תרגם מרוסית: אריה בר

ניצול וממשלה הם שני ביטויים צמודים של הדבר הקרוי "פוליטיקה"; הניצול מספק את האמצעים להגשמת תהליך הממשל, והוא גם הבסיס ההכרחי והמטרה של כל ממשלה, וזו חוזרת וערבה לכוח הניצול ונותנת לו גושפנקה חוקית. מראשיתה של ההיסטוריה, היו ניצול וממשלה תמצית חיותה של כל מדינה – של מדינות תיאוקרטיות, מונרכיות, אריסטוקרטיות ואף דמוקרטיות. לפני המהפכה הגדולה, בשלהי המאה ה-18, ניתנה לזיקה האינטימית שבין ניצול ובין ממשלה הסוואה של פיקציה דתית, מלוכנית או אבירית; אבל משעה שקרעה ידה האכזרית של הבורגנות צעיפים שקופים אלה, משעה שפיזרה המערבולת המהפכנית את כל דימויי השקר שמאחוריהם עשו הכנסייה, המדינה, התיאוקרטיה, המונרכיה והאריסטוקרטיה, בשקט ובמשך זמן רב כל כך, את מעשי התועבה ההיסטוריים שלהן, משעה שנמאס לה לבורגנות להיות הסדן, והיא גופה נהפכה לפָּטיש וייסדה את המדינה המודרנית – התגלתה אותה זיקה בלתי נמנעת בכל מערומיה של אמת חשופה לעין כול.

זיקה זו מתגלית במלואה באתיקה של החברה הבורגנית, שבה נקבעת מוסריותו של אדם לפי יכולתו לרכוש נכסים, אף כי נולד עני, או לשמור על נכסים ולהרבותם, אם אך התמזל מזלו להיות יורשו של בעלים של רכוש. כל מדינה, בין שהיא פדרטיבית ובין שאינה פדרטיבית, חייבת לשאוף שתהפך למדינה החזקה ביותר, שאם לא כן תהיה צפויה לחורבן. עליה לבלוע את זולתה כדי שלא תיבלע היא, להיות כובשת כדי שלא להיות כבושה, לשעבד כדי שלא להיות משועבדת – שכן שתי מעצמות דומות ובו בזמן זרות זו לזו, אי-אפשר להן שיהיו קיימות יחד בלא להחריב זו את זו. המדינה היא אפוא שלילתה המובהקת ביותר של האנושיות, שלילתה הצינית והמוחלטת ביותר. היא מפוגגת את הסולידריות האוניברסלית של כל בני האדם על פני האדמה, ואין היא מלכדת את קצתם אלא כדי להביא כליה, כיבוש ושעבוד על כל השאר. היא פורסת את חסותה רק על אזרחיה בלבד, ואין היא מכירה בזכויות אדם, אנושיות וציוויליזציה אלא בתחומי גבולותיה שלה. ומאחר שאין היא מכירה בשום זכויות מעבר לתחומה, מייחסת היא לעצמה, בהיגיון מסוים, את הזכות לנהוג באכזריות קיצונית כלפי כל אוכלוסיית הזרים שיש ביכולתה לשדוד אותם, לעקור אותם מן השורש או לשעבדם לרצונה.

שלילה מחפירה זו של האנושיות היא עצם מהותה של המדינה: מבחינתה של המדינה עצמה,היא חובתה העילאית והחשובה שבסגולותיה; מכנים זאת "פטריוטיזם", והוא הוא המוסריות העליונה של המדינה. אנו אומרים, מוסריות עליונה, כי בדרך כלל מתעלה היא מעל לרמת המוסר והצדק האנושיים, בין מוסר פרטי ובין מוסר כללי, ועל ידי כך קובעת היא לעצמה מקום לסתירה חריפה להם. שהרי, דרך משל, פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל,מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים אלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה. וחובה זו, מידה טובה זו, מחייבת כל אזרח פטריוטי. על כל אחד ואחד מוטל לקיים חובות אלו, ולא רק כלפי זרים אלא גם כלפי בני עמו וארצו, אנשי אותה המדינה ואזרחיה, כל אימת שטובת המדינה דורשת זאת ממנו.

