. בני-האדם חסרים את השיניים החדות, את הטפרים הנשלפות או את מערכות העיכול הקיימות בקרב המינים הטורפים. אף על פי שייתכן כי בני-האדם הקדמוניים, כמו הומינידים אחרים, ניזונו לעיתים גם מנבלות שניצודו על ידי חיות אחרות, נראה כי תזונתם התבססה כמעט במלואה על עולם הצומח.

הריגתם של בעלי-חיים גדולים יותר לשם מזון, שהחלה עם עליית קרנו של הבשר כמרכיב תזונתי, הפכה כנראה לחלק חשוב יותר בחייהם של בני-האדם בתקופות בהן שרר מזג אוויר קר מאוד, בו התקשו להשיג מזון צמחי, ובייחוד במהלך עידן הקרח האחרון. ציד בקנה-מידה רחב הביא עימו חלוקת עבודה נוקשה יותר על בסיס מגדרי, היות והניידות הדרושה לשם הציד מנעה את השתתפותן של נשים הרות, מניקות או כאלו המטפלות בילדים קטנים.

כמו כן, הציג הציד את סימניה המוקדמים ביותר של הפיכת פעילות אנושית חופשית למשהו המזכיר עבודה. סיבה חלקית לכך היא העובדה שציד דורש מאמץ רב יותר: "בממוצע, ניתן ללקט בשעה אחת מזון שערכו כ-240 קלוריות, בעוד שאם לוקחים בחשבון את שיעורי הכישלון הגבוהים בציד, ההערכה היא כי שעת ציד אחת מפיקה 100 קלוריות מזון בלבד" (Ehrenberg). חשוב מכך, חיפוש וליקוט מזון הן פעילויות בהן יכולה הקהילה כולה לקחת חלק, ואשר ניתן לשלבן עם פעילויות חברתיות אחרות כגון שירה, תקשורת בין פרטים ושמירה על הילדים. לעומת זאת, הציד התבסס על התגנבות ועל דממה, ונטה להיות מטלתם הבלעדית של גברים חסונים.

גם לאחר הפיכתו של הציד לפעילות שגורה, זוהי טעות להניח כי כל בני-האדם הקדמונים ניזונו מבשר כל הזמן. הדימוי הנפוץ של אנשים פרימיטיביים צמאי-דם אשר טובחים את דרכם מבעד לממלכת החי הינו שטות גמורה. מושג "האדם הצייד" ש"עיקר מזונו בשר ועיקר עיסוקו ציד", מוטל בספק רב בשל היותו "בחלקו הגדול שיקוף של אינטרסים ודעות-מוקדמות של אנתרופולוגים מערביים גברים מן המאה ה-19, וכמו כן גם של המעמד המיוחס לו זכה הציד באירופה של המאה ה-19, כתחביבם של המעמדות העליונים" (Ehrenberg).

חברות "הציידים המלקטים" ראויות יותר להיקרא חברות "מחפשי המזון", שכן ליקוטם של צמחים, אגוזים ודגנים היה לרוב חיוני בהרבה מן הציד, והיה אחראי לנתח גדול יותר של התפריט היומי. במרבית חברות מחפשי המזון המודרניות, מזון צמחי הנאסף בעיקר על ידי נשים מהווה 70-60 אחוזים מן התזונה הכוללת (Ehrenberg). קהילות שונות ברחבי העולם האמינו בדברים שונים לגבי בעלי-חיים ונהגו בהם אחרת, אולם ניתן להסיק רבות אודות אמונותיהן ומנהגיהן מפרטי התרבות השונים שהשאירו אחריהן (כגון ציורי המערות), וגם מקהילות דומות שעד לפני זמן לא רב היו עדיין קיימות באזורים מסוימים בעולם.

במהלך רוב שנות קיומם, חיו בני-האדם ב"קבוצות עצמאיות ופזורות יחסית, במשפחות (במובן הרחב ביותר, הכולל את כל קרובי הדם), בשבטים". אורח חייהם היה למעשה קומוניסטי, שיתופי. לא התקיימו כל קנייה או מכירה, עבודת-שכר, מדינה או קניין פרטי: "חפצים לא יוצרו במטרה שיעשה בהם שימוש לאחר רכישתם בסחר-חליפין עם כניסתם לשוק… הקהילה חילקה את מה שייצרה בהתאם לכללים פשוטים, וכל אחד קיבל ישירות לידיו את מה שהיא העניקה לו… פעילויות נקבעו (למעשה נכפו על ידי אילוצים וצרכים) והוצאו לפועל בצוותא, ותוצאותיהן היו אף הן משותפות לכולם" (Dauvé & Martin).

בקרב חברות אלו, הקשר בין בני-האדם לסביבתם הטבעית שונה לבלי היכר מזה השורר כיום. הדבר המשמעותי ביותר בנוגע לבעלי-החיים באותה מציאות המכונה "קומוניזם קדמון" הוא שהם אינם שייכים לאיש. אין כל בעלות פרטית על אדמות, עצים או בעלי-חיים, ואף לא תהליכים של ביות. בעוד שבעלי-חיים אחדים נופלים קורבן לציד, כלל בעלי-החיים נהנים מחופש מוחלט ופראי. בני-האדם נוטלים מהטבע רק את מה שדרוש להם, ובמקומות בהם בעלי-חיים ניצודים נעשה הדבר בצורה מוגבלת. בכל מקרה, במציאות זו אין כל טעם בהרג המוני וחסר-הבחנה של בעלי-חיים, היות ואין בידי הקהילה אמצעים כלשהם לעשות שימוש בעודף הבשר או לאכסנו, ואין כל שוק לסחור בו עימו. אותן קהילות חיו לרוב במערכת יחסים מאוזנת עם סביבתם; היא הייתה ביתם ומקור מזונם, והחרבתה, לדוגמה על ידי הכחדת בעלי-חיים, לא הייתה מיטיבה עימם בשום צורה.

בעלי-חיים לא נתפסו כסחורות, אלא זכו ליחס ששילב יראת כבוד, פליאה, כיבוד ופחד. במקום לראות בהם מינים הכפופים למרותנו, הם נתפסו כיצורים נבדלים אשר חולקים את העולם עם בני-האדם. קהילות נהגו לעיתים קרובות לאמץ בעל-חיים מסוים כ"טוטם", מושא הערצתם; לעיתים ראו בבעלי-החיים את אבותיה הקדמונים של הקהילה או את מגניה, ואף סגדו להם.

1.2. ביות ושליטה

היחסים בין בני-אדם לבעלי-החיים האחרים, וגם בקרב בני-האדם עצמם, שונו באופן קיצוני על ידי התפתחותה של החקלאות. אורח החיים החקלאי קבע יחס חדש כלפי הסביבה הטבעית: "הקרקע עצמה הופכת למכשיר ייצור, והמינים השונים החיים על כדור הארץ נהיים לנתיניו של ייצור זה" (Zerzan). הביות, שהתאפיין בגידולם וטיפוחם של צמחים ובהגבלתם של בעלי-חיים למרחב סגור, היווה נקודת מפנה בהמרתם ההדרגתית של אורחות-חיים נוודיים במערכות חברתיות קבועות וצמודות לקרקע כגון מדינות, מעמדות, ערים, עבודה וקניין פרטי. במובן זה, טוען זרזן (Zerzan), "הרי שבביותם של בעלי-חיים וצמחים מביית האדם בהכרח גם את עצמו".

יש להימנע מלראות בחקלאות "חטא קדמון", סיבה בלעדית לתחלואיה של האנושות ולגירושנו מגן עדן קומוניסטי קדום כביכול. התפתחות המדינות והמעמדות הייתה תהליך רצוף-סתירות, מורכב ובלתי-יציב אשר התפרס על פני אלפי שנים. בעוד שביותם של צמחים ובעלי-חיים היה אמנם חלק חשוב מן הסיפור, איננו רוצים לומר כי היה זה הסיפור כולו.

ואכן, ישנם ארכיאולוגים הגורסים כי היווצרותן של אליטות חברתיות היא שהולידה את החקלאות, ולא להפך. על פי הודר (Hodder, 1990), "קיימת האפשרות כי הביות במובן החברתי והסמלי שלו התרחש לפני הביות במובנו הכלכלי". בעוד שליקוט וחיפוש מעניקים גישה מיידית אל מזון (בהיותו בנמצא), הרי שישנו "עיכוב בתמורתו של עמל המושקע בחקלאות"; את היבולים יש תחילה לשתול, ואת בעלי-החיים יש להאכיל ולגדל, טרם יניבו מזון כלשהו. על כן, "אימוץ שיטות ייצור אינטנסיביות יותר, שהוביל להופעתה של החקלאות, שירת את האינטרסים של הקבוצות בעלות השליטה בחברה, בכך שהשיטה הכלכלית החדשה לכדה אנשים בתוך מבנים חברתיים וכלכליים בהם נהיו בסופו של דבר תלויים". במובן זה, "ביותם של עדרי פרא ושל הטבע החיצון מהווה באופן כללי יותר מטפורה ומנגנון לשליטה בחברה".

ישנה צורת חקלאות מסוימת אשר התקיימה אלפי שנים ללא שינוי חברתי מהותי. על פי ההשערה הרווחת, המעבר מליקוט וחיפוש מזון אל גידולים חקלאיים החל באזור המכונה הסהר הפורה (כיום עיראק, אירן, טורקיה, סוריה, ישראל וירדן) בסביבות 10,000 לפנה"ס, והתבסס באזור באופן איתן וגורף בסביבות 6,000 לפנה"ס. אולם מספר בעלי-החיים שהוחזקו על ידי בני-אדם היה מועט, ומרבית הבשר שנאכל הושג עדיין על ידי ציד. החקלאות התמקדה בעיקר בגידול יבולים בעזרת מכשור פשוט, שלא כלל אפילו מחרשות; ארכיאולוגים נוהגים לעיתים לראות בכך גננות ולא חקלאות של ממש.

השינויים האמיתיים התרחשו בסוף תקופת האבן המאוחרת (החל מסביבות 3,000 לפנה"ס), עם פיתוחה של החקלאות האינטנסיבית. בנוסף לייצור הבשר, החלו בעלי-החיים לשמש גם להפקת חלב וצמר, וכמו כן גם להירתם לעגלות ולמחרשות, שהומצאו באותה תקופה. לראשונה החלו בני-האדם להחזיק להקות ועדרים גדולים של בעלי-חיים. עם הפרדתם השיטתית מתנאי חייהם בטבע, ועיצובם מאוחר יותר באמצעות ברירה מלאכותית, החלו בעלי-החיים המבויתים להיות בהדרגה שונים מבחינה גופנית מדודניהם הפראיים.

השפעתה החברתית של תופעה זו הייתה עצומה. מתוך "נוהג גידולם החקלאי של בעלי-חיים", טוען קמאט (Camatte), "צמחו מושגי הקניין הפרטי וסחר החליפין", ואיתם גם "עלייתה של הפטריארכיה". כמות העמל שנדרשה לחברה האנושית גדלה באופן דרמטי, וכללה מגוון רחב של מטלות חדשות: ביעור יערות ליצירת שדות מרעה, טיפול בבעלי-חיים והאכלתם, חליבה, הפקת מזונות חלביים, טוויית ואריגת צמר, וכדומה: "חקלאות וייצור מזון… הפכו מסדרת מטלות מצומצמת יחסית, אשר אישה או קבוצת נשים יכלו לבצע בעזרת ציוד מועט, לכדי סדרת נהלים מורכבים שהיו לתעסוקה במשרה מלאה עבור כלל האוכלוסייה" (Ehrenberg).

מערכת היחסים בין המגדרים השתנתה אף היא. הצורך בכוח עבודה ציווה על נשים להוליד מספר רב יותר של תינוקות (בחברות המלקטות נשמר מרווח של שלוש או ארבע שנים בין לידה ללידה). התמסרותן ההולכת וגדלה של נשים למאמצי הילודה, בשם תגבורו של כוח העבודה, מנעה בעדן מלקחת חלק במטלות אחרות. ככל שחשיבותו של הציד דעכה, כך נטלו גברים בהדרגה את השליטה על מטלות חקלאיות שהיו בעבר נחלתן של נשים. מעמדן החברתי של הנשים צנח ככל ש"תרומתן לייצור המזון היומי התמעטה, תרומה ששיחקה תפקיד מהותי בשמירה על השוויון המעמדי ממנו נהנו בעבר" (Ehrenberg).

כמו כן, הועלתה גם הסברה כי היה זה "הפיקוח על עדרי בעלי-חיים מבויתים אשר הצמיח לראשונה את התפיסה ההתערבותית והמניפולטיבית בחיים הפוליטיים… כך הפך הביות לאבטיפוס מסוים עבור צורות אחרות של הכפפה חברתית. היה זה דגם אבהי, בו השליט הוצג בתפקיד הרועה הטוב, כמו הבישוף האוחז במקל הרועים הפסטורלי. בעלי-חיים כנועים ונאמנים, המצייתים לאדון קשוב וחנון, היו למופת עבור כל העמלים למיניהם" (Thomas).

1.3. בעלי-חיים כהון

בסופו של תהליך הביות איבדו בעלי-החיים, או לכל הפחות אחדים מהמינים, את יכולתם לנוע בחופשיות. אנשים יכלו כעת להפכם לרכושם הפרטי: אדם סמית' ציין כי יחד עם יבולים, עדרי בעלי-חיים היוו את צורתו המוקדמת ביותר של הקניין הפרטי (Thomas). קניין זה לא שימש לייצור מזון ולבוש בלבד; הוא היה גם סוג מסוים של הון. כבר בשלביו המוקדמים ביותר של הביות "הייתה צריכת הבשר מפגן מובהק של כוח שלטוני דומיננטי. כמספר בני-הבקר שנשחטו, בושלו ונאכלו, כך רמה קומתו של האיש" (Spencer).

בעלי-חיים מבויתים היו צורת הון חשובה ביותר, אותה "ניתן לצבור ולהוריש מדור לדור… ככל שמשפחה מסוימת צוברת בני-בקר רבים יותר, או משיגה מחרשות טובות יותר, כך גדל בהתמדה הפער בין הונם לזה של שכניהם… הבדל בין עשירים ועניים, שהינו חסר חשיבות בחברות מלקטי המזון, הולך ומתפתח" (Ehrenberg).

בנוסף להחזקתם בשל היותם צורת הון, בעלי-חיים אשר לא היה צורך מיידי באכילתם יכלו לשמש לסחר-חליפין עם בעלי קניין אחרים, ואף לשמש כמטבע. בשלב מוקדם זה של השוק, כפי שציין מרקס בספרו "הקפיטל", "תכונות של כסף מוצמדות… לאותו אובייקט יעיל אשר משחק תפקיד ראשי בהון המקומי הנייד, לדוגמה בקר".

הפיכתם של בעלי-חיים לרכושם של קבוצות או יחידים אפשרה לא רק למוכרם ולקנותם, אלא גם לגנוב אותם ולהלחם עליהם. בעוד שהתפתחותו של הציד הצריכה הסבת חלק מהקהילה למכונת הרג, ייתכן שהפיכתו למכונת מלחמה שמטרתה הרג שיטתי של בני-אדם אחרים התרחשה "כאשר לראשונה הייתה לאנשים בעלות על משאב שהיה הן משתלם והן קל דיו לגניבה" (Ehrenberg).

