תרגום של הפנזין Wasted indeed: Anarchy & Alcohol של Crimethinc.

בעודו מביט מבעד לערפל שמאחורי עיניו, הוא ראה אלכוהולאגרמה: עולם של צער, בו שכרות הייתה המנוס היחיד. שונא את עצמו אף יותר מאשר השנאה שהוא רוכש כלפי הרוצחים התאגידיים והמסחריים שיצרו את הצער הזה, הוא מעד קלות והחל לצעוד חזרה לחנות השתיה.

חבויים בתוך הפנטהאוזים והווילות שלהם, סופרים דולרים שהם הרוויחו ממיליונים כמוהו, ומגחכים בינם לבין עצמם על הקלות בה התנגדות נמחצת. אך גם הם, לעיתים קרובות, נאלצים לשתות בעצמם על מנת לישון בלילה – במידה וההמונים המנוצחים והמאולפים הללו יחדלו מלחזור בשביל עוד, הטייקונים הללו דואגים שהם הולכים לשלם…

שיכור, מסטול, מחוק, פצוץ, שתוי, סחרחר, מרוסק, מבוסם.
כולם שמעו על עם הקוטב שיש לו מאות מילים נפרדות לשלג; לנו יש מאות מילים לשיכרות.
הנצחנו את תרבות התבוסה של עצמינו.

straight_edge_hands_by_xpolix

המרדה לא הרדמה

חכו שניה, אני כבר רואה את מבטי הבוז שלכם: האנרכיסטים האלה כל כך כבדים שהם יגנו את הכיף היחיד באנרכיזם – הבירה אחרי המהומות, המשקה החריף בפאב, המקום בו רבות מהתיאוריות האלה התחילו דרכן? מה הם בכלל עושים בשביל כיף, נוכח מעט הכיף שנותר לנו? אין שום חלק בחיינו בו מותר לנו פשוט להירגע ולבלות?

אל תבינו אותנו לא נכון – אנחנו לא נגד נהנתנות, אלא בעד. אמברוז בירס הגדיר סגפן כ"אדם חלש הנכנע לפיתוי של למנוע מעצמו עונג", ואנו מסכימים. כמו שצ'אק בודלייר כתב, "אתה חייב תמיד להיות מסטול. הכל תלוי בזה." אז אנחנו לא נגד שיכרות, אלא נגד שתיה! אלה המאמצים שתיה כדרך לשיכרות מרמים את עצמם ואת כל קסם החיים.

שתיה, כמו קפאין וסוכר בגוף, משחקת תפקיד רק בחיים בהם החיים עצמם לא יכולים להניב את אותו האפקט. האישה שאף פעם לא שותה קפה לא צריכה את זה בבוקר כשהיא מתעוררת: הגוף שלה מפיק אנרגיה ופוקוס בעצמו, ואלפי דורות של אבולוציה הכינו אותה לזה. אם היא שותה קפה באופן רגיל, במוקדם או במאוחר הגוף שלה נותן לקפה לקחת את התפקיד הזה, והיא נהיית תלויה בזה. כך אלכוהול מספק באופן מלאכותי את הרגעים הזמניים של רגיעה ופורקן בזמן שהוא מרוקן את החיים מכל מה שבאמת משרה שלווה ומשחרר.

too_drunk_to_punk___too_punk_to_drunk_by_burnt_water-d5ojgkp

לשרוף חנויות שתיה ולבנות במקומן גני שעשועים!

אם כמה אנשים פיכחים ("סחים") בחברה הזאת לא נראים משוחררים וחופשיים כמו חבריהם השתיינים, הרי שמדובר בלא יותר מתאונה תרבותית, עדות מקרית בלבד. הפוריטנים הללו קיימים באותו עולם מרוקן מקסם ותבונה על ידי אלכוהוליזם ושאר תוצריו (והקפיטליזם, היררכיה, והאומללות שזה עוזר לתחזק) – ההבדל היחיד הוא שהם כל כך מסורי נפש עד כדי לוותר על הקסם המזויף, הג'יני בבקבוק. אבל אנשים "פיכחים" אחרים, שהגישה שלהם לחיים עלולה להיות מוגדרת כקסומה או נלהבת, קיימים בהמוניהם, אם תחפשי מספיק טוב. עבור האנשים הללו – עבורנו – החיים הם חגיגה מתמשכת, אותה אנו לא צריכים להגדיל וממנה אנחנו לא מחפשים הפוגה.