החברה קדמה לכל יחיד, ובו בזמן יש לה קיום מעבר לו; מבחינה זו, כמוה כטבע. וכטבע כך גם החברה: היא נצחית. מאחר שהיא נולדה על האדמה, יהיו ימיה כימי האדמה. משום כך אי-אפשר לו לאדם שיהיה מורד מרד רדיקלי בחברה, כשם שלא ייתן מרד שלו בטבע, כי על כן אין חברת האדם אלא התגלותו הגדולה האחרונה של הטבע, יצירתו של הטבע עלי אדמות.ויחיד שהיה מתאווה להתקומם נגד החברה, הווה אומר נגד הטבע בכלל ונגד טבעו שלו בפרט,יחיד זה יהיה על ידי כך מוציא את עצמו מתחומי הקיום הממשי ויהיה משקיע עצמו באפסות,בריקנות אבסולוטית, בתוך הפשטה חסרת חיים – בתוך אלוהים.

מכאן אנו למדים כי אין אתה יכול לשאול אם טוב מוסד החברה או רע, ממש כשם שאין אתה יכול לשאול אם טוב הטבע או רע – הטבע, כלומר היש האוניברסלי, החומרי, הממשי, המוחלט,היחיד והעליון – מכיוון שהחברה היא אף יותר מזה: היא העובדה הכוללנית, הפוזיטיבית והראשונית אשר קיומה קדם לכל תודעה, לכל הרעיונות, לכל בחינה רוחנית ומוסרית; היא עצם הבסיס, היא העולם שבו התחיל להתפתח, בהכרח ובשלב מאוחר הרבה יותר, מה שאנו מכנים"טוב ורע".

לא כן המדינה. ואין אני מהסס לומר כי המדינה היא רעה חולה, אבל רע היסטורי הכרחי – הכרחי בעבר ממש כשם שהכרחי היעלמה הגמור במוקדם או במאוחר, הכרחי ממש כשם שהיתה הכרחית הפראות הפרימיטיבית, וכשם שהיו הכרחיות התעיות התיאולוגיות בעבר.המדינה אינה החברה; היא אחת מצורותיה ההיסטוריות, ואופיה אכזרי ממש באותה מידה עצמה שהוא מופשט. מבחינה היסטורית, צמחה המדינה בכל הארצות מתוך מזיגה של אלימות, חמס ועושק – בקיצור, מתוך מלחמות וכיבושים – והאלים הלכו ונוצרו, בזה אחר זה,מתוך תעתועי רוחם התיאולוגיים של העמים. הורתה ולידתה של המדינה הן במתן גושפנקה אלוהית לכוח הזרוע הברוטלי ולממשלת זדון, וכזאת היא עד עצם היום הזה. אף בארצות הדמוקרטיות ביותר, דוגמת ארצות הברית של אמריקה ושווייץ, אין היא אלא בפשטות קידוש זכויות היתר של מיעוט מסוים ושעבודו הממשי של הרוב הגדול.

על כן, קל הרבה יותר למרוד במרות המדינה, הואיל ובעצם מהותה יש דבר מה מעורר התקוממות. המדינה היא שליטה, היא כוח, היא גילוי שחצני של שלטון ובולמוס של שלטון. אין היא מבקשת לעשות נפשות לעצמה, לרכוש לבבות, לשכנע. כל אימת שהיא מתערבת, עושה היא זאת ברשעות מרושעת, כי לפי עצם טיבה, נבצר ממנה לשכנע, והיא חייבת לכפות מרות ולנהוג ביד חזקה. ואף אם תתאמץ ככל יכולתה לחפות על טיבה, לעולם תהיה המדינה בגדר הכוח האונס את רצונו של האדם מטעם החוק והשלילה הנצחית של חירותו. ואפילו באה המדינה לצוות על המעשה הטוב, מבטלת היא אותו ומקלקלת את השורה, דווקא משום שהמצווה ניתנת בצורת פקודה, ומשום שכל פקודה מולידה ומעוררת את ההתקוממות החוקית של רוח החירות; וכן משום שמבחינת המוסריות האמיתית, המוסריות האנושית ולא האלוהית,כל דבר טוב הנעשה בדרך צו מגבוה שוב אינו טוב ומתגלגל ברע. חירות, מוסריותו וכבודו האנושי של אדם – אכן מהותם של כל אלה היא בכך שאדם עושה את הטוב לא מפני שנצטווה לעשות כך, אלא מפני שהוא מבין אותו, רוצה בו ומקיים אותו באהבה.