1.4. עבדות

רבים ממי שעסקו בעמל בראשיתה של הציביליזציה היו עבדים. לאחר שהתפיסה לפיה בעלי-חיים אינם יותר מעצמים לשימושנו הפכה לדבר מובן מאליו, כל מה שהיה דרוש להנהגתה של העבדות היה גזרת מעמד של בעלי-חיים גם על קבוצות מסוימות של בני-אדם. כפי שמציין מרקס, "תחת מוסד העבדות, על פי עולם המונחים הבוטה למדי שהיה נפוץ בימי קדם, עובד נבדל אך ורק בהיותו instrumentum vocale [מכשיר מדבר] מבעל-החיים, אשר מהווה instrumentum semi-vocale [מכשיר אילם-למחצה], ומכלי-עבודה דומם, המכונה instrumentum mutum [מכשיר אילם]" (Marx, 1867).

בתקופה המודרנית, אידיאולוגיות גזעניות הגדירו אנשים כהי-עור כיותר בעלי-חיים מאשר בני-אדם, והכשירו את קיומה של העבדות. עבדים זכו ליחס של בעלי-חיים, ונאלצו לחוות "תנאי הובלה נוראיים, גזילתם של ילדים והרס משפחות, סימון באמצעות ברזל מלובן, ענידת קולרים ושלשלאות ואף ניסויים רפואיים". עבדים נמכרו ונרכשו בשווקים אשר אורגנו על פי שווקי חיות המשק, ומתבונן מאותה תקופה אף ציין מפורשות כי העבדים נסחרים בשווקים "כפי שאנו סוחרים בבהמות", כולל בדיקת כושרם הגופני, חוזקם וכיוצא בזה. עבדים בלתי-מרוסנים נשלחו ל"שוברי כושים" על מנת להכניע את רוחם, בדומה לאופן בו מאלפים "שוברי סוסים" את סוסי הפרא. "השיטות הללו לא היו בגדר חידוש, הן פותחו לאורך המאות האחרונות במשקים, בשווקי בעלי-החיים, בבתי-מטבחיים וב… מעבדות ניסויים" (Meat and Dairy Produce: Symbols of Male Power, Sexual Dominance and Racial Discrimination, 1997).

באורח מקביל "סיפק ביותם של בעלי-חיים רבות מן השיטות להתמודדות עם הפרת חוקי החברה: רסנים להענשת נשים סוררות; כלובים, שלשלאות ומצע קש לחולי-רוח" (Thomas). יהיה זה סביר למדי להוסיף גם את בתי-הסוהר לרשימה זו, וקרוב יותר לתקופתנו, את עינוים של בני-אדם באמצעות האלות המחושמלות המשמשות לזירוז בקר.

1.5. בקר, בוקרים ואינדיאנים: צבירה קדמונית של בעלי-חיים

תעשיית בעלי-החיים, בייחוד גידול בקר וצאן, היוותה גורם מרכזי בהפצתם של הקשרים החברתיים הקפיטליסטיים ברחבי העולם. מרקס טען כי על מנת שהשיטה הקפיטליסטית תתפתח, מוכרח להתרחש תהליך של נישול ברוטאלי, אותו כינה "צבירה קדמונית… תהליכו ההיסטורי של הפרדת היצרן מאמצעי הייצור". השיטה הקפיטליסטית תלויה בכך שכל אמצעי הייצור (כולל הקרקע) יהיו בבעלותו של ההון, ושמרבית האוכלוסייה תונמך למעמד של פועלים – אנשים שבכוחם לשרוד רק על ידי מכירת עמלם בתמורה לשכר.

בחברות טרום-קפיטליסטיות לא התקיימו תנאים אלה. האדמה לא הייתה בבעלותו של איש, או לחילופין חולקה לחלקות קטנות כאשר לכל אדם חלקה בבעלותו או שביכולתו לעבד, ו/או גישה לאדמות ציבוריות. לאנשים המסוגלים לגדל בעצמם את מזונם אין כל צורך בשכר על מנת להשיג מזון, ובאשר ניתנת להם הבחירה, ניתן להניח כי רובם לא יבחר לעבוד במפעלים תעשייתיים. על מנת שמצב זה ישתנה, יש לנשל את האיכרים מאדמותיהם על ידי "כיבוש, שיעבוד, ביזה [וגם] רצח" – "היסטוריה זו, ההיסטוריה של הפקעתם, כתובה בדברי-הימים של האנושות בדם ואש" (Marx, 1867).

הראיות ההיסטוריות מצביעות על כך שלא רק שהקפיטליזם מותנה בצבירה קדמונית חסרת-רחמים, אלא גם שאותה צבירה קדמונית נסמכת על תעשיית ניצול בעלי-החיים. באנגליה, תהליך "נישולם של האיכרים בכוח מן האדמה" ותיחומן של אדמות ציבור החל כבר בסוף המאה ה-15. אולם מה הניע את האצולה הבריטית ליטול על עצמה תהליך זה? מרקס מבהיר כי הייתה זו "העלייה במחירו של הצמר, אשר הפכה לרווחית את הסבתן של אדמות ראויות לעיבוד לשדות מרעה לצאן". אנשים גורשו מבתיהם על מנת לפנות דרך לכבשים, מה שהביא את תומאס מור לכתוב בזמנו על ארץ משונה בה "כבשים… בולעות את בני-האדם עצמם".

תהליך זה לווה בביעור אזורי יערות, בייחוד במאות ה-17 וה-18. בתקופה זו, "אידיאולוגיה של אכילת בשר (המאצילה את הלב, מעשירה את הדם, מעודדת את החיילים) מילאה את חלקה בעיצובו של איש המאה ה-18… עלייתה של צריכת הבשר בעיר לונדון הוכחה כגורם משמעותי בפיתוחן של שיטות מדעיות לגידול חיות משק, התפשטות כבישי אגרה וכבישים מהירים, ייבושן של ביצות, כריתתם של יערות" (Linebaugh). בנוסף על יצירת שדות מרעה עבור בעלי-חיים, תהליך זה קודם גם כדרך לפגוע בשוכני היערות, רבים מהם פולשים שחיו "משוחררים מן המגבלות החברתיות המסורתיות אשר משלו בחצרות הכנסיות ובתי האחוזות" (Thomas).

הררי סקוטלנד רוקנו כמעט-במלואם מבני-אדם במהלך המאה ה-19, כאשר תושביהם גורשו בכוח בכדי לפנות מקום לכבשים, ומאוחר יותר גם לצבאים, עם הפיכת האזור לאתר ציד מועדף של העשירים. פינוי השטחים ההרריים נתקל בהתנגדות, אולם נאכף על ידי הצבא.

כיבוש יבשת אמריקה ורצח-העם שהתלווה אליו כללו אף הם את נישולם של הילידים לטובת בעלי-חיים שניתן להפיק מהם רווח, החל בקולומבוס עצמו, אשר הביא את ראשוני הסוסים ובני-הבקר אל "העולם החדש" בשנת 1494. המיתוס ההוליוודי אודות המאבק האפי בין בוקרים ואינדיאנים היה אולי בלתי-מדויק מבחינה היסטורית, אך הוא הביע מה שבמהותו היה אמת בסיסית. הדינמיקה אשר הניעה את נישולם והכחדתם של שבטי האינדיאנים הילידים הייתה לעיתים תכופות רצון ליישב במקומם עדרי בקר.

באופן אירוני, חלק מקורבנותיו של נישול מוקדם יותר סייעו בתהליך זה. באזור פטגוניה שבדרום אמריקה, למשל, אינדיאנים משבט האאוראקן ניצודו ונטבחו בשנות ה-1870, במטרה להסב את שטחיהם לשדות מרעה לבקר. אנשים ממוצא סקוטי נטלו חלק במעשי הטבח, "לאחר שהוגלו במהלך פינוי הררי סקוטלנד, לאחר שנעקרו באכזריות ממולדתם והושלכו אל הים הפתוח, הם הגיעו אל איי הפולקלנדס, ונטלו לאחר מכן חלק בגירוש ברוטאלי אחר בצידו השני של העולם" (Wangford).

רעיית בקר לא היה ההיבט היחיד בתעשיית ניצול בעלי-החיים אשר מילא תפקיד חשוב בכיבוש ויישוב היבשות החדשות. המסחר בפרוות היה משמעותי ביותר, בייחוד בצפון אמריקה, כפי שמוכיח תפקידה המכריע של חברת Hudson Bay. לדברי פרדי פרלמן (Perlman), הרי שבסוף המאה ה-18 "פרווה הייתה הדלק של אירופה. מושבות ממלכת צרפת באמריקה סבבו סביב המסחר בפרוות. האימפריה הרוסית בסיביר, אז בראשית דרכה, הייתה למעשה אימפריה של לוכדים וציידי פרוות".

תהליך הצבירה הקדמונית לא הונע על ידי גורליות היסטורית בלתי-נמנעת. היה צורך בקיומו של תמריץ כלכלי מיידי לנישולם של מי שחיו על האדמות, והרווחים שניתן היה להפיק מבעלי-החיים סיפקו אותו במלואו. במובן זה, הרי שתעשיית בעלי-החיים הייתה המנוע ההתחלתי של הצבירה הקדמונית, אשר בלעדיו לא היה עולה בידו של המעמד השלט לממש את ההישגים שבאו לאחר מכן (יצירתו של מעמד פועלים שלם, גישה לעושר תת-קרקעי במחצבות וכו').

1.6. בעלי-חיים ומקורות צורת הארגון של המפעל התעשייתי

השיטה הקפיטליסטית מתאמצת לסחוט את חייהם של בני-אדם עד הטיפה האחרונה, בעודה מעצימה את הליך העבודה על מנת לבטל כל תנועת-גוף שאינה תורמת לתהליך הייצור. שאיפתה היא "חיסול כל הזזת יד שאינה תחת שליטה, כל הסבת מבט שאינה יצרנית, כל סחף מחשבות בלתי-רצוי" (Collectivities). באופן מקביל, מטרת יחסנו אל בעלי-החיים היא העלמת כל תכונה שאינה תורמת להפקת המוצר הסופי, הפיכתם למכונות המסבות מספוא לבשר או למוצרים אחרים.

ביחסו לבעלי-חיים כמו גם לבני-אדם, שואף המפעל התעשייתי להגביל את תנועות הגוף על מנת להעצים את הרווחים הכלכליים. שיטות המפעל היו נהוגות במשקי בעלי-חיים כבר בתקופה הרומית; פלוטארכוס כותב כי "זהו נוהג שכיח לתפור את עיניהם של עופות וברבורים, ולנעול אותם במקומות חשוכים, על מנת לפטמם". באנגליה של המאה ה-17 נהוג היה לפטם חזירים, עופות וטלאים על ידי כליאתם במבנים מוחשכים; "בזמנו סברו כי אווזים מעלים את משקלם כאשר מקבעים את קרומי השחייה ברגליהם לרצפה באמצעות מסמרים" (Thomas). אז כמו היום, חופש תנועתם של בעלי-חיים הוגבל מפני שהוא שורף קלוריות ועל כן מאט את העלייה במשקל.

אותן טכניקות בסיסיות נהוגות במשקים המתועשים של ימינו, בתוספת אמצעי ריתוק וכליאה חדשים כגון כלובים יחידניים לתרנגולות ולחזרזירים. סביר מאוד להניח כי התפתחותו של דגם המפעל התעשייתי המודרני לבני-אדם הושפעה מהיסטוריה ארוכה זו של משקי בעלי-חיים ממופעלים. מטרת שיטת המפעל הייתה ריכוז גופיהם של האנשים בחלל אחד על מנת להגביר את השליטה על תנועותיהם. הדבר העיקרי המבדיל אותו מן המשק המתועש הוא העובדה שמעמד הפועלים כלוא בו רק למשך חלק מהיום; השיטה הקפיטליסטית זקוקה לכך שגופיהם ישרדו לאורך זמן, על מנת להגדיל את כמות העבודה שניתן לשאוב מהם. כאשר מדובר בבעלי-חיים, המטרה היא לפטמם לשחיטה בפרק הזמן הקצר ביותר – תרנגולים בתעשיית הבשר [המכונים "פטמים"], בעלי תוחלת חיים טבעית של שבע שנים, נשחטים בהיותם בני שבעה שבועות.

מקורה של שיטת פס הייצור הוא במפעלי תעשיית בשר-הבקר האמריקאיים של סוף המאה ה-19: "מפעלי הבשר היו התעשייה האמריקאית הראשונה שעבדה בפסי ייצור. עקב חוסר יכולתם לעמוד בקצב שטף הבקר אשר הגיע מדי יום, הגו תאגידי הבשר הגדולים שיטה לפישוט תהליך השחיטה – הם המציאו את הסרט הנע" (Rifkin).

פרסום משנת 1942, אשר מומן על ידי חברה לייצור בשר, מסביר: "בעלי-החיים השחוטים, תלויים במהופך משרשרת נעה או ממסוע, עוברים מעובד לעובד, כאשר כל אחד מהם מבצע שלב ייחודי מסוים בתהליך". שיטה זו הוכחה כיעילה עד כדי כך שהיא אומצה במהרה על ידי תעשיות אחרות, לדוגמה בהרכבתן של מכוניות. הנרי פורד הודה כי רעיון הסרט הנע להרכבת מכוניות "נבע באופן כללי מאותה עגלת פלדה שנעה על פסים מעל לראשי העובדים במפעלי הבשר של שיקגו" (Adams).

כפי שמעירה קרול אדמס (Adams), השימוש בבית המטבחיים "כמשל ליחס אל העובד בחברה הקפיטליסטית המודרנית" ביצירות כגון "הג'ונגל" מאת אפטון סינקלר ו"ג'ואן קדושת מכלאות הבקר" מאת ברטולד ברכט, הינו הולם ביותר. מלבד החיבור ההיסטורי, הן היחס אל בעל-החיים והן היחס אל עובד פס הייצור הוא כאל "חפץ דומם נטול חשיבה, שיש להתעלם מצרכיו היצירתיים, הגופניים והרגשיים", בעוד שביתורו של גוף בעל-החיים זוכה להד ב"קיטוע של עבודתו של הפרט" לאורך פס הייצור (Adams).

1.7. רבייה טובה: העצמתו הגנטית של הייצור

ז'אק קמאט דיבר בעבר על האנתרופומורפיזציה של ההון, דרכה הוא מגדל בני-אדם בצלמו: "ההון הופך לאוטונומי באמצעות ביותו של האדם. לאחר שניתח-ביתר-קיטע את האדם, ההון משחזר אותו כפונקציה בתהליך שלו". כאשר מדובר בבני-אדם, תהליך זה אינו מושג על ידי אידיאולוגיה בלבד, כי אם גם על ידי חשיפת הגוף למגוון משטרים משמעתיים: בית הספר, בית הסוהר, עבודת המפעל. כאשר מדובר בבעלי-החיים, לעומת זאת, המצב מחמיר פי כמה לנוכח היכולת לערוך שינויים במבנה הגופני של בעלי-החיים עצמם על מנת להגדיל את יצרנותם. ברירה מלאכותית שכזו בבעלי-חיים הינה בעלת היסטוריה ארוכה, המתוארת על ידי ג'ון זרזן: "ביותם של בעלי-חיים… קורא תיגר על הברירה הטבעית, ויוצר-מחדש את העולם האורגני בר-השליטה תוך הנמכתו לדרגת זיוף מלאכותי… בעלי-החיים הללו, העוברים מהיותם חופשיים להיותם טפילים חסרי-אונים, הופכים תלויים לחלוטין באדם להישרדותם. ככלל, גודל מוחם של יונקים מבויתים הולך וקטן ככל שאנו יוצרים זנים אשר מקדישים יותר אנרגיה לגדילה ופחות אנרגיה לפעילות. זנים חדשים אלה – שלווים, אינפנטיליים – מיוצגים היטב על ידי הכבשה, היונק המבוית ביותר מקרב חיות העדר; האינטליגנציה הבלתי רגילה של כבשים פראיות נעדרת לחלוטין במקבילותיהן המבויתות. הקשרים החברתיים בקרב בעלי-חיים מבויתים מגומדים לכדי הצרכים היסודיים הגסים ביותר. שלבים בלתי-יצרניים במעגל חייהם מצומצמים, שלב החיזור מוגבל באורח קיצוני, ויכולתו הבסיסית של בעל-החיים לזהות את הסוג אליו הוא משתייך נפגמת קשות".