אלכוהול, כמו פרוזאק ושאר תרופות לשליטה מוחית שמגדילות את כיסו של האח הגדול בימים אלה, הוא תחליף לטיפול בסימפטומים של מחלות. האלכוהול לוקח ממך את הכאב בקיום משעמם, עמום, חד-גוני, לכמה שעות במקרה הטוב – ואז מחזיר הכל כפול. זה לא רק בא על חשבון מעשים חיוביים שיכוונו לשורש של הסיבה של היאוש שלנו – זה מונע אותם, כשיותר אנרגיה מושקעת בלהשיג ולהשתקם מהמצב השתוי. כמו התיירות של העובד, שתיה היא שסתום יקר ערך שמשחרר לחץ בעודו משמר את המערכת שיוצרת אותו.

בחברת האוטומטית בה אנו חיים, התרגלנו לראות עצמינו בתור מכונות פשוטות לתפעול: תוסיפי את הכימיקלים הדרושים למשוואה על מנת להשיג את התוצאה הרצויה. בחיפושינו אחר בריאות, שמחה, משמעות לחיים, אנו רצות מתרופת-על אחת לאחרת – ויאגרה, ויטמין C, וודקה – במקום לחיות את חיינו בצורה הוליסטית ולגשת לבעיות שלנו מהשורשים החברתיים והכלכליים שלהם. הלך המחשבה המושפע מצריכת מוצרים הוא הבסיס לחברה המנוכרת שלנו: ללא צריכת מוצרים, אי אפשר לחיות! אפר לקנות רגיעה, קהילה, בטחון עצמי – עכשיו אפילו התלהבות (אקסטזי) באה בתור גלולה!

אנחנו רוצות לחיות את ההתלהבות בתור דרך חיים, לא בתור חופשה מרעילת-כבד מהם. "החיים חרא – בוא נשתכר" זה המהות של הטיעון אשר נכנס לאוזנינו מלשונותיהם של האדונים שלנו ואז יוצא מהפיות שלנו, יהיו אשר יהיו האמיתות המקריות והמיותרות שזה מתייחס אליהן – אבל אנחנו לא נופלות בזה יותר! נגד השתכרות – ובעד שיכרות!

סולידריות פיכחת

מעל הכל, חשוב שהבחירות שלנו לא יהיו אמתלה לחוש עצמינו נעלים על אלה שבוחרים בחירות שונות.

כמו כל בחירות אורח חיים, מחיי נוודות עד חברות באיגוד מקצועי, הימנעות מאלכוהול היא לא סופה של הדרך, כי אם תחילתה.

השיטה היחידה להפיץ רעיונות טובים שהצליחה ללא עוררין (וזה כולל את כל הטקסטים חמומי המוח והמנכרים, כמו הטקסט הזה בעצמו!) היא כוחה של הדוגמא האישית – אם תפעל ב"התלהבות פיכחת" בחיי היום-יום שלך, וזה עובד, אלה שבאמת רוצות דברים טובים יצטרפו. להיות שיפוטי כלפי בחירות של אחרות שמשפיעות רק על עצמן וקשורות רק אליהן זה מזיק לכל אנרכיסטית – שלא לדבר על זה שזה מוריד את סיכויים שהן ינסו את האפשרויות שאת מציעה.