אומרים לנו כי לאמיתו של דבר לא ייתכן לעולם להגיע לכלל הסכם וסולידריות אוניברסלית בין האינטרסים של היחיד לבין האינטרסים של החברה. וטעמו של דבר הוא שאינטרסים אלה סותרים זה את זה, ומשום כל אי-אפשר להם שיהיו מתאזנים או שיבואו לידי מידה של הבנת גומלין. על כך משיבים אנו שאם לא הושג עד כה הסכם בין אינטרסים אלה, הרי תלוי הקולר בצוואר המדינה, והמדינה בלבד, משום שהיא הקריבה את האינטרסים של הרוב ושעבדה אותם לאינטרסים של מיעוט בעל זכויות-יתר. הנה כי כן, רואים אנו שאותה סתירה מפורסמת ואותו מאבק אינטרסים של היחיד נגד האינטרסים של הכלל, אינם אלא שקר ותרמית שצמחו מן הכזב התיאולוגי, אשר הוליד את תורת החטא הקדמון כדי להשפיל את כבוד האדם ולהרוס בליבו את תודעת ערכו הפנימי שלו.

המדינה מהי? המטאפיזיקאים וחכמי החוק אומרים לנו כי המדינה ועניין הכלל אחד הם: היא מייצגת את טובת הכלל ואת זכויות הכלל נגד פעולתם המפוררת של האינטרסים האנוכיים ויצריו של היחיד. המדינה היא הגשמת הצדק, המוסר והמידות הטובות עלי אדמות. משמע, אין לו ליחיד חובה גדולה או נשגבה יותר מאשר להתמסר למדינה, להקדיש לה את כל נפשו,ובשעת הצורך למות למען ניצחון המדינה וגדולתה. כאן לפנינו, במילים ספורות, התיאולוגיה של המדינה. הבה נבחן אם אין תיאולוגיה פוליטית זו מסתירה מאחורי פרגוד קוסם ופיוטי [זה] דברי תועבה ושפלות.

הבה ננתח תחילה את הרעיון "מדינה", כפי שמייצגים אותו מספרי-תהילתה. עיקרו הקרבת החירות הטבעית והאינטרסים של כל אחד ואחת – של יחידים ושל ציבורי אדם קטנים יחסית,של איגודים, של קהילות ושל פרובינציות – על מזבח האינטרסים והחירות של הכול, לטובת שגשוגו של הציבור הכולל, הגדול. אבל כלל זה, ציבור גדול זה, מהו באמת? הרי הוא מיזוגם של כל היחידים ושל כל הציבורים האנושיים המפורטים יותר אשר מהם הוא מורכב. וכלל זה,אם הוא דורש – כדי שייכון ככזה – את קורבן האינטרסים האינדיווידואליים והמקומיים, איכה יכול הוא לייצג אותם באמת בכללותם? … מכאן שאין המדינה בגדר שלמות חיה, הנותנת לכל פרט ופרט את היכולת לנשום דרך חירות ולהיעשות עשיר יותר, חופשי יותר וחזק יותר, ככל שמתרחבת בתוכה התפתחותן של החירות ושל הרווחה לכל יחיד ויחיד. אין היא בגדר חברה אנושית טבעית, הנותנת סעד וחיזוק לחיי כל פרט ופרט בתוקף חיי הכלל; אדרבה, הקרבתם של היחיד ושל כל התאגדות מקומית, ההפשטה ההורסת כל חברה חיה, ההגבלה, ונכון יותר,השלילה הגמורה של חייהם ושל זכויותיהם של כל פרט ופרט – אלה הן התנאים הקודמים לקיומה של הכלליות המתיימרת לייצג את האינטרס של כל אחד ואחת. המדינה היא דת פוליטית, ועל מזבחה עולה תמיד קורבן החברה הטבעית: אוניברסליות אוכלת בניה היא, שאין לה קיום בלא קורבנות אדם; כמוה ממש ככנסייה. ואני חוזר ואומר: המדינה היא אחותה הצעירה של הכנסייה.