המאה ה-20 ראתה מספר ניסיונות, שקודמו על ידי תנועת היוג'ניקס [Eugenics, השבחת הגזע], ליישם על בני-אדם טכניקות רבייה מתחום גידולם של בעלי-חיים. עיקור בכפייה ואמצעים אחרים יושמו במטרה לעצור את התרבותם של אנשים בעלי מוגבלויות ושל ה"בלתי-כשירים". בעוד שאמצעים אלה יושמו באופן הנחוש ביותר בגרמניה הנאצית, הרי שתוכניות יוג'ניקס זכו ליישום גם בשוודיה הסוציאל-דמוקרטית ובמקומות נוספים. בבריטניה, תוכניותיה של תנועת היוג'ניקס לא יושמו באופן שיטתי, אולם רעיונותיה זכו להשפעה ניכרת בקרב המעמד השלט של תחילת המאה ה-20, והשפיעו במגוון דרכים על מדיניות הממשלה. חלוצים במאבק למען אמצעי מניעה, כגון מארי סטואופס, לדוגמה, פעלו חלקית גם ממניעים אלה.

בימינו עובר תהליך הברירה המלאכותית של בעלי-חיים זיקוק מדעי באמצעות פיתוח שלל אמצעים גנטיים/ביו-טכנולוגיים. מינים של בעלי-חיים מהונדסים גנטית למען "השתלות זרות" [Xenotransplantation] (השתלת איברים בין מינים ביולוגיים שונים), למען "מרקחקלאות" [Pharming] (ייצור תרופות ומוצרים אחרים מבעלי-חיים שעוותו גנטית), ולמען הגדלת תנובתם בתחום ייצור המזון. דוגמאות מתעשיית המזון כוללות ניסיונות לפתח תרנגולות ללא נוצות [פיתוח מקומי ישראלי, אגב] ובעלי-חיים שהמערכת החיסונית בגופם תוקפת את תאי השומן שלהם, על מנת ליצור בשר דל-שומן יותר.

במהלך המרחיק לכת אף יותר בכל הקשור למסחורם של החיים, הצביע הפרלמנט האירופי לאחרונה בעד מתן האפשרות לרשום פטנטים על בעלי-חיים וצמחים שעברו עיוות גנטי. חברות ביו-טכנולוגיות יכולות כעת להכריז כי מין שלם של בעל-חיים אשר "הומצא" על-ידן הינו רכושן הפרטי הבלעדי.

קמאט צופה כי התפתחות ארוכת-טווח אפשרית אחת של השיטה הקפיטליסטית היא "עיוותו של האדם, או לחילופין שינויו של מיננו הביולוגי: ייצורו של יצור קל-לתכנות אשר איבד את כל מאפייניו של המין הקרוי הומו-ספיאנס". קבוצת Critical Art Ensemble טוענת כי מציאות זו כבר החלה להתהוות, עם "אילוצם של פרטים ממגוון מגזרים ומעמדות חברתיים להגיש את גופם לתצורתו-מחדש על מנת שיוכלו לתפקד ביעילות רבה יותר תחת ציווייו הרציונאליים באורח אובססיבי של הקפיטליזם חובק-הכל (ייצור, צריכה וסדר)". בעתיד הקרוב, יהיו המנגנונים החברתיים העיקריים "מיזוגו של האורגני עם האלקטרו-מכאני", יוג'ניקס מזן חדש (הקשור לסינון גנטי), ותרופות השולטות על מצב-הרוח. שיבוטים אנושיים, קיבורגים ורובוטים דמויי-אדם מהווים דמויות השייכות לתחום המדע הבדיוני, אולם כיום מפתחים בעזרת בעלי-חיים טכנולוגיות אשר ניתן יהיה ליישמן, בשלב עתידי של החברה המעמדית, על מנת לנסות לשנות גם את גופם של בני-אדם.

1.8. השמדה

כפי שמתרחש גם בקרב בני-האדם, בעלי-חיים אשר לא ניתן לשלבם בצורה רווחית בתהליך היצרני מושלכים הצידה. הביות התמקד במספר מצומצם של מינים; אחרים, שאינם לגמרי מבויתים – כגון צבאים – שומרו למטרות ציד, הרג כתחביב לשעות הפנאי. אולם מינים רבים של בעלי-חיים אחרים הושמדו במלואם, דבר המהווה איום על המגוון הביולוגי של כוכב הלכת. "בהודו ובאפריקה הקולוניאליות, התמסר פאר הגבריות הבריטית לאורגיות ציד של ממש, בהן טבחו בבעלי-חיים גדולים". בצפון אמריקה, הפך הזאב "לסמלו של הטבע הבלתי-מאולף" והוכחד ממרבית האזורים, כפי שנעשה לפני כן גם באירופה, בעוד שבין השנים 1850 ו-1880 נטבחו 75 מיליון בופאלו בידי ציידים (Thomas). בכל אחד ואחד מאותם מקרים נתפס ההרג ההמוני כחלק מהפיכתם המקודשת של אזורי הטבע הפראי למעוזי תרבות הציביליזציה.

אותו שיגעון-השמדה הניע גם את ציד בני-האדם אשר הוגדרו כבעלי-חיים, כגון האבוריג'ינים ביבשת האוסטרלית, או שבטי הילידים בפיליפינים אשר נפלו בהמוניהם קורבן למסעות ציד "גו-גו" [כינוי גנאי לתושבי המקום] עם הכיבוש האמריקאי ב-1898.

מינים רבים נוספים של בעלי-חיים נעלמו בשל הרס וביתור אזורי המחייה שלהם. לעיתים תכופות, מעורבת תעשיית בעלי-החיים בהחרבת מערכות אקולוגיות עדינות, בייחוד בכל הנוגע לביעורם של יערות על מנת ליצור שדות מרעה.

כיום הורגלנו לראות את שרידיהם האחרונים של מינים בסכנת הכחדה שמורים מאחורי סורגים בגני-חיות. מקורם של גני-החיות הללו מהווה חלק בלתי-נפרד מתפיסת העולם הקולוניאלית אשר השמידה יצורים רבים כל כך: "יש להבין את הצגתם של בעלי-חיים בגני-החיות באופן היסטורי, כתצוגה של כוח קולוניאלי או אימפריאלי" (Baker), בו מהווים בעלי-החיים הכלואים "בו-זמנית סמלים של אדנות האדם על הטבע ושל שליטה אנגלית ביבשות מרוחקות" (Ritvo).

1.9. ויויסקציה

ויויסקציה [ניסויים בבעלי-חיים] הייתה חלק מן העיסוק המדעי המקובל החל מסוף המאה ה-17. כיום, ניסויים בבעלי-חיים מבוצעים בקנה-מידה רחב בין השאר על ידי תאגידים פרטיים, מוסדות אקדמיים וגורמים צבאיים. איש אינו מכחיש כי עיסוק מדעי זה גורם סבל לבעלי-חיים, אולם מועלית טענה נגדית לפיה הדבר תורם לסיפוק צרכיהם של בני-האדם.

היגררותנו לויכוח סביב השאלה האם ניסוי מסוים, או סוג ניסויים, יש בהם פוטנציאל להועיל לנו, פירושו לפספס את מהות העניין: הקדמה הקפיטליסטית, אשר ויויסקציה מהווה חלק ממנה, אינה אלא תרמית. במילים פשוטות, מדובר במיתוס לפיו המדע, בשרותו של ההון, יפיק רצף אינסופי של מוצרים אשר יהפכו את חיינו לקלים, בריאים וארוכים יותר.

נהפוך הוא. התעצמותו של ניצול בעלי-החיים מסייעת לעיתים תכופות באופן ישיר דווקא לשיפור שיטות הפגיעה והשליטה בבני-אדם. במקרים מסוימים הדבר מובן מאליו. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא תחום המחקר הצבאי. בבריטניה, שימוש בבעלי-חיים בניסויים על ידי הסוכנות למחקר והערכה הגנתית (DERA) בפורטון דאון שבווילטשר, גדל בהתמדה לאורך שנות ה-90, כאשר ניסוייה כוללים ירי בחזירים ובקופים ומגוון ניסויים בתחום הלוחמה הביולוגית.

ייתכן ויש אמת בכך שישנן כמה תרופות חדשות העשויות לסייע למספר בני-אדם גם אם פותחו בעזרת ניסויים בבעלי-חיים. אולם קיימות תרופות רבות, ידועות ומוכחות, הנמצאות מעבר להישג ידה של מרבית האוכלוסייה העולמית בשל העובדה הפשוטה כי היא ענייה מכדי לרכוש אותן. חברות התרופות אשר טוענות כי הן עמלות למען בריאותה של האנושות, מעדיפות לזנוח בני-אדם למותם מאשר לאפשר למוצרים שעליהם רשמו פטנט להיות נגישים לאנשים על בסיס שלא למטרות רווח. המחקר לפיתוחן של תרופות חדשות מופנה כולו להגדלת רווחים ולא לפתירתן של בעיות רפואיות.

כך או כך, שיפור בריאותה של האנושות אינו עניין של יצירת שפע של גלולות; הדרך היעילה ביותר לסייע לאנשים היא הספקת מים נקיים, תברואה, מזון וטיפול רפואי בסיסי למי שכיום אינם זוכים להם. הקדמה התעשייתית אשר מתעטפת בהבטחה לספק מוצרים חדשים שישפרו את חיינו, מייצרת למעשה מפגעים בריאותיים. פירושן של תרופות חדשות אינו רק בעלי-חיים נוספים העוברים התעללות; הוא עשוי גם להיות מפעלי תעשייה נוספים המזהמים בכימיקלים את האוויר והמים, אנשים נוספים העובדים שעות רבות יותר וסובלים ממצוקה נפשית, דיכאון, לחצי אורח החיים המחזורי ושאר הפרעותיה של הציביליזציה.

התשובה לשאלה מדוע בעלי-ההון הקפיטליסטיים מבצעים ניסויים בבעלי-חיים, היא פשוטה: מפני שהם לא יקבלו הכשר לעולל זאת לבני-אדם. אך גם לכך ישנם יוצאים מן הכלל: מאז הוקם הבסיס הצבאי פורטון דאון בשנת 1916, בוצעו בו ניסויים גם על כ-12,000 בני אדם, בעיקר "מתנדבים" משורות הצבא אשר פותו באמצעות הטבות, מבלי שיודעו בדבר חומרת תוצאותיהם האפשריות. חומרים שנבדקו בצורה זו כוללים גז עצבים, גז חרדל, אנתרקס ואל.אס.די. מאות חיילים משוחררים טענו לאורך השנים כי הם סובלים מנכויות הכוללות פגיעות בעור ובעיניים, הפרעות בכליות ובכבד, וגם מדיכאונות הנובעים מפגיעות אלו. רק לאחרונה נחשף כי בשנות ה-50 נהרג מגויס בן 20 בשם רונלד מאדיסון במהלך ניסויי בגז עצבים (Guardian, 20.8.99).

1.10. בשר והפטישיזם של הסחורות

בשנת 1998 הצליחו שני חזירים לברוח מבית מטבחיים בווילצ'ר, חצו בשחייה את נהר האוון ונמלטו אל מרחבי הסביבה הכפרית. לאחר שחמקו מלוכדיהם במשך שבוע ימים הפכו שני החזירים – אשר נודעו כ"צמד טאמוורת'" – למוקדו של קרקס תקשורתי קולני; לאחר לכידתם נחסכה מהם זוועת בית המטבחיים והם נקנו מבעליהם על ידי עיתון אשר מצא עבורם בית מחסה. את הניגוד שבין הרגשניות לה זכו שני החזירים הספציפיים הללו לבין צריכתם ההמונית של חזירים אחרים במשך כל אותה העת, ניתן להסביר רק בהסתמך על תיאורית הפטישיזם של הסחורות של מרקס.

הפטישיזם של הסחורות הוא התהליך דרכו נוטלות סחורות חיים משל עצמן, בזמן שעובדת היותן במקור תוצרו של עמל מוסתרת מעינינו. תהליך זה מפותח היטב בכל הנוגע לתוצרת המופקת מבעלי-חיים, שמקורה מוכחש ומועלם באופן שיטתי על ידי אריזות הסופרמרקט ועל ידי שמירת-המרחק הלשונית ("עוף" במקום "בשר תרנגולות", "בקר" במקום "בשר פרות"). כל זה יוצר בתורו חלל אשר בו מגוון משמעויות סמליות קסומות-למחצה סובבות סביב מוצרים שמקורם בניצול בעלי-חיים. בשר נתפס, לא כתוצרתם של המשק המתועש ובית המטבחיים, אלא כאות לגבריות ("גברים אמיתיים אוכלים בשר") או כמושא-הערצה לאומי. כך האומצה הצרפתית "נבלעת במפתח הערכים הפטריוטיים: היא מסייעת להם להתרומם בשעת מלחמה, היא ממש כבשרו של החייל הצרפתי" (Barthes), בעוד שמעבר לתעלה דבר אינו "בריטי כמו הרוסטביף [בשר בקר צלוי]".

לאחרונה הובקעו סדקים אחדים בפטישיזם זה על ידי חשיפת מספר נהלים מתוך תהליכי הייצור של מוצרים מן החי, חשיפות אשר נבעו מבהלות בריאותיות. בצרפת נחשף שימוש בדם ושיירי פגרים של חיות, ביוב ומים בלתי-מטוהרים בייצור מזון לעופות ולחזירים. בבלגיה נתגלו זיהומי דיוקסין בתרנגולות מיועדות למאכל. בבריטניה נתגלתה מגיפת ה-BSE ["פרה משוגעת"] בפרות (ובמספר בני-אדם), שקושרה לנוהג המקובל של האכלת פרות בכופתיות חלבון שהופקו משיירי גופן של תרנגולות, וכמו כן גם התפרצויות של הרעלת מזון שמקורה בחיידקי אי.קולי בבשר מזוהם.

ההשלכות הבריאותיות אינן מוגבלות לאוכלי הבשר בלבד. אפילו הוועדה הממשלתית המייעצת לענייני בטיחות המזון המיקרו-ביולוגי הזהירה לאחרונה מפני "תוצאותיו הרות-האסון" של שימוש נפוץ מדי באנטיביוטיקה בענפי החקלאות (Guardian, 19.8.99). השימוש בתרופות לזירוז קצב הגדילה והשכיחות בה הן ניתנות לעדרים או להקות שלמות במטרה למנוע מגיפות, מובילים ליצירתם של מיקרו-אורגניזמים החסינים מפני אנטיביוטיקה.

האם מדובר בבעיות הנובעות מטבעה של השיטה הקפיטליסטית או מעצם טבעו של ייצור מתועש של בשר? ברור כי המרדף אחר רווחים משחק כאן תפקיד משמעותי, וגם כי ניתן לשפר נהלים מסוימים, ואכן נערכים בהם שיפורים. אולם ייצור בשר במימדים הקרובים לאלה הנוכחיים פשוט אינו אפשרי ללא חקלאות אינטנסיבית. יש גבול למידת החיטוי והבטיחות התברואתית שאפשר להחיל על תהליך תעשייתי הכולל בתוכו שחיטה, דם ואכילת בשר.