ובכן – השאלה של סולידריות וקהילה עם אנרכיסטים ואחרים שצורכים אלכוהול וסמים. לדעתנו סולידריות כזאת היא חשובה ביותר. במיוחד במקרים של אלה הנאבקות לשחרר עצמן מהתמכרויות לא רצויות, סולידריות כזאת היא חיונית: אלכוהוליסטים אנונימיים, למשל, זה ארגון דתי-כביכול שממלא צורך חברתי שהיה צריך כבר להיות ממולא על ידי קהילות אנרכיסטיות בארגון עצמי. כמו בכל מקרה אחר, אנו האנרכיסטיות צריכות לשאול את עצמינו: האם אנו לוקחות את העמדה שלנו פשוט בשביל להרגיש נעלות על ההמונים הנחותים – או בגלל שאנו רוצות בכנות להפיץ אלטרנטיבות ברות-קיימא? חוץ מזה, מי מאתנו שלא מכורות לדברים יכולות להודות לפריבילגיות ולמזל הטוב שלנו על זה. זה נותן לנו יותר אחריות להיות בני ובנות ברית טובות לאלה שלא זכו לכאלה פריבילגיות או מזל – בתנאים שהם יחליטו. תנו לסבלנות, אנושיות, נגישות ורגישות להיות תנאים שאנו מטפחים בתוך עצמנו, לא צדקנות או גאווה. לא לפיכחות בדלנית!

…אז בכל אופן, מה אנחנו הולכים לעשות אם לא ללכת לבארים, לבלות במסיבות, לשבת מול הטלוויזיה עם ארבעים בקבוקי בירה?
כל דבר אחר!

molotov25
מהפכה!

ההשפעה החברתית של ההתמכרות שלנו כחברה לאלכוהול גדולה לא פחות מהתוצאות המנטליות, הרפואיות, הכלכליות, והריגשיות שלה. שתיה קובעת סטנדרט בחיינו החברתיים, כובשת כמה משמונה שעות העירנות שלנו שלא כבר נכבשו בידי העבודה או הלימודים. היא ממקמת אותנו במרחב – חדרי מגורים, מסיבות קוקטייל, מסילות רכבת – ובהקשר – בהתנהגויות טקסיות וצפויות – בדרכים שצורות שליטה מפורשות יותר לא יוכלו אליהן אף פעם. פעמים רבות כשאחד מאתנו מצליח לברוח מהתפקיד של עובד/צרכן, השתיה נמצאת שם, שארית עקשנית מהכיבוש של הזמן הפנוי שלנו, למלא את החלל המבטיח שנפתח. חופשיים מהשגרה הזאת, נוכל לגלות דרכים אחרות להעביר זמן ואנרגיות ולחפש עונג וסיפוק, דרכים שיכולות להוכיח את עצמן כמסוכנות למערכת הניכור עצמה.

שתיה יכולה כדרך אגב להיות חלק מאינטרקציה חברתית חיובית ומאתגרת, כמובן – הבעיה שהתפקיד המרכזי שלה בסדר החברתי הנוכחי מציג אותה בדרך מסולפת בתור התנאי המקדים לאינטרקציה כזאת. היא מערפלת את העובדה שאנחנו יכולים ליצור אינטרקציות כאלה מרצוננו בלי שום דבר יותר מאשר היצירתיות, הכנות, והאומץ שלנו. אכן, בלי אלה, לא אפשרי שום דבר בעל ערך – האם אי פעם היית במסיבה גרועה? – ואיתם, אין שום צורך באלכוהול.

כשאדם אחד או שני אנשים מפסיקים לשתות, זה נראה חסר טעם, כאילו הם מוציאים עצמם מחברת בני האדם הסובבים אותם (או לפחות ממנהגיהם), סתם ככה. אבל קהילה של אנשים כאלה יכולה לפתח תרבות רדיקלית של הרפתקאה ומעורבות פיכחת, שיכולה בסופו של דבר להציע אפשרויות מרגשות לפעילויות נטולות שתיה ושמחה לכל. החנונים והבודדים של אתמול יכולים להיות החלוצים של העולם החדש: "פריקת עול צלולה" היא אופק חדש, ואפשרויות חדשות של חטאים שיכולים לספק קרקע יציבה להתקוממויות ומרידות שלא דמיינו עד כה. כמו כל אורח חיים מהפכני אחר, זה יכול לספק את הטעם המיידי של עולם אחר בעודו עוזר ליצור את ההקשר לפעולות שיעודדו את ההבנה האוניברסלית שלו. לא קוקטיילים אלא בקבוקי תבערה! בואו נבשל רק צרות!