אין ספק כי הבורגנות מיטיבה לדעת מן הפרולטריון מה היא מבקשת, ומה היא צריכה לחפש.ומשני טעמים נכון הדבר הזה: א. משום שהיא משכילה יותר ממנו, ומשום שיש לה יותר פנאי ויותר אמצעים מכל הסוגים כדי להכיר את האנשים שהיא בחרה בהם; וב. – וזה הטעם העיקרי – משום שהמטרה שהיא מבקשת להשיג אינה, לא חדשה אף לא בעלת היקף גדול ביותר,ומבחינה זו שונה היא ממטרתו של הפרולטריון. אדרבה, מטרה זו ידועה, והיא קבועה כולה גם בתוקף ההיסטוריה וגם בכוח כל התנאים במצבה של הבורגנות כיום, כי אין מטרה זו אלא קיום שלטונה הפוליטי והכלכלי של הבורגנות. דבר זה ברור כל כך, שקל ביותר לנחש ולדעת מי מן המעומדים המחפשים קולות בוחרים של הבורגנות מסוגל לשרת היטב את האינטרסים שלה.לפיכך דבר ודאי הוא, או כמעט ודאי, כי הבורגנות תהיה תמיד מיוצגת לפי משאלות לבה העמוקות ביותר.

אולם לא פחות מזה ודאִי הוא כי ייצוג זה, ייצוג שאין טוב ממנו מבחינתה של הבורגנות, יתגלה כנתעב מבחינת האינטרסים של המוני העם. מאחר שהאינטרסים של הבורגנות נוגדים ניגוד מוחלט את האינטרסים של מעמדות העמלים, ברור שלעולם לא יוכל להיות פרלמנט בורגני אלא לחוקק חוקים לשעבודו של העם ולהחליט בדבר כל אותם הצעדים שתכליתם להנציח את עוניו ואת בערותו. אכן, חייב אדם להיות תמים ותם כדי להאמין, כי פרלמנט בורגני מסוגל מרצונו להצביע על מעשים שיביאו לעם שחרור רוחני, חומרי ופוליטי. מתי קרה כדבר הזה בהיסטוריה, שציבור מדיני, מעמד בעל זכויות-יתר, יאבד עצמו לדעת או יקריב שמץ מן האינטרסים שלו וממה שקרוי "זכויותיו" מאהבתו את הצדק והחירות?

לא, לעולם אין מעמדות מקריבים את עצמם, ולעולם לא יעשו זאת, כי על כן סותר הדבר את טבעם, את עצם הבסיס לקיומם, ולעולם אין הם עושים, וגם אינם יכולים לעשות דבר הסותר את הטבע או את השכל. משום כך צריך אדם להיות חסר דעה ממש, כדי שיהיה מצפה מאסֵפה בעלת זכויות-יתר למעשים וחוקים לטובת העם. ברור לי לגמרי כי בחירות כלליות הן הגילוי הנרחב ביותר, ובו בזמן המעודן ביותר, לשרלטניזם הפוליטי של המדינה; כי הן ללא ספק מכשיר מסוכן התובע יכולת מעשה ומומחיות רבה מן המשתמשים בו, אבל בו בזמן הן גם הכלי הבטוח ביותר, בידי האנשים שלמדו להשתמש בו, להביא את המוני העם לידי שיתוף פעולה בבניית בית הסוהר לעצמם. נפוליון השלישי השתית את כל כוחו על הבחירות הכלליות, והן לא הכזיבוהו מעולם; ביסמארק עשה אותן בסיס למשטר העריצות בקיסרותו.