אם אכן אכילת בשר קיימת כמענה לצורך אנושי, הרי שמדובר בצורך שתרבויות אנושיות רבות, ומספר הולך וגדל של אנשים, אינם חשים כלל. הוא ללא ספק צורך ממשי עבור תאגידי המזון הענקיים, אשר תלויים בו למחייתם. במציאות השיטה הקפיטליסטית המודרנית מדובר בצורך אשר, בדיוק כמו העישון, יש להמשיך לקדמו ולתחזקו על ידי שיווק, ללא התחשבות כלשהי בהשפעותיו על בני-אדם, בעלי-חיים או איכות הסביבה.

1.11. ציד וכוח מעמדי

במדינות העבדות העתיקות, ציד "הפך בהדרגה להזדמנות בידי האליטה המושלת להציג לראווה את שלטונה על היצורים הנחותים" (Serpel). בקרקסים הרומיים, נהגו קיסרים להשקיף ואף ליטול חלק במעשי טבח המוני בבעלי-חיים פראיים, בכללם אריות, פילים, דובים ותנינים. קשתים שילמו תמורת הזכות המיוחסת לירות חיצים בבעלי-החיים מעמדות בצידי הזירה. גלדיאטורים ההורגים זה את זה, או עינויים של כופרים, היוו אף הם חלק מן הבידור.

גם בבריטניה המודרנית שימש הציד לאותן מטרות עצמן, כמפגן כוח של המעמד השלט. לאורך חלק ניכר מן המאה ה-18 היה ציד השועלים "עיסוקם הארעי והבלתי-מאורגן של נושאי-כלים וכפריים מן האזורים הנידחים". התפתחותם של מסעות ציד עם לוחות זמנים קבועים ושטחים השמורים להם, בסוף המאה ה-18 וראשיתה של המאה ה-19, התרחשה עם הפיכתו ההדרגתית של ציד השועלים לתחביב המועדף על בעלי הקרקעות הגדולים. בנוסף לייעודו כתהליך סוציאליזציה עבור גברים ממעמד גבוה, ציד שועלים "אישש את חשיבותם המרכזית בקהילה המקומית" (Colley).

לאור טענת המצדדים בציד לפיה הם מגינים על אורח החיים הכפרי, מעניין להיווכח כי התהליך הנ"ל כלל בתוכו דווקא הכפפה משמעותית יותר של האזורים הכפריים לאינטרסים של בעלי העושר: "נופיה של הממלכה המאוחדת עצמם נתפסו ואורגנו-מחדש על מנת להתאימם לדרך המועדפת של גברים בעלי אדמות והון לבלות את שעות הפנאי שלהם. גדרות-שיחים נעקרו, תעלות מולאו, שערים וגשרים נבנו, פרטיותם של הכפריים הופרעה, כל זאת במרדף אחר השועל ביש-המזל והבלתי-אכיל" (Colley).

במאה ה-20 סיפק הציד דרך להשתלבותם החברתית של עשירים שאינם אריסטוקרטים אל תוך חוגיהם המסורתיים יותר של בעלי ההון, והוא נותר בעיקרו עיסוקם של בעלי כוח והון, ממשפחת המלוכה ומטה.

אף על פי כן, ביטול הציד אינו מהווה כיום איום על האינטרסים של המעמד השלט בכללותו. ההון איבד בהדרגה את היבטו האישי ואינו נסמך עוד על טיב הסוציאליזציה שמציע העיסוק בציד על מנת ליצור מעמד שלט מלוכד. למעשה, הוא כמעט ואינו תלוי בבעלי הון בודדים כלל – ניתן לחסל את 200 המשפחות העשירות ביותר מבלי לפגום כהוא-זה במחזוריותה של השיטה הקפיטליסטית. כמפגן כוחו של המעמד השלט, הציד מהווה הערת-שוליים בלבד בהשוואה לאותו מחזה מודרני בדמות לוחמה טכנולוגית מתוחכמת הנצפית על צגי הטלוויזיה. לאור זאת, הרי שגם חלקים מן המעמד השלט יכולים כיום לראות בציד סוגיה מוסרית גרידא ואף להתנגד לו. בזמן כתיבת שורות אלו, ישנה אפשרות ההופכת סבירה יותר ויותר לפיה סוג מסוים של ציד אכן יוצא אל מחוץ לחוק בבריטניה.

מהלך שכזה ייתקל ללא-ספק בהתנגדות מצד מגזריו ותומכיו הכפריים של המעמד השלט. התנועה להגנת הציד ממחישה בבירור כיצד הזכות להרוג שועלים קשורה לאג'נדה רחבה יותר של הגנה על האינטרסים של בעלי האדמות (התנגדות לאורח חיים נוודי וכו'). באיומיו לעורר גל של התנגדות אלימה מצד חוואים קטנים וזעיר-בורגנים בחסות האריסטוקרטיה, דומה ה-Countryside Alliance ]ברית מצדדי הציד] לתנועה פשיסטית קלאסית בהתהוותה (אף שאין בכוחה לכבוש את השלטון), בייחוד כאשר בגרסתה הימנית והפופוליסטית של החיים בכפר, "האזורים הכפריים נתפסים כמקומו של כל מה שבאופן מסורתי נחשב לבריטי… לבן, מתורבת, פטריוטי, הטרוסקסואלי, מאוחד בתא המשפחתי, אוכל בשר, שמרן" (Animal Magazine).

1.12. אלימות מעמד הפועלים – כנגד בעלי-חיים

נוסף על ניצולם של בעלי-חיים בידי תאגידים, ישנו תחום ארעי ופזור יותר של התאכזרות, ניצול והשמדת בעלי-חיים. הוא מונע באופן חלקי על ידי ציוויים כלכליים – כאשר האפשרויות הן מצד אחד לחיות בעוני נורא ומצד שני לצוד פיל ולמכור את ניביו, לא יפליא הדבר אם רווחת בעלי-החיים תמוקם נמוך בסדרי עדיפותם של רבים. אולם ישנו גם רובד של אנשים חסרי-כוח הפורקים את תסכולם על מי שנמצאים תחת ידיהם – בעלי-חיים או ילדים. מרקס מציין כי העבד הזוכה ליחס של בהמת משא או של כלי עבודה "מעניק לעצמו סיפוק בידיעתו כי הוא נבדל מהם על ידי התעמרות באחד וחבלה באחר" (Marx, 1867).

הפנמתן של מערכות יחסי שליטה מסבירה באופן חלקי מדוע ישנם גברים מקרב מעמד הפועלים אשר שואבים הנאה מהרג בעלי-חיים. אפילו ציד שועלים, חרף היותו מאורגן על ידי העשירים ולמען עצמם, מסתמך על השתתפות בתשלום ושלא-בתשלום של עוזרים כפריים ועל אסופה חוצת-מעמדות של תומכי ציד. ניתן היה לראות זאת בבירור בכינוס ההמוני למען הציד שהתקיים בהייד פארק בלונדון (1997). הצגת כינוס זה כעין התקוממות כפרית ספונטאנית ורב-מעמדית, הסתירה את מה שבאמת ניתן היה לראות בה, שהוא היחסים הפיאודלים-למחצה אשר שוררים עדיין בכלכלתם של האזורים הכפריים. אולם גם אם רבים מקרב משתתפי הכינוס קיבלו תשלום או שוכנעו להגיע על ידי הפעלת לחץ, לא ניתן להכחיש כי ישנו חלק מן העמלים הכפריים אשר, בעמדו מול משכורות מהנמוכות ביותר ושעות-עבודה מהארוכות ביותר במדינה, נכון להתייצב לימין הבוסים שלו על מנת להגן על מצבו האומלל. הדבר מזכיר את תובנתה של לואיז מישל, לפיה "ככל שאדם אכזר יותר אל בעלי-חיים, כך הוא מתרפס יותר בפני האנשים השולטים בהם".

1.13. מעבר להומניזם

שליטת האדם בבעלי-החיים הוצדקה הן על ידי הנצרות והן על ידי זרם החשיבה ההומניסטי, שתי תפיסות עולם אשר ממקמות את האדם במרכז הבריאה, כמלכן של הבהמות, בתוך הטבע אך לא חלק ממנו. קו הגבול המפריד בין בעלי-חיים ובני-אדם נמתח באופן הדוק ופוקח באדיקות. טרם התפשט נוהג החזקתן של חיות מחמד, כל קרבה עמוקה לבעלי-חיים הייתה בגדר מנהג חשוד: "לפחות במחצית מן המקרים המתועדים בקפידה של אישום בכישוף אשר הובאו בפני בתי משפט באנגליה, החשד כנגד הנאשם או הנאשמת נבע מהעובדה שהחזיקו בבעל-חיים אחד או יותר והפגינו כלפיהם חיבה" (Serpel).

בנייתו של "מין אנושי" בצלם זה כללה את הכחשתם והדחקתם של תשוקות וצרכים אנושיים. כך הוקיעו מטיפים מוסרניים לאורכה של ההיסטוריה חלקים שלמים מחיי האדם, כגון יחסי-מין, ריקודים או ערום, על שהם מהווים "בהמתיות". נשים שאינן מתאימות עצמן לתפקיד או לתדמית שיועדו להן זוכות לכינויים כמו כלבה, בהמה, נחש, חתולת-מין או פרה (Arkangel Magazine).

הסוציאליסט האיטלקי אנטוניו גראהמסי (אשר צידד בביות בעלי-חיים) כתב באהדה כי "היסטוריית התיעוש הייתה מראשיתה מאבק מתמשך… כנגד מרכיב ה"חייתיות" באדם. היא היוותה תהליך בלתי-פוסק, לעיתים כואב ועקוב מדם, של הכפפת אינסטינקטים טבעיים (כלומר חייתיים ופרימיטיביים) למוסכמות והרגלים חדשים, מורכבים ונוקשים יותר, של סדר, דייקנות ודיוק, אשר מאפשרים חיים חברתיים שאופיים הופך בהדרגה מורכב יותר ויותר, תוצאתה ההכרחית של ההתפתחות התעשייתית" (Prison Notebooks).

בקרב תרבויות שלא ספגו את ערכיה של השיטה הקפיטליסטית באופן מוחלט כל כך, אותה חייתיות מדוברת מהווה מושא להערצה במקום ליחס מבזה. זקן משבט הדוגון במאלי אמר פעם כך: "בעלי-החיים עליונים מן האדם מאחר והם שייכים לסבך הצמחייה ואינם צריכים לעבוד. בעלי-חיים רבים מאכילים עצמם ממה שהאדם נאלץ לגדל בעמל מייגע" (Horniman).

למעשה, מתוך טיבם של החיים בטבע אכן משתמעת ביקורת על האנושות המתורבתת, בהיותם השראה וניגוד לחברה ה"מבויתת". חרף הניסיונות להציג את מלוא חייהם החברתיים של בעלי-החיים כלא יותר מאשר מאבק בלתי-פוסק להישרדות, כל מי שחי עם חתולים או כלבים יודע שחלק ניכר מחייהם עובר במשחק ובבטלה.

כפי שמראה פרדי פרלמן, פעילותם של בעלי-חיים, בדומה לפעילות בני-האדם בקהילות "הקומוניזם הקדמון", היא ניגודו של העמל המנוכר: חוקר לוחות-זמנים אשר יבחן דוב קוטף תותי-יער לא יידע מתי ללחוץ על שעון המדידה… הדוב אינו מבדיל בין עמל למשחק. אם החוקר הינו אדם בעל דמיון, הוא עשוי לומר כי הדוב חווה הנאה רצופה החל מהרגע שבו צבע תותי-היער הופך אדום כהה, ושאף לא אחת מתנועותיו של הדוב מהווה עמל".

המילה "פרא" עודנה משמשת כעלבון המוטח במי שחופשי (או במי שרצונו להשתחרר), כשם שמפגינים אלימים מוקעים כ"פראי-אדם" ופועלים מיליטנטים כ"שובתי-פרא" [Wildcat Strikers]. אולם צידו השני של המטבע הוא העובדה שהקבלת פראיות עם שחרור תהנה תמיד מאחיזה בדמיונם של מורדים ומתקוממים ("קומו כאריות לאחר תנומתם, במספרים שאין לנצחם", כתב המשורר הבריטי שלי). אם אכן, כפי שאמרו מרטין לותר בשנת 1530 והאפיפיור ליאו XIII בשנת 1891, מהווה הקניין הפרטי הבדלה מהותית בין אדם לבהמה (Thomas), הרי שעלינו להתנער בשמחה מ"טבע האדם" שלנו.

1.14. השיטה הקפיטליסטית ובעלי-חיים כיום

בשלביה המוקדמים יותר של החברה המעמדית היוו בעלי-חיים את צורתו העיקרית של העושר, ולעיתים גם של מטבע סחר החליפין. התפתחותה המאוחרת יותר של השיטה הקפיטליסטית התבססה על צבירה קדמונית, ובחלקים רבים של כדור הארץ היה זה הרווח מניצולם הכלכלי של בעלי-חיים שסיפק תמריץ לגירוש אנשים מאדמותיהם. בשלביו המוקדמים של הקפיטליזם, בעלי-חיים היו עדיין אמצעי התחבורה העיקרי ושיחקו תפקיד מרכזי ביותר בכלכלה.

השיטה הקפיטליסטית של ימינו התרחבה באפיקים רבים אחרים, וניצול בעלי-חיים הוא רק תעשייה אחת מיני רבות. יש מי שיטענו כי אין להון הכרח של ממש בניצולם של בעלי-חיים, וכי קפיטליזם "נטול אכזריות" לחלוטין הינו אפשרות מציאותית. נראה שזו אכן אמונתם המשותפת הן של תומכי הקפיטליזם המצדדים בשחרור בעלי-חיים באמצעות כוחות שוק (על ידי החרם הצרכני), והן של אנרכיסטים וקומוניסטים הרואים בכך "הוכחה" לטענה שההתנגדות לניצול בעלי-חיים אינה מהווה איום כלשהו על השיטה הקפיטליסטית. כמובן שניתן להעלות בדמיוננו דגם תיאורטי של קפיטליזם אשר אינו תלוי בבעלי-חיים, אולם בפועל מדובר בבלבול בין הפשטה תיאורטית ובין הקפיטליזם הממשי והקיים שצמח כתוצאה מתהליכים היסטוריים אמיתיים. באופן מקביל ניתן לדמיין קפיטליזם ללא גזענות או דיכוי נשים, אולם שני הגורמים הללו שיחקו תפקיד מכריע בתחזוקתה של השליטה הקפיטליסטית, וממשיכים להתקיים חרף שינויים שטחיים בכיוון הנגדי.

תהיה זו טעות לחשוב כי עניינו של ההון בניצולם של בעלי-חיים הוא כיום שולי בלבד. החברות העוסקות במימונם של ניסויים בבעלי-חיים הן מן התאגידים הרב-לאומיים הגדולים בעולם. ענפי החקלאות העסקית מאורגנים יותר ויותר על פי ציווייו של הקפיטליזם הדורסני. בעבר הושקע ההון בעיקר בייצור ומכירת מוצרים שהופקו מבעלי-חיים אשר מגדליהם היו חקלאים עצמאיים יחסית. כיום, חקלאים הולכים ופושטים את רגלם בשל השתלטותן של החברות הגדולות על כל שלביה השונים של תעשיית המזון מן החי. לדוגמה, חברה אחת בלבד – Grampian Country Food Group – מספקת כיום שליש מן התרנגולות הנאכלות בכל רחבי הממלכה המאוחדת (200 מיליון בשנה). התערבותם הישירה של תאגידים בעסקי החקלאות תואץ ככל שירחיב ההון את חזית הביו-טכנולוגיה החדשה שפתח.