נספח: איך לקרוא את הטקסט הזה

עם קצת מזל, יכולת אולי להבחין, אפילו מעבר לאובך של שכרות וקהות חושים (חחח), שהטקסט הזה הוא קריקטורה של פולמוס במסורת האנרכיסטית באותה מידה שהוא עניין רציני. שווה לציין שהפולמוסים הללו לעיתים קרובות הפנו את תשומת הלב לתזות שלהם על ידי לקיחת עמדה קיצונית באופן מכוון מראש, וכך פתחו את השטח לעמדות "מתונות" יותר בנושא. אנחנו מקוות שהצלחת לקחת איתך הארות ותבונות שימושיות משלך מהטקסט, במקום להפוך אותו לתורה כתובה או קריאה לחרם.

וזה לא אומר שאין טיפשים שמסרבים לשכרות – אבל האם את מסוגלת לדמיין כמה יותר בלתי נסבלים הם היו אילולא הם היו נמנעים? בשכרות, המשעממים עדין משעממים, רק יותר צעקניים; הצדקנים ממשיכים לפטפט ולהטיף, בעודם יורקים ומזילים ריר על קורבנותיהם! שתיינים, ככלל, מעודדים את כל מי שמסביבם לשתות – להוציא מאבקי הכוחות הצבועים בין אוהבים או בין הורים לילדים, לפחות – הם מעדיפים שהבחירות שלהם ישוקפו בבחירות של כולם. זה מכה בנו כדבר המצביע על חוסר ביטחון מובהק, קשור באופן הדוק לחוסר הביטחון המתגלה על ידי אידיאולוגים ומגייסי כל הקשתות החל מנוצרים דרך מרקסיסטים דרך אנרכיסטים שמרגישים שהם לא יכולים לנוח עד שכל העולם רואה את העולם בדיוק כמו שהם רואים אותו. בעודך קוראת, נסי להילחם בחוסר הביטחון הזה – ונסי לא לקרוא את זה בתור ביטוי עצמי שלנו, אלא, במסורת של העבודות האנרכיסטיות הטובות ביותר, בתור תזכורת לכל מי שבוחרת להתעסק בכך שעולם אחר הוא אפשרי.

אין זו הגזמה לאמר שאלכוהול שיחק תפקיד מפתח במגפת הפאשיזם, הגזענות, המדינות, האימפריאליזם, הקולוניאליזם, הסקסיזם והפטריארכיה, הדיכוי המעמדי, הממסד הדתי, וכל שאר התוצרים של סמכות היררכית ששלטה על כדור הארץ בכמה מאות אחרונות. האלכוהול ממשיך לשחק את תפקיד המפתח הזה היום, כשאנשים בכל רחבי העולם, מבויתים ומשועבדים סוף סוף בידי הקפיטליזם העולמי, נשארים שקטים וחסרי אונים על ידי סיפוק סחורה יציבה של שיכר. המשקאות המרושעים הללו מבזבזים את הזמן, הכסף, הבריאות, הריכוז, היצירתיות, המודעות, והידידותיות של כל יושבי הטריטוריה הכבושה הזאת (העולם) – "עבודה היא הקללה של מעמד השתיינים", כפי שאוסקר ויילד אמר. זה לא מפתיע, לדוגמא, שהמטרות העיקריות של פרסום ושיווק למשקאות חריפים למיניהם בארצות הברית הם תושבי הגטאות: אנשים שמהווים מעמד שבמידה ולא היה תחת סמי הרגעה והתמכרויות ומנוטרל בידי הרס עצמי, היה ככל הנראה עומד בשורות הראשונות במלחמה להשמדת הקפיטליזם.