המדינה פירושה אלימות, דיכוי, ניצול ועוול שהועלו לדרגת שיטה והפכו לאבן פינה של קיומה של כל חברה. מעולם לא היתה למדינה, ולעולם לא תהיה לה, שום מוסריות. המוסר האחד והצדק האחד שהיא מכירה הוא האינטרס העליון של קיום עצמה ושל כוח כל יכול, ולפניו חייבת להשתחוות ביראת כבוד כל מידה אנושית. המדינה היא שלילתה הגמורה של אנושיות, שלילה כפולה: היפוכם של חירות אדם וצדק מזה והפרה גסה של הסולידריות האוניברסלית של גזע האדם מזה.

מבחינתנו שלנו, יהיה בכך משום סתירה מחרידה ומעשה תמימות מצחיקה, אם נשאף לכונן צדק בינלאומי, חירות ושלום נצח, ובו בזמן נבקש לקיים את המדינה. אי-אפשר להביא את המדינה לידי שינוי טבעה, כי טבע ברייתה הוא הקובע את אופיה, ואם ישתנה אופי זה, לא תהיה עוד המדינה בבחינת מדינה. משמע, אין מדינה טובה, צודקת ומוסרית, ולא תתכן מדינה כזאת.כל המדינות רעות מעצם טיבן; דהיינו בתוקף התנאים והמטרות לקיומן, הריהן היפוכם הגמור של צדק, של חירות ושל שוויון. וייאמר מה שייאמר, אין מבחינה זו הבדל רב בין האימפריה הברברית הרוסית לבין המדינות המתורבתות ביותר של אירופה. ההבדל שבינה לבינן אינו אלא זה שהאימפריה של הצאר עושה בריש-גלי את מה שהאחרות עושות בחשאי, מעשה צביעות.

חירותו של האדם, מקורה היחיד הוא היות האדם שומע בקול חוקי הטבע, משום שהכיר בהם כחוקי טבע, ולא משום שאלה הוטלו עליו על ידי רצון שמחוצה לו – בין אלוהי ובין אנושי, בין קולקטיבי ובין אינדיווידואלי.

המרות היחידה, מרות גדולה וכל יכולה, מרות שהיא טבעית ונבונה בעת ובעונה אחת, המרות היחידה שאנו עשויים לכבד, היא מרותה של רוח קולקטיבית ופומבית של חברה המבוססת על שוויון וסולידריות ועל דרך ארץ אנושית והדדית של כל בניה ובנותיה. אכן, מרות זו אינה אלוהית כל עיקר, מרות אנושית היא עד היסוד בה; אבל אותה נקבל ברצון, משום שלבנו סמוך ובטוח כי לא זו בלבד שהיא לא תשעבד את הבריות, אלא להפך, תשחרר אותן. היא תהיה אדירה אלף מונים מכל המרויות שלכם, האלוהיות, התיאולוגיות, המטאפיזיות, הפוליטיות והמשפטיות שהתכוננו על ידי הכנסייה והמדינה; היא תהיה חזקה מכל חוקי העונשין שלכם, מן הסוהרים שלכם ומן התליינים שלכם.

קיצורו של דבר, אנו דוחים כל תחיקה ומרות שבסיסן זכויות-יתר, הרשאה, רשות, ואפילו מקורן בבחירות כלליות; שכן בטוחים אנו שאין מרות כזאת עשויה להועיל, בסופו של דבר, אלא למיעוט שולט ומנצל ולהיות לרועץ לאינטרסים של הרוב המשועבד הגדול. וזה הטעם האמיתי להיותנו אנרכיסטים.