תעשיית ניצול בעלי-החיים ממשיכה לחלוש על השימוש בקרקע באזורים רבים מן העולם. בבריטניה משמשות 80% מן האדמות החקלאיות באופן ישיר או עקיף לייצור בשר וחלב (Spencer). באזורים רבים ב"עולם השלישי" נשלט ייצור המזון על ידי גידולם של דגנים הנמכרים כמזון לחיות משק במערב, במקום לספק את הצרכים המקומיים. בעלי-החיים במשקים המתועשים מייצרים כמויות עצומות של פסולת, הגורמות פעמים רבות לזיהום המים והקרקע.

במונחים מרקסיסטיים, ייצור בשר מייצג את ביטולו של ערך-השימוש על מנת הגדלת ערך-החליפין. מזון אשר יכול היה לשמש להאכלת בני-אדם מועבר במקום זאת לבעלי-חיים, במטרה להפיק רווח גדול יותר. מרבית האנרגיה והתזונה שתהליך זה מספק מתבזבזת (מנקודת מבט כלכלית) על חייו היומיים של הבקר, במקום לעבור באופן ישיר אל גופנו. עשרה אקרים [0.04 קמ"ר] של אדמה יכולים להאכיל 61 בני-אדם שתזונתם מבוססת על סויה, 24 על חיטה ו-10 על תירס, אולם 2 בלבד שתזונתם מבוססת על בשר פרה. בקר, אם כן, משמש את השיטה הקפיטליסטית כסוג של הון קבוע הצורך עמל חי ועמל מת על מנת להפיק מוצר (בשר) שמכיל ערך-חליפין גבוה יותר.

חברת מקדונלד'ס הפכה לסמל פולחני של ההתרחבות הקפיטליסטית, הממוקם ממש בקו החזית בכל הנוגע ליצירת שוק עבודות סתמיות ונמוכות-שכר בשילוב שיטות השיווק המתקדמות ביותר. אין מקום בעולם הנתפס כנתון באופן מוחלט למרותו של השוק העולמי טרם נפתח בו סניף מקדונלד'ס. תיחומם המתמשך של המרחבים, הבא לידי ביטוי בביעור יערות ובנישול המוני, תלוי בתעשיית ניצול בעלי-החיים בדיוק כפי שהיו תלויים בה שלביה הראשוניים של הצבירה הקדמונית. יערות עודם נכרתים על מנת ליצור שטחי מרעה או לגדל מזון לחיות משק, איכרים עודם מנושלים מאדמותיהם על מנת לפנות מקום לתאגידי החקלאות הרב-לאומיים. הדינמיקה של השיטה הקפיטליסטית נעה בכיוון המוביל לשליטה על החיים בשלל התגלמותם, בני-אדם ובעלי-חיים כאחד. אם דברים ינועו בכיוון הנגדי, יהיה זה רק מפני שההון אולץ לבחור בנתיב אחר או חדל מלהתקיים ככלל.

2. קומוניזם

"קומוניזם אינו תוכנית אשר אדם מיישם או גורם לאחר ליישם, אלא תנועה חברתית. קומוניזם אינו אידיאל שיש לממשו: הוא קיים כבר היום, לא כחברה כי אם כמאמץ, כמטלה שעלינו להתכונן לקראתה. הוא התנועה אשר נאבקת לשינוי תנאי החיים המוכתבים על ידי עבודת השכר, והוא ישיג זאת באמצעות מהפכה" (Dauvé & Martin). תפיסת העולם הקומוניסטית אינה תוכנית-מתאר אוטופית לעתיד, וכמו כן היא גם אינה קשורה באופן כלשהו למשטרים ה"קומוניסטים" מן העבר, בהם הקפיטליזם פשוט נוהל על ידי המדינה במקום על ידי גופים כלכליים. התנועה הקומוניסטית שמה לה כמטרה את ביטולם של מדינות, מעמדות, קניין פרטי, כסף והירארכיות של כוח, ואת יצירתם השיתופית של האמצעים לסיפוק צרכינו ורצונותינו.

"קומוניזם פירושו המשכם של צרכים ממשיים הקיימים כבר היום, אולם אינם יכולים להוביל לשום מקום, אינם יכולים להיות מסופקים, מפני שהמצב הנוכחי אוסר זאת. ישנן כיום מחוות וגישות רבות אשר מביעות לא רק את דחייתו של העולם כפי שהוא היום, אלא מעל לכל מאמץ לבנותו מחדש" (Dauvé & Martin). אנו סבורים כי פעולות רבות כנגד ניצולם של בעלי-חיים נופלות תחת קטגוריה זו של "מחוות וגישות", ומהוות על כן ביטוי של התנועה הקומוניסטית.

לרשותם של רדיקלים המתייחסים בשאט-נפש לרעיון שחרור בעלי-החיים עומדת מסורת ארוכה שניתן להסתמך עליה. הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית הקלאסית אימצה ללא עוררין אל חיקה את גישת תקופת ההארה בדבר ההשתלטות על הטבע, הרואה בסביבה הטבעית חומר-גלם אינסופי בידי התהליך התעשייתי. אל מול השלכותיה האקולוגיות הרות האסון של ההתפתחות התעשייתית מצד אחד, והאתגר שהציבו בפניהם קבוצות אקולוגיות רדיקליות מצד שני, החלו קומוניסטים אחדים להשמיע ביקורת על ראיית-עולם זו. אולם מעטים מהם היו נכונים להרחיב את ביקורתם ולהכילה גם על הגישה לפיה בני-אדם הם צורת החיים היחידה שראוי להתחשב בה. אליהם אנו פונים: אויביה של הקדמה והציביליזציה, התקדמו צעד אחד נוסף.

2.1. ההיסטוריה הסודית של שחרור בעלי-החיים

לרשותנו מסורת סודית משלנו אשר מהווה לנו השראה. אמנם אין ביכולתנו להפנות אל "אבותיו המייסדים של הקומוניזם בע"מ" לקבלת הכשר, אולם לאורך המאות חיו מספר רב של מורדים ומהפכנים אשר לחמו לשחרורם שלהם ושל האדם ככלל תוך שהם מגנים במקביל גם את הפגיעה בבעלי-חיים.

כפי שמדגים קולין ספנסר (Spencer) בספרו "סעודת הכופר: היסטוריה של צמחונות", טיעונים השוללים אכילת בעלי-חיים הושמעו כבר בתקופות המוקדמות ביותר מהן יש ברשותנו תיעוד כתוב, אם לא לפני כן. בעוד שרבים נמנעו מאכילת בשר מסיבות בריאותיות, או כחלק מאורח חיים סגפני של הקרבה ומניעה-עצמית, היו מקרים רבים בהם הדאגה לבעלי-החיים היוותה גורם מכריע. ביוון העתיקה, למשל, דת המיסתורין האורפית [Orphic] ראתה בהקרבתם ובאכילתם של בעלי-חיים מעשים השווים בחומרתם לרצח. פיתאגורס ותלמידיו סברו כך גם הם, ככל הנראה. רבים מן הטיעונים המשמשים להצדקה ולגינוי אכילת בשר הנם אותם טיעונים ממש אשר הושמעו שוב ושוב במשך אלפי שנים. הסופר היווני פלוטארכוס (120-46 לספירה), לדוגמה, כתב כי "איננו יכולים לטעון לזכות עליונה על בעלי-החיים היבשתיים הניזונים מאותו מזון כמונו, נושמים את אותו אוויר, רוחצים ושותים את אותם המים; וכאשר הם נשחטים מהווה הדבר אות קלון עבורנו". הוא הפציר באוכלי בשר לנסות לאכול את ארוחתם נאה, ולא "להסוות את בעל-החיים המת באמצעות עשרת אלפים עשבים ותבלינים מתוקים".

אז כמו היום, צמחונות לא הייתה אך ורק העדפה תזונתית, כי אם צעד בעל השלכות רחבות יותר, שנבעו מן הכוח החברתי/סמלי המתקשר לבשר: "לשנות את תזונתך פירושו להטיל ספק במערכת היחסים שבין האלים, בני-האדם והבהמות, עליה נשענת המערכת הפוליטית-דתית של העיר כולה… ההימנעות מאכילת בשר בערי-המדינה היווניות הריהי מעשה חתרני ביותר" (Detienne).

באזורים מסוימים בעולם חיו קהילות שלמות שהיו בעיקרן צמחוניות. ניתן לקשור תופעה זו בהשפעה לה זכו רעיונות בודהיסטים או הינדים, אולם יתכן גם כי הרעיונות הדתיים פשוט שיקפו את המנהגים החברתיים הקיימים. המרד ההודי משנת 1857 כנגד הבריטים הוצת על ידי בערותם של האחרונים בנוגע לחשיבות הצמחונות. הסיבה המיידית לפרוץ המרד הייתה סירובם של חיילים הודים בצבא הבריטי להשתמש בתרמילי רובים אשר שומנו בשומן מן החי (מאחר והיה זה שומן חזיר, הדבר עלב גם בחיילים המוסלמים).

צמחונות קושרה לעיתים תכופות לכפירה דתית, מה שתרם לרדיפתה. כופרים קתריים שהובאו בשנת 1052 בפני המלך הנרי השלישי, הואשמו ב"גינויה של כל אכילת בעלי-חיים, ולאחר הסכמתם של כל הנוכחים הוא גזר עליהם מוות בתלייה" (מצוטט ב-Spencer). בסין, צו מלכותי משנת 1141 מכריז: "כל עובדי השטן הצמחונים… יומתו בחנק".

רעיונות קומוניסטים רדיקלים נטו לפרוח בדיוק בקרב אותן גישות כופרות, בעודם נפוצים בין העניים ומהווים השראה להתקוממויות "מילנאריות". בהקשר זה, ייתכן כי דחייתו של הבשר הייתה גם בעלת רובד מעמדי: "דבר נוסף שהעניק לאי-אכילת בשר את כוחה החברתי כמסר רוחני, ומדובר במסר שהושמע לא רק על ידי הקתריים אלא גם על ידי דתות אחרות שהתנגדו לאדיקות הקתולית של התקופה, הוא שבשר היה מזונם של הציידים, של השולטים, של האנשים שנעו רכובים על סוסים, האנשים שניצלו את עובדי האדמה אשר חייהם, לעומת זאת, היו לרוב נטולי בשר" (Moore).

במהלך ובסיומה של מלחמת האזרחים האנגלית, קודמה הצמחונות על ידי דוברים ידועי-שם כגון ג'ון רובינס; על ידי בנאי בשם מארשל אשר טען כי זהו "בלתי-חוקי להרוג כל יצור שיש בו חיים", ועל ידי תומאס טרייאון, אשר התנגד ל"הרג ודיכוי שאר היצורים החיים" כמו גם למוסד העבדות, למלחמה ולדרך בה טופלו חולי רוח (Thomas).

הבעת עניין ביחסנו לבעלי-חיים, ובמקרים אחדים גם הבעת תמיכה מפורשת בצמחונות, ניתן למצוא בקרב רדיקלים מן המאה ה-18 דוגמת ויליאם בלייק, אשר כתב כי "כל זעקה של הארנבת הניצודה / קורעת סיב מן המוח"; ג'ון ריטסון האתאיסט; וג'ון אוזוואלד (1730-1793), יעקובין אנגלי ומחבר "זעקת הטבע". בראשית המאה ה-19 קרא המשורר הבריטי שלי לצמחונות ביצירתו "מלכת מאב", שגינתה גם את המלחמה, את שלטון המלכים ואת המסחר.

מאוחר יותר במאה ה-19 הכריזה לואיז מישל, אנרכיסטית שנטלה חלק בהקמת הקומונה הפריזאית, כי "מקור התקוממותי נגד בעלי הכוח היה האימה שאחזה בי לנוכח האופן בו מענים בעלי-חיים". אח-לנשק של מישל בקומונה הפריזאית, הגיאוגרף האנרכיסט-קומוניסט אליזה רקלוס (Reclus), היה צמחוני אשר התנגד מוסרית לשחיטת בעלי-חיים למזון.

לפרקים פשטה ההתנגדות לפגיעה בבעלי-חיים גם בקרב חתכים נרחבים יותר של מעמד הפועלים. בבאטרסי שבדרום לונדון התחוללו בשנת 1906 מהומות בשיכון מעמד פועלים בשם לאטצ'מר, במהלכן הגנו אנשי המקום על פסל בשם "הכלב החום", שסימל התנגדות לניסויים בבעלי-חיים, מפני ניסיונותיהם של רופאים ותלמידי רפואה להרסו.

2.2. התנועה המודרנית לשחרור בעלי-חיים

התנועה לשחרור בעלי-חיים הפועלת כיום מאגדת בתוכה מגוון רחב של קבוצות ואנשים אשר מתנגדים למנהגים כגון ציד, ויויסקציה ושחיטת בעלי-חיים למזון. בהתחשב בטיעונים שהצגנו זה מכבר אודות מרכזיותם של בעלי-חיים לשיטה הקפיטליסטית, הרי שתנועה הקוראת תגר על מעמדם של בעלי-החיים לא תוכל להימנע מהשפעה על כוחו של ההון.

איננו טוענים בשום פנים ואופן כי תנועה שכזו היא בכללותה תנועה מהפכנית המתייצבת למאבק בהון. כמו כל תנועה חברתית, התנועה לשחרור בעלי-חיים מכילה נטיות סותרות – בקצה האחד אנו מוצאים עמדה חברתית שמרנית, א-ביקורתית ביחסה לקפיטליזם, לפוליטיקה פרלמנטרית או לקמפיינים חד-נושאים הירארכיים, ואילו בקצה האחר ניתן למצוא גישה בלתי-הירארכית המבוססת על פעולה ישירה וממקמת את הסוגיה בהקשר הרחב יותר של שינוי חברתי רדיקלי. בין שני הקצוות הללו ישנם כמובן שילובים שונים ומשונים (לדוגמה, פעולה ישירה חד-נושאית בעלת אופי חברתי שמרני). סתירות אלו חוצות ארגונים ואף אנשים.

חרף הביקורת שניתן להפנות אל האידיאולוגיה והמעש של התנועה לשחרור בעלי-חיים (ביקורת שבחלקה נעסוק מאוחר יותר), ישנן גישות ופעולות לשחרור בעלי-חיים המהוות ללא-ספק ביטוי של הרעיון הקומוניסטי.

דוגמה מובהקת לכך היא שחרורם של בעלי-חיים ממשקים, מכלאות ומעבדות ניסויים, באמצעות סוג פשיטות אשר בוצע לראשונה על ידי החזית לשחרור בעלי-חיים בשנות ה-70. הצלתם של בעלי-החיים הללו מחיי סבל וממוות עומדת בניגוד קוטבי להגיונו של ההון, ומבטלת את מעמדם כמוצרים, סחורות וחומרי-גלם על ידי השבתם לעולם כיצורים חיים, מחוץ למערכות הייצור וסחר החליפין.

קומוניסטים רבים הפגינו יחס ביקורתי בנוגע למושגי הקדמה והפיתוח הקפיטליסטיים, כולל ביחס לתפיסה הגורסת כי המדע והטכנולוגיה מהווים גורמים ניטראליים שעתידים להובילנו לתור-זהב חף מסבל כלשהו. פעילים לשחרור בעלי-חיים מיישמים ביקורת זו הלכה למעשה, למשל על ידי שיבוש מחקרים ותקיפת מעבדות ניסויים.

רעיונות בדבר שחרור בעלי-חיים מעשירים את ההגות הקומוניסטית על ידי העלתה של שאלת המפתח בדבר מערכת היחסים שבין בני-האדם והטבע על כדור הארץ. מרקס זיהה שהקומוניזם טומן בחובו את "יישובו האמיתי של הקונפליקט בין האדם לטבע ובין אדם לאדם" (1844), אולם חזונו הקומוניסטי בדמות חיים בהם הנך חופשי "לצוד בבוקר, לגדל בקר בצהריים" מרמז כי הוא לא שקל לעומקן את ההשלכות הבלתי-נמנעות של אורח חיים כגון זה.

כפי שטוען קמאט, "התנועה הפרולטרית ניכסה לעצמה, לדאבוננו הרב, מספר הנחות-יסוד קפיטליסטיות, בייחוד… בדבר חזון הקדמה; רוממותו של המדע; ההכרח להבדיל את האדם מבעל-החיים, כאשר בכל מובן אפשרי נתפס האחרון כנחות; רעיון ניצולו של הטבע… כל אלה גרמו בסופו של דבר לכך שהדרישה לקהילה אנושית לא יצאה את תחומי גבולות ההון". לכן קיים צורך בתנועות חד-נושאיות לכאורה, כגון זו המתמקדת בשחרור בעלי-חיים, לדוגמה, על מנת לתקן את "חסרונותיה של התנועה המהפכנית הקלאסית… אשר נהייתה נגועה בתפיסות של כוח ושליטה".

זווית הראייה של התנועה לשחרור בעלי-חיים מאפשרת לנו לראות כי אם אנו חפצים שהפיוס בין האדם לטבע יהיה יותר ממשאלת שווא, יש לנקוט בצעדים ממשיים על מנת לשנות את הדרך בה בני-אדם תופסים את מהות הקשר בינם לבעלי-החיים, צעדים אשר יכולים לכלול, לדוגמה, את פירוקה של טכנולוגיית המשק המתועש. בנוסף, היא מעלה את סוגיית הרחבתו של מושג הקהילה אל מעבר לתחום בני-האדם, כך שיכלול גם מינים אחרים. העובדה שבעלי-חיים אינם מסוגלים להיות שותפים פעילים בקהילה אינה מייעדת אותם למעמד של לא יותר מחפץ סביל לשימוש האדם. כפי שטען אליזה רקלוס: "כאשר הציביליזציה שלנו, על טיבה האינדיבידואליסטי, על חלוקתה את העולם למספר מדינות קטנות ועוינות הזהה למספר השטחים הפרטיים ובתי-האב המשפחתיים – כאשר ציביליזציה זו תכריז על פשיטת רגלה האחרונה… אז ניזכר בכל אותם מינים ביולוגים שהשארנו מאחור בדרכנו אל העתיד, ונעשה כמיטב יכולתנו להפכם, לא לעבדים או למכונות, כי אם לשותפים אמיתיים".

אנרכיסטים וקומוניסטים מסוימים מאמינים כי "סוגיית בעלי-החיים" אינה רלבנטית מאחר ואין בכוחם של אלה להיאבק למען שחרורם עצמם: "בעלי-חיים לעולם לא יוכלו לגלם תפקיד בבריאתה מחדש של החברה המעמדית" (Aufheben Magazine, 1995). ואולם, כל בריאה מחדש אשר אינה מבטאת את הזיקה ההדדית בין האדם וצורות החיים האחרות, מסתכנת בכך שתמשיך ותעמוד על קרקע קפיטליסטית. בכך כוונתנו לומר כי מעמד הפועלים מוכרח להתגבר על קיטועו ולהכיר בעצמו, לא רק בכדי שיוכל להשיג עסקה הוגנת יותר כחלק מן המכונה הקפיטליסטית, אלא בכדי לקרוא תגר על מערכת היחסים שבין מכונה זו לחיים על פני כדור הארץ – אנושיים, חייתיים וצמחיים.

2.3. כל אשר מהלך על פני כדור הארץ נשלט במהלומות

אנו מגיעים כעת אל הטיעון ה"קומוניסטי" הראשי נגד התנועה לשחרור בעלי-חיים, לפיו כל מי שפועלים במסגרתה "משליכים את זוועות הקפיטליזם הרחק מעצמם", במקום "להיאבק למען שחרורם שלהם". לעיתים נהוג לקשר זאת למונח הסיטואציוניסטי של "סובייקטיביות רדיקלית", הרואה במהפכה ביטוי לצרכים ורצונות אישיים.

טיעון זה נוטה להתעלם מהעובדה שבני-אדם הינם יצורים חברתיים שלעולם אינם חיים כישויות עצמאיות מבודדות. הם קיימים באמצעות אינטראקציה חברתית, עם בני-אדם, בעלי-חיים ועם הטבע בכללותו. במובן זה, הדחף הקומוניסטי אינו רק עניין של אינטרס-עצמי נאור, אלא ביטוי לישות המשותפת הרחבה יותר שלנו. בכל מקרה, הצורך לחיות בעולם בו האדם התגבר על הניכור שלו מן הטבע היה מאז ומעולם חלק מן החזון הקומוניסטי, ואינו נופל בחשיבותו מצרכים חומריים ברורים יותר כגון מזון או דיור.

איננו רואים במי שמיישמים צורך זה באופן פעיל אנשים מנוכרים מהצרכים הממשיים שלהם. להפך, כפי שנכתב במאמר על ההתנגדות ההמונית למשלוחים החיים במחצית שנות ה-90: "העובדה שסבלם של בעלי-חיים מניע אנשים להתעמת עם המדינה מעניקה לנו לפחות תקווה כי בני-האדם אינם מנוכרים באופן מוחלט" (Do or Die).

בסיסה של דאגת מעמד הפועלים לרווחתם של בעלי-חיים אינו רגשנות שנותבה לנושא הלא-נכון (אף על פי שאנו סבורים כי רגש הינו תגובה אנושית תקפה לפחות כמו ההיגיון המדעי הקר), כי אם הזדהות אשר נובעת מגורלם המשותף כבהמות משא: "כל אשר מהלך על פני כדור הארץ נשלט במהלומות" (Os Cangaceiros). כפי שהסברנו קודם לכן, אמצעי השליטה בבני-אדם ובבעלי-חיים קשורים זה בזה ביחסי גומלין היסטוריים. לדוגמה, בעלי-חיים משמשים לניסויים דווקא מכיוון שהם דומים במובנים מסוימים לבני-אדם. כאשר מישהו חש בחילה למראה ניסויים בהם אלקטרודות מוחדרות למוחו של חתול או קוף, זהו למעשה "אינסטינקט" הישרדותי לגיטימי ומובן. הסיבה לעינוים של בעלי-חיים בניסויים היא שאיפת בעלי ההון והכוח לעולל את אותו הדבר לבני-אדם.

אם הזדהות זו נעדרה לרוב מן התיאוריה המהפכנית, הרי שהיא מצאה את ביטוייה במאורעות מהפכניים. במהלך השתלטותם של "החופרים" [Diggers, קבוצה סוציאליסטית פוריטנית] על אדמות סנט ג'ורג'ז היל בשנת 1649, דיווח ג'ראלד ווינסטנלי כי "רכי לב" מקרבם הביעו צער רב לנוכח הכאתן של הפרות שלהם בידי עובדי בעל האחוזה שנשלחו לפנותם – ככלות הכל, האם לא נחשפו גם הם עצמם לאותן מכות ממש? בקומונה הפריזאית (1871) מצאה לואיז מישל זמן בין ירי על שוטרים לבין הגנת המתרסים על מנת להציל חתול מבוהל, בעודה מסבירה בספר זכרונותיה כי "הכל נופל אל מקומו, החל בציפור שקן דגירתה מושמד וכלה בבני-אדם שביתם מוחרב על ידי מלחמות" (Lowry & Gunter). בזמן שהותה של רוזה לוקסמבורג בכלא בשנת 1917, היא הביעה את הזדהותה עם בופאלו אשר, מחלון תאה, ראתה כיצד מתעללים בו: "סבלו של אח אהוב מאין כמוהו לא יכול היה לרגשני יותר… בהמה אומללה, הנני חסרת-אונים, אילמת, בדיוק כמותך; בכאבי, בחולשתי ובכמיהתי אני מאוחדת עמך" (מכתב לסוניה ליבניכט, דצמבר 1917).

חמלה אינה מילה המופיעה לעיתים תכופות בשיח המהפכני, אולם כפי שטוען כתב העת Communist Headache בהקשר בעלי-החיים: "חלק מן המאבק המעמדי הוא מאבק כנגד שליטה. בתוך כך נכללת הבנת הדרכים בהן אנו נשלטים, כמו גם הבנת האמצעים דרכם מלמדים אותנו לראות שליטה באור פטישיסטי מעריץ, וכך לשלוט זה בזה גם בתוך המעמד שלנו. חמלה יכולה להוות משקל-נגד לשליטה, אולם יש לגלות חמלה זו מחדש, כחלק מן המאבק המעמדי בו מתלכדים בני-האדם לכדי קהילה אנושית".

2.4. העימות מול המדינה

מבחינה מעשית, הרי שהשתתפות במאבקים נגד ניצולם של בעלי-חיים מעמידה אנשים בעימות מול המדינה (שוטרים, בתי משפט וכו'), ומאלצת אותם למצוא דרכי-פעולה יצירתיות לשם כך. שיבוש ציד [Hunt Sabbing], לדוגמה, עשוי לכלול שימוש מחוכם בכלי-רכב, דרכי תקשורת, מפות וכלים אחרים על מנת לסכל את מאמצי השוטרים ותומכי הציד לאפשר את קיומו. כמו כן, כולל בתוכו שיבוש הציד גם קריאת תגר קולנית על חוקי הסגת-הגבול, סירוב גורף להכיר בעובדה שהשדות הירוקים באזורים הכפריים נמצאים בבעלותם של עשירים אשר זכותם לעולל ככל שעולה על רוחם לבעלי-החיים (ולבני-האדם) החיים בהם.

שיבוש ציד הוא מן הפעולות המועטות הזוכות לכבוד, בחצי-פה, מצד קומוניסטים מסורתיים. הוא גם ייחודי למדי בכך שהוא כולל לעיתים תכופות עימותים ישירים ואישיים עם פרטים מן המעמד השלט. משבשי ציד רבים מתעבים ציידים עקב מה שאלה עושים לשועלים וגם מפני שהם בעלי הון, אף על פי שמי שיצטרף לפעולת שיבוש ציד מתוך ציפייה לשחזר מדי שבוע התקוממות איכרים יתאכזב ודאי מן השעות הארוכות העוברות בישיבה במכוניות או תוך פילוס דרך ביערות.

בעוד שהתנגדות לציד כשלעצמה אינה בהכרח מצביעה על גישה חתרנית, ניסיון לשבש את הציד ישירות הינו עניין אחר. מתנגדיו של הציד במפלגת העבודה הבריטית [New Labour] ממשיכים לתמוך בהפעלת חקיקה דכאנית כנגד משבשי ציד, מאחר והם מזהים את האיום הטמון בקבוצות המורכבות (לרוב) מקרב מעמד הפועלים הלוקחות את העניינים לידיהן תוך קריאת תגר על שלטון החוק.

מאבקים אחרים כללו אף הם עימותים המוניים מול המדינה. במסגרת התנועה נגד משלוחים חיים (1995-1994) בשורהאם, קנט, ובברייטלינגסי, אסקס, יצאו אלפי תושבים מקומיים לחסום כבישים ולעמוד מול כוחות המשטרה במשך מספר חודשים. התנועה המוצלחת לסגירת חוות הילגרואוב באוקספורדשר, אשר גידלה חתולים עבור מעבדות ניסויים, כללה לעיתים תכופות התנגשויות אלימות במהלך ההפגנות הקבועות, אשר הובילו לסגירת החווה בקיץ 1999. בכל המקרים הללו נשלחו אלפי שוטרים להסתער על המפגינים במכות אלה ולנהל נגדם מבצעי מעקבים אינטנסיביים – בהילגרואוב עשתה המשטרה שימוש בסעיף 60 בחוק המשפט הפלילי, על מנת לעצור ולערוך חיפוש על כל אדם ברדיוס של 5 מייל [8 ק"מ] מן החווה שלדעתם נראה כמפגין פוטנציאלי (Animal Magazine). יהיו אשר יהיו מגבלותיהן של התנועות הללו, הן הטמינו במוחם של כל מי שנטלו בהן חלק שאלות מהותיות בנוגע לתפקידה של המדינה וטיבם של תהליכים תעשייתיים.

רבים מקרב מי שהיו (או עודם) מעורבים בפעילות נגד ניצול בעלי-חיים פעלו, בנוסף, גם במאבקים אחרים. כך, מגוון הכישורים המעשיים שנרכשו בתנועה לשחרור בעלי-חיים נפוצו אל מאבקים אחרים, והפכו לכלים שניתן לעשות בהם שימוש בשלל מצבים. תיאור זה מתייחס לקשת רחבה של סוגי פעילות, החל בהדפסת כרוז או הסעת מכוניות עמוסות בפעילים ממקום למקום בהתראה קצרה, וכלה בצורות התארגנות מחתרתיות או תמיכה באסירי התנועה.

2.5. מעבר לאידיאולוגיה של זכויות בעלי-חיים

מאבקים נגד ניצול בעלי-חיים הנם (במקרים רבים) ביטוי של התנועה הקומוניסטית, תנועה חברתית אמיתית הדוחה את פני המציאות הנוכחית. חרף העיסוק בנושא אחד בלבד, שחרור בעלי-החיים מציב שאלות מהותיות אודות יחסם של בני-האדם לעולם. דבר זה יכול לשמש נקודת פתיחה לבחינה יסודית של אורח החיים שאנו מנהלים; ואילו מצד שני עשויה אידיאולוגית שחרור בעלי-החיים להפוך לחומה המונעת ביקורת חברתית רחבה יותר. עלינו להתקדם אל מעבר לאידיאולוגיה זו מבלי לזנוח את המימד החתרני במה שהיא מייצגת.

"הייצור כראווה מעדיף כמובן להשאיר את צדו הבלתי-ערב לחיך של הייצור מחוץ לראייתנו" (Law). מי שעושים את המאמץ ומביטים במה שמסתתר מאחורי המסך, מוכים בתדהמה שכזו לנוכח הזוועות שהם מגלים, עד שכל דבר אחר ייראה בעיניהם כמעט חסר חשיבות לחלוטין. העימות בין האדם לבעלי-החיים עשוי להיתפס כקונפליקט העולה בחריפותו על כל הסתירות החברתיות, כולל המעמדיות, וישנם מי שאף מפתחים רגשות של שנאת-אדם, דרכן מצטיירים כל בני-האדם כ"רעים" מיסודם, מלבד אותו מיעוט אמיץ הנמנע באופן מוחלט ממוצרים מן החי.

הימנעות מוחלטת היא כמובן משימה בלתי-אפשרית בפועל, וגינויים המוסרני של אחרים על שאינם מרחיקים לכת דיו אך ורק מקצר את המרחב ההתפתחותי העומד לרשות התנועה. יחד עם זאת, צמחונות/טבעונות אינה רק עניין של רחיצת-ידיים מתחסדת. "סוגיית יחסנו האוהב והמכבד אל יצורים חיים אחרים" כוללת בהכרח "דחייה של תזונה שמקורה לא רק בעיוותם הגנטי של בעלי-חיים, אלא גם בהתאכזרות אליהם בדמות כלובי סוללה ומעבדות ניסויים" (Dalla Costa). הימנעות מאכילתם של בעלי-חיים מובילה לשיפור איכותי ברווחתם של בעלי-חיים (וגם לצמצום כמותי במספר בעלי-החיים המומתים), גם אם כבחירה מבודדת ניתן למסחרה ולהפכה לפלח נוסף בשוק מכירת סגנונות החיים.

מנקודת מוצאם של בעלי-החיים, שיטה קפיטליסטית צמחונית תהווה צעד קדימה. אולם מסיבות שהבהרנו מוקדם יותר, תוצאה שכזו הינה בלתי סבירה ביותר, בהתחשב בזכויות המוקנות לתעשיית בעלי-החיים ובהרגליהם המושרשים של חיי היומיום תחת השיטה הקפיטליסטית הקיימת. בנוסף, קפיטליזם צמחוני יתבסס עדיין על ניצולם של בעלי-חיים אנושיים, כמו גם על הכפפתן של כל צורות החיים וסביבותיהן הטבעיות לצרכי הכלכלה. על כן אנו קוראים: לא מקדונלד'ס ולא מקרטני, כי אם קומוניזם אוניברסלי!

דגש מופרז על החרמת מוצריהן של חברות מסוימות מבוסס על כשל בהבנת טיבעה של השיטה הקפיטליסטית. קפיטליזם פירושו יותר ממאמציהם המשותפים של תאגידים רב-לאומיים "רעים". הוא מבוסס על מערכות יחסים חברתיות אשר קניין וכסף הם הגורמים המתווכים בהן. כל עוד ימשיכו מערכות היחסים הללו להתקיים, תמשיך השיטה הקפיטליסטית לייצר עצמה מחדש, ללא קשר לגורלו של תאגיד זה או אחר. בכל מקרה, אין כל אפשרות ממשית להפריד תאגיד כלשהו מפעילותה של הכלכלה כמכלול. הון זורם בחופשיות אל כל מקום ממנו ניתן להפיק רווחים, בעוד שאותם אנשים עצמם הם שמשקיעים את כספם בשמחה הן ב"תאגידים רעים" והן ב"חברות נטולות אכזריות".

חוסר הבנתן של הדינמיקות הפועלות בחברה הנוכחית, והיעדרו של ניתוח מעמדי, עשויים להוביל להתקפות כנגד עובדים פשוטים בתעשיות ניצול בעלי-החיים, כאילו הייתה אחריותם שווה לזו של המנהלים או הבוסים שמעליהם. גינוי עובדים במקדונלד'ס על היותם "חלאות", מסר שלעיתים אכן זוכה לביטוי, הינו טעות מגוחכת ביותר, לנוכח העובדה שהניצול שאלה חווים הינו מהותי לרווחיה של החברה לא פחות מן הפרות המתות הנמכרות בין הלחמניות.

כולנו מזהים את הבעיות הללו, אלא שישנם אנרכיסטים וקומוניסטים רבים אשר מעדיפים, בשל דעותיהם, להעמיד פנים כאילו כלל הפעילות לשחרור בעלי-חיים מתנהלת במסגרת ריאקציונרית כמו זו שתוארה לעיל. אין זה כך. בהקשר המדובר ראוי לציין כי התנועה נגד מקדונלד'ס הינה מאבק בינלאומי קיים ופעיל אשר מאגד בתוכו את סוגיית תנאי העבודה, ביקורת על הראווה הצרכנית ונושאים אקולוגיים יחד עם ניצול בעלי-החיים, והצליח לרתום אליו אפילו אוכלי בשר.

2.6. מה לא בסדר בזכויות?

אנו ביקורתיים כלפי הרעיון של זכויות בעלי-חיים מאותה הסיבה שאנו ביקורתיים כלפי רעיון זכויות האדם. אידיאולוגיית הזכויות נולדה במהפכות הקפיטליסטיות של המאות ה-17 וה-18, בייחוד במהפכה הצרפתית. אידיאולוגיה זו שימשה לציור חזות מחמיאה יותר על פניה של הכלכלה הקפיטליסטית. בשוק הקפיטליסטי, סחר חליפין בין סחורות מתבצע על בסיס השוויון בינן לבין סכום כסף נתון, בין אם הסחורה היא סוכר ובין אם היא שבוע ימי עבודה. במישור הפוליטי נהיים בני-האדם שווים באמצעות מתן זכויות לכל. מאחורי חזותן של הזכויות נשתמרת עריצותו של ההון, בדיוק כשם ששליטתו של ההון על הפועל נשתמרת מאחורי סחר החליפין השוויוני של שוק העבודה.

הרעיון לפיו כולנו בעלי זכויות מסתיר צורות רבות של חוסר שוויון ממשי. כפי שאמר פעם אנאטול פראנסה, לעניים ולעשירים יש זכות שווה לישון ברחוב. לכולנו הזכות לרכוש ארמון, אך לא לכולנו האמצעים לעשות כן. כמונח מתחום החקיקה, זכויות מניחות את קיומה של מדינה אשר תגן עליהן ותאכוף אותן, שמשמעותה שימורו של הניכור השורר בין אדם לאדם, ועל כן גם בין בני-האדם לטבע, בכללו לבעלי-החיים האחרים.

אופיו הבורגני של המונח זכויות מתבהר בהדרגה ככל שמושם דגש על שילובן עם המונח חובות. במילים אחרות, זכויות מוענקות באופן מותנה רק לאלה המשחקים על פי הכללים, ובאותה הקלות ניתן גם ליטול אותן חזרה. זכויות הן הכרה בעירבון מוגבל אשר מוענקת למעוטי הכוח על ידי בעלי הכוח, ועל כן "זכויות בעלי-חיים" מניחות לכל הפחות הפרדה בין אנשים לחיות, ואת עליונותם המוחלטת של אנשים. הפסקתו של ניצול בעלי-החיים מחייבת את הרס מערכת היחסים הקפיטליסטית, הציביליזציונית, בין בני-האדם לעולם החי, ואת החלפתה, לא בשוויון מופשט (רעיון קפיטליסטי הבא לידי ביטוי בשוויון שבסחר החליפין בין מוצרים שונים בשוק), אלא בהערכה כלפי שונותו של האחר כמרכיב יסודי במציאות החברתית.

על מנת להיאבק באופן יעיל יותר, יש צורך להרחיק אל מעבר ל"זכויות בעלי-חיים" כשלעצמן. על אנשים להבין מדוע מתרחש ניצול בעלי-החיים וגם באילו דרכים. זאת, לא מפני שאנו חושבים שיש לדחות הכל עד ל"יום שלאחר המהפכה", אלא מפני ששחרורם האמיתי של בעלי-חיים ושל בני-אדם מצריך מהפך חברתי יסודי בכיוון קומוניסטי.

2.7. בעלי-חיים בחברה קומוניסטית

אף על פי שאנו נוטים לראות בהיבטים מסוימים של שחרור בעלי-החיים ביטוי של התנועה הקומוניסטית, ההתנגדות לניצול בעלי-חיים לא תמיד מתיישבת היטב עם היבטים אחרים של תנועה זו. סוגיית שחרור בעלי-החיים "אינה מצביעה על אי-צדק נוסף בשיטה הקפיטליסטית, אותו יכולים מהפכנים להתאים לתוכניות הכלליות שלהם לקראת המלחמה המעמדית. היא מציבה דרישות הן מהאופן בו אנו תופסים תהליכים מהפכניים והן מחוש הכיוון המהפכני שלנו" (Communist Headache).

במישורים מסוימים יתכנו סתירות גלויות לעין. בברזיל, למשל, איכרים חסרי אדמות משתלטים על אדמותיהם של בעלי קרקעות גדולים ומעבדים אותן, כולל גידול בעלי-חיים. גם זה הינו ביטוי של התנועה הקומוניסטית. אולם התנועה הקומוניסטית אינה ישות העשויה כמקשה אחת, המאוחדת סביב קו מפלגתי ברור. מדובר בישות דינמית אשר מורכבת ממאמצים מגוונים ולעיתים סותרים. ישנם נושאים רבים אשר לגביהם יתכן מגוון רחב של עמדות שונות – כגון שימוש בטכנולוגיה, לדוגמה.

חילוקי דעות ימשיכו להתקיים גם בחברה שתיווצר לאחר שהתנועה הקומוניסטית תגיע לשלב בו יימצא הקפיטליזם במגמת היעלמות בחלק גדול מהעולם. החזון הקומוניסטי אינו כולל את יישומו של קוד מוסרי אוניברסלי, או את יצירתה של חברה אחידה, ולא תהיה בו מדינה או מנגנון דומה אחר לכפייתו של אורח חיים טבעוני, לדוגמה, גם אם רבים יראו בכך צעד מבורך. לשאלה באיזה אופן עלינו לחיות עם בעלי-החיים עשויים להימצא פתרונות שונים בזמנים ובמקומות שונים. התנועה לשחרור בעלי-חיים תהווה קוטב אחד בוויכוח.

אחרים עשויים להיות בעלי דעה שונה משלנו, למשל כזו המצדדת בביות לא אינטנסיבי וללא כלובים, מסוג העז בחצר (אף על פי שאידיליה זו תהיה כנראה כרוכה עדיין בנהגים אכזריים כגון סירוס והוצאתם של בעלי-חיים ממבניהם החברתיים). אולם אנו יכולים לומר בוודאות כי לא ניתן יהיה לשמר את פני הדברים כפי שהם כיום, וכי מערכת היחסים בין בני-האדם למינים ביולוגים אחרים תעבור שינוי רדיקלי.

עם ביטולה של השיטה הקפיטליסטית, זכויותיהן המוקנות של תעשיות אשר מנצלות בעלי-חיים יחדלו מלהתקיים; תאגידים לא ינהלו עוד מסעי תעמולה לעידוד צריכת בשר. מקורם של מזונות מן החי לא יוסתר עוד; תהליך הייצור יהיה שקוף. הבחירה האם לצרוך או להימנע ממוצרים שמקורם בבעלי-חיים תיעשה על בסיס ידיעה ברורה של השלכותיהם הבריאותיות והחברתיות, כמו גם של ההשלכות עבור בעלי-החיים, ולא על בסיס ציורי האריזות בסופרמרקט. כל זה יתרחש במסגרת תהליך שינוי רדיקלי אשר יכלול בחינה מחדש של מאפיינים רבים בחיינו היומיים הנתפסים כיום כ"נורמלים". ניתן להעריך גם כי הסרתה של האלימות השיטתית ממערכות היחסים האנושיות תיצור חברה בה חמלה תשחק באופן כללי תפקיד גדול יותר.

בשל היותם חלק משיטת המפעל, יגיעו המשקים המתועשים לקצם – וכי מי ירצה בכל מקרה לעבוד בהם? בנוסף, יש לצפות גם למהלכים למען השבתם של אזורי טבע פראיים ולמען צמצום היקף השטחים המיועדים לחקלאות. כפי שראינו, גידול מזון עבור בעלי-חיים ואכילתם לאחר מכן מבזבזת אדמה רבה בהשוואה לגידול ירקות היישר למאכל אדם.

הלך הרוח של ההומניזם האנתרופוצנטרי הסב נזק רב, לא רק לבעלי-החיים, אלא גם לבני-האדם: "כליאתם הברוטאלית של בעלי-חיים משמשת בסופו של דבר להפרדתם של גברים ונשים מכוחותיהם הגנוזים שלהם עצמם" (The Surrealist Group, מצוטט בLaw-). הדבר אותו כינה קמאט "מימדה הביולוגי של המהפכה" יכלול גילוי מחדש של אותם מאפיינים של המין האנושי אשר פיתוחם הוזנח על ידי עריצות ההון – כגון קצב, דמיון ופראיות – מאפיינים שחלקם אף הוקעו כ"בהמתיים".

הישג אחד שניתן לצפות מכל זה יהיה שבני-האדם לא יראו עוד את עצמם כעליונים ונבדלים מבעלי-החיים האחרים: "קומוניזם… אינו שליטה בטבע אלא התפייסות עמו, ומהווה במובן זה את התחדשותו של הטבע: בני-האדם לא יתייחסו עוד אל הטבע כאל אובייקט שעליהם לפתח, כאל דבר-מה שיש בו תועלת, אלא כסובייקט… שאינו נפרד מהם, גם אם רק בשל העובדה שהוא נמצא בתוכם בכל עת" (Camatte).

אחרית דבר: אנרכו-פאנק, החזית לשחרור בעלי-חיים ושביתת כורי הפחם – מעשייה מתרה משנות ה-80

"הנני מתמלא בפחד וגועל בראותי אחים למאבק השונאים את עברם, או גרוע מכך, מערפלים אותו. איני מתכחש לעברי, למשל לזה כחסיד הפוליטיקה המעמדית; להפך, אני מנכס אותו. אם אנו משליכים הכל, אנו חיים במצב של סכיזופרניה תמידית." (סרג'יו בולוני, מצוטט ב-Wright, 1996)

הנספח הבא, המתעד את המעבר דרך פוליטיקת האנרכו-פאנק אל הפוליטיקה המעמדית בשנות ה-80 באנגליה, מבוסס ברובו על חוויותינו האישיות. אנו סבורים כי נכון לצרפו לדיון מאחר והוא רלבנטי גם לזמנים ומצבים אחרים. סוגיות הנוגעות לבעלי-חיים ולאיכות הסביבה מקושרות פעמים רבות עם אותם מגזרים המכונים "תרבויות-נגד", ונוטות להישכח הרחק מאחור כאשר אנשים עוברים לפעילות פוליטית רדיקלית טיפוסית יותר. אנו רואים עילה להקבלה באופן בו, בסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, מספר ניכר של ילדי פרחים בעלי מודעות פוליטית נשאב אל תוך "הסוציאליסטים הכלל-עולמיים" (כיום ה-SWP, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית) וקבוצות דומות. כיום, כאשר רבים מן הפעילים הנלחמים בתרבות המכוניות וסלילת הכבישים מתקרבים אל עמדות קומוניסטיות ואף מאמצים אותן, ראוי שנצביע על הטעויות שנעשו על ידי דור שנות ה-80. אימוצם של ניתוחים קומוניסטים עשוי להוות צעד קדימה, אך לא אם פירושו נטישת תכניה החתרניים של גישתך הנוכחית.

בראשית שנות ה-80 קיבלה התנועה האנרכיסטית הבריטית את זריקת המרץ לה נזקקה נואשות כל כך, בדמות זרם של פאנקיסטים פעילים פוליטית אשר נהרו לתוכה. סצנת האנרכו-פאנק נקשרה עם שמן של להקות מוכרות כגון Crass, Poison Girls ו-Conflict, אולם בעיירות בכל רחבי המדינה (למעשה בכל אירופה ומחוצה לה) החלו אלפי אנשים להקים להקות, לארגן הופעות בבתים נטושים ובאופן כללי להביע את זעמם כנגד הממסד. ברובד הפוליטי, הושם דגש על שילוב בין סגנון-חיים הנמנע מהשתתפות ב"מערכת" (סירוב לעבוד, הכרזות חרם על כל דבר תחת השמש) לבין פעולה ישירה נגד "התאגידים הרב-מרצחים". נקודת השיא בבריטניה הייתה כאשר, בשנים 1984-1983, אלפי אנשים התכנסו בלב האזור המסחרי של לונדון לפעולות תחת הכותרת "עיצרו את העיר", בהן סומנו כמטרות בעיקר חברות הקשורות למסחר בכלי-נשק, הרס אקולוגי וניצול בעלי-חיים.

שחרור בעלי-חיים היה מעמודי התווך של פוליטיקת האנרכו-פאנק. נראה היה כי לכל להקה היה לפחות שיר אחד העוסק בציד או בויויסקציה, ועטיפות התקליטים הכילו תמונות קשות של בעלי-חיים סובלים במגוון דרכים. פאנקיסטים רבים אימצו אורח חיים טבעוני והחלו להקדיש את זמנם לפעילות לשחרור בעלי-חיים – בקרב קבוצות רבות בתחום שיבוש הציד, למשל, היוו הפאנקיסטים רוב בולט.

באותה תקופה, תנועת הפעולה הישירה לשחרור בעלי-חיים הגיעה אף היא לשיאים חדשים. החזית לשחרור בעלי-חיים נוסדה ב-1976, ובראשית שנות ה-80 הפכו דרכי פעולתה – שכללו פשיטות על מעבדות וחבלה כלכלית כנגד ציידים, משקים מתועשים ומעבדות ניסויים – לתופעה נפוצה במגמת עלייה מתמדת, שהתמיכה בה מתרחבת אף היא. החזית לשחרור בעלי-חיים הייתה ועודנה ארגון המורכב מתאים עצמאיים וללא פיקוד מרכזי, אשר במקביל להם פועלות קבוצות תמיכה חוקיות שמקשרות בין אנשים, דואגות לדוברות ותקשורת ומסייעות במתן תמיכה לאסירים. נוסף על ליבת הפעילים המסורים, פעלו בזמנו גם שוליים רחבים בהם בוצעו מעשי חבלה קלים יותר, כגון שבירת חלונות וסתימת מנעולים בדבק, גם כן בשמה של "החזית".

לצד החזית לשחרור בעלי-חיים צמחה תנועה המונית יותר של פעולה ישירה, שכללה הפגנות מיליטנטיות (2,000 בני-אדם פלשו בשנת 1982 אל שטח המעבדה בבסיס הצבאי פורטון דאון) ופשיטות המוניות על מעבדות ניסויים למטרת איסוף מידע על ההתאכזרות בבעלי-חיים (להבדיל ממטרות שחרור). בשנת 1984, אלפי אנשים השתתפו בפשיטות על מעבדות ניסויים מן הגדולות ביותר, כולל ICI, Unilever ו-Wickham, שאורגנו על ידי הליגה הדרומית, הצפון-מזרחית והמזרחית לשחרור בעלי-חיים. באורח בלתי נמנע התחזקו גם מאמציו של המנגנון המדיני לדכא את התנועה ולהפכה לבלתי חוקית – 25 בני-אדם נשלחו למאסר בשל הפשיטה על מעבדות Unilever.

בשנת 1984 החל גם פרק הזמן הארוך ורווי-המאבקים ביותר זה שנים רבות במלחמת המעמדות בבריטניה: שביתת כורי הפחם. השביתה היוותה אתגר בעל חשיבות עליונה, ובסופו של דבר מכרעת, לתפיסת העולם שמשלה באנרכו-פאנק. תפיסת עולם זו נטתה להפריד את העולם באופן גס לשני מחנות על בסיס מוסרני – הטובים (מי שחשבו והתנהגו כמו האנרכו-פאנקיסטים) והרעים (מי ששיתפו פעולה עם המערכת). בראשית השביתה מיקמו פאנקיסטים רבים את הכורים בקטגוריה השנייה – האם לא היו אלה אוכלי-בשר, והאם לא נאבקו אך ורק מפני שהיה ברצונם להיות עובדי-שכר? לנוכח הקיטוב החברתי המתרחב שיצרה השביתה, והתנגדותם מעוררת ההשראה של הכורים המיליטנטים, כמעט הכל קפצו מן הגדר ונחתו בצידה הימני. בהנהגתה של להקת Chumbawamba מהעיר לידס (שנים לפני כיכובה במצעדי הפזמונים), הרי שעד סיומה של השביתה ניגנו רוב להקות האנרכו-פאנק, ובכללן Crass, בהופעות התרמה למען הכורים.

אופייה האלים של שביתת הכורים הביא בנוסף גם להתרופפות אחיזתה של הגישה הפציפיסטית על סצנת הפאנק. הלך הרוח החדש זכה לביטוי בעיתון Class War שיצא לראשונה בשנת 1983, אשר היה שילוב של עיצוב גרפי בסגנון פאנק ושפה עשירה באלימות מעמדית ומהפכה. בראשיתו הבהיר Class War בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי הוא רואה בשחרור בעלי-החיים חלק מן התנועה המהפכנית הנלחמת בחברה הקפיטליסטית. כאשר הכריז העיתון על תחילתה של "מתקפת אביב" כנגד העשירים בשנת 1984, עוטר שערו הקדמי בתמונה של צייד שועלים עם הכיתוב "עשיר מניאק בן-זונה – אנחנו הולכים לתפוס אותך". באותו גיליון התפרסם מאמר אשר הכריז: "Class War מעניק את תמיכתו המלאה לתנועה לשחרור בעלי-חיים. רבים מקרבנו פעילים בקבוצות לשיבוש ציד ונוטלים חלק בהתקפות כנגד מעבדות ומשקים המנצלים בעלי-חיים ברחבי המדינה".

ארגון Class War הפריע לצעדות נגד ניסויים בבעלי-חיים תוך גינויו את "הביורוקרטים של ה-BUAV" (האגודה הבריטית לביטול הויויסקציה) על חששם מן "המיליטנטיות העולה של התנועה לשחרור בעלי-חיים, תעוזתן ההולכת וגדלה של התקפות נגד רכוש ועימותיה עם כוחות המשטרה". ה-BUAV, מצידה, הוקיעה את פעילי הארגון כשתולים ופרובוקטורים לאחר התנגשויות עם שוטרים מחוץ למעבדות Biorex באיילינגטון. Class War ראה באופיה המיליטנטי של התנועה מקור השראה וקיווה כי "התקפות אלימות על מוסדות המנצלים בעלי-חיים יגלשו להתקפות אלימות על חלקים אחרים של חברה רקובה זו". אולם עם התרחבותו של Class War לכדי פדרציה ארצית (ללא כמה ממקימיו המקוריים), אומצה גם פוליטיקה מעמדית מסורתית יותר, ושחרור בעלי-החיים הועלם מסדר היום.

סצנת האנרכו-פאנק החלה להתפצל. להקת Crass חדלה להתקיים, וסצנות בכל רחבי המדינה החלו לשקוע בפילוגים שהיו לעיתים חריפים ומרים. חלק ניסו פשוט להמשיך כמקודם – ואכן, סצנת אנרכו-פאנק המתאפיינת בפוליטיקה משנות ה-80 המוקדמות קיימת עד עצם היום הזה, אם כי יותר כתת-תרבות מצומצמת מאשר כתנועה משגשגת. חלק לקחו את אופציית סגנון החיים עד הקצה המרוחק ביותר ויצאו למסעות בדרכים כנוודים, או התמקמו כעובדי אדמה בשטחיה של אירלנד. חלק בחרו בנתיב צריכת הסמים. חלק הניחו את כל העניין מאחוריהם כהרפתקת נעורים מפוקפקת.

חלק ממי שהמשיכו להתמקד בפעילות למען בעלי-חיים מצאו עצמם לכודים במערבולת של דיכוי גובר מצד המדינה ומיליטנטיות מבודדת של קבוצת פעילים קטנה. דגם הפעולה הישירה ההמונית פינה בהדרגה את מקומו לטובת קמפיינים של הצתה, זריעת בהלה ציבורית [ע"י הרעלות מתוקשרות של מוצרים מן החי] ואפילו הטמנת פצצות על ידי "מיליציית בעלי-החיים".

רוב חסידי האנרכו-פאנק (לשעבר) אשר שמרו על מעורבות פוליטית נעו כעת בכיוון אחר לגמרי, עם גילוים-מחדש את פוליטיקת המאבק המעמדי על שלל היבטיה. הארגון Class War היה לנהנה הגדול ביותר ממגמה זו, אולם כל הפלגים השונים בחוגים הליברטרים/קומוניסטים זכו להזרמתו של דם חדש, כולל "תנועת הפעולה הישירה" האנרכו-סינדיקליסטית, הפדרציה האנרכיסטית-קומוניסטית ושלל קבוצות השמאל הקיצוני והפוסט-סיטואציוניזם.

מנקודת מבטה של בניית תנועה אנטי-קפיטליסטית רדיקלית, כל זה יכול היה להיות צעד גדול קדימה, שילובם של המעש והדמיון החתרני שבאנרכו-פאנק עם הבנה ברורה יותר של השיטה הקפיטליסטית וחזון הקומוניזם. אולם לא זה מה שהתרחש. במקום זאת, מרבית הפעילים פשוט זנחו כליל את גישותיהם הקודמות ואימצו אידיאולוגיות אנרכיסטיות או מרקסיסטיות מסורתיות בשלמותן. תספורות, ביגוד והרגלי תזונה השתנו בהרף-עין עם נהירתם של פעילים לאמץ "זהות של מעמד הפועלים" שאינה אלא מבוי סתום, אותה זהות עצמה שבעברם ניסו נואשות כל כך להימלט מתוכה.

בעלי-החיים לא היו עוד רלבנטיים, ולמעשה אכילת בשר הפכה עבור רבים לסמל של "האדם הממוצע". פקחיהן לשעבר של משטרות הטבעונות, אשר נהגו לגנות אחרים בלהט מוסרני על תזונתם הבשרית, החלו לגנות צמחונים על שאינם אוכלים בשר: התפריט אולי השתנה אך הגישה הצדקנית נשארה על כנה. העיסוק בגורלם של בעלי-החיים נתקבל כעת בלגלוג, כמאפיין של ליברלים ושל מעמד הביניים.

גישות כגון אלו ממשיכות לעצב את תפיסותיהם של רדיקלים רבים גם בימינו, בייחוד של מי ששורשי התפתחותם הפוליטית נטועים בפיצול סצנת האנרכו-פאנק של שנות ה-80.

בראייה לאחור, המירב אשר ניתן לומר על ההתפתחויות במהלך שנות ה-80 הוא שהן לא היוו צעד קדימה וגם לא צעד לאחור כי אם צעד לכיוון צדדי, ממכלול אחד של רעיונות מבולבלים אל מכלול אחר. אנשים לא היו קרובים או רחוקים יותר ממעמד הפועלים בהיותם חלק מ"כת פרולטרית" מתנשאת מאשר היו בעברם כחלק מסצנת האנרכו-פאנק. השתייכותך למעמד הפועלים אינה קשורה לבגדיך, תפריטך או צורת דיבורך – היא נובעת מהיותך נתון לחיים שאופים נקבע ונשלט על ידי עבודת-שכר (הדבר תקף לא רק לגבי מי שמועסקים בפועל, אלא גם לגבי מובטלים שתנאי חייהם מעוצבים על ידי יחסם לשוק העבודה).

מעברם של פאנקיסטים-לשעבר לתזונה בשרית התרחש יד ביד עם נסיגתו של הפציפיזם אל קריאות לאלימות וטרור, ממש עד לדרגתם של קומוניסטים זועמים וטורפי בשר אדום הקוראים ל"טרור אדום זועם". אולם מה שהיה (ועודנו) נחוץ אינו החלפתה של עמדה מוטעית אחת בהיפוכה, אלא מיזוג המתעלה מעל לניגודיות השתקפות תמונת הראי.

אנרכיסטים בעלי תפיסה מעמדית השכילו לזהות את הקונפליקטים החברתיים המהותיים אשר מעצבים את ניסיון חייהם של אנשים. אולם לעיתים קרובות מדי, ביקורתם על העולם נשארה בגדר קריאה למעמד הפועלים ליטול שליטה, כולל שליטה במשקים המתועשים, בבתי המטבחיים וכו'. נראה כי מנקודת מבטם, הבעייתיות העיקרית במקדונל'ס היא שהתאגיד אינו מנוהל באורח דמוקרטי או שלא למטרות רווח. חרף הדגש המוסרני והאינדיבידואליסטי הקיים בו, היטיב האנרכו-פאנק להציג במובנים מסוימים ביקורת רחבה יותר על הקפיטליזם כאורח חיים. הוא סירב להתייחס רק לערכם הנקוב של המוצרים על מדפי הסופרמרקט, ותיעד בכפייתיות את שרשרת הנישול והניצול של אנשים ובעלי-חיים המובילה לקציצת ההמבורגר שבלחמניה.

אף על פי שאימצו תפיסת עולם עקבית יותר, רבים מקרב אלה אשר נולדו-מחדש כאנרכיסטים בשרות המאבק המעמדי ניהלו למעשה מערכת יחסים פחות חתרנית עם העולם סביבתם. האנרכו-פאנק טמן בחובו ביקורת מעשית על המציאות, לא רק ברמת הפעולה הישירה אלא ביצירתן של דרכים אחרות לעשות דברים, כגון יצירת חלופות להפצה המסחרית של מוסיקה. בקרב רבים מהאנרכיסטים בשרות המאבק המעמדי, יצירת מערכות יחסים חתרניות בין בני-האדם נדחתה לעתיד הרחוק שלאחר המהפכה, או לפחות עד למבצע המכירות הבא של ביטאון התנועה. ניתן אפילו לראות בתחייתה של הפוליטיקה המעמדית המסורתית שיקום של בחינה רדיקלית של החיים תחת הקפיטליזם.

שחרור בעלי-החיים הושמט אמנם מן הביוגרפיות האישיות ומתולדותיו הפוליטיים של המאבק המהפכני, אולם טענתנו היא שהוא תרם תרומה משמעותית ביותר להתפתחותה של התנועה הקומוניסטית. הוא הנחיל באנשים מגוון כישורים מעשיים הניתנים ליישום בשלל מאבקים שונים. בנוסף, הוא סייע גם בהעלאת השאלה החברתית המהותית בדבר טיב מערכת יחסיו של האדם עם שאר צורות החיים והטבע.

מקורות:

Adams, Carol (1990), The sexual politics of meat.
Animal magazine (1998, no.3), The battle of Hillgrove.
Animal magazine (1998, no.3), New Alliances on the Right.
Arkangel magazine (1999, no.21), Feminists for Animal Rights.
Aufheben magazine (1995, no.4), Kill or chill: analysis of the opposition to the Criminal Justice Bill.
Baker, Steve (1993) Picturing the Beast: Animals, identity and representation.
Barthes, Roland (1972) Mythologies.
Camatte, Jacques (1995), This world we must leave and other essays.
Collectivities (1997), A Ballad against Work.
Colley, Linda (1994) Britons: forging the nation 1707-1837
Communist Headache magazine (1995) On Speciesism.
Critical Art Ensemble (1998) Flesh Machine: cyborgs, designer babies and new eugenic consciousness.
Dalla Costa, M (1998) The native in us, the earth we belong to in Common Sense no. 23.
Dauvé, Gilles and Martin, François (1998), The eclipse and re-emergence of the communist movement.
Detienne, Marcel (1979) Dionysus Slain.
Do or Die! – Voices from Earth First! (no.5), Shoreham: live exports and community defence.
Ehrenberg, Margaret (1989) Women in Prehistory.
Hodder, Ian (1990), The Domestication of Europe: structure and contingency in neolithic societies.
Horniman Museum (1999), African Worlds exhibition.
Information on Ireland (1984), Nothing but the same old story: the roots of anti-Irish racism.
Law, Larry (1982), Spectacular Times: Animals.
Linebaugh, Peter (1991), The London Hanged: Crime and Civil Society in the Eighteenth Century.
Lowry, B and E.E. Gunter, EE, eds. (1981), The red virgin: memoirs of Louise Michel.
Marx, Karl (1844), Economic and Philosophical Manuscripts.
Marx, Karl (1867), Capital, volume one.
Moore, R.I. (1985) Origins of European Dissent.
Os Cangaceiros (1989?), Everything that moves on the earth is governed by blows.
Perlman, Fredy (1983), Against His-story, against Leviathan!
Reclus, Elisée (reprinted 1996), The great kinship of humans and fauna.
Rifkin, Jeremy (1994), Beyond Beef.
Ritvo, Harriet (1987), The Animal Estate: the English and Other Creatures in the Victorian Age.
Serpel, James (1996), In the company of animals: a study of human-animal relationships.
Spencer, Colin (1995), The Heretic’s Feast: a history of vegetarianism.
Thomas, Keith (1983), Man and the Natural World: changing attitudes in England, 1500-1800.
Wangford, Hank (1995) The Lost Cowboys.
Wright, Steve (1996) – Negri’s Class Analysis: Italian Autonomist Theory in the Seventies in Reconstruction 8, Winter/Spring 1996.
Zerzan, John (1994), Future primitive and other essays.