דברים שנאמרו במסגרת ערב בנושא "מרקסיזם מול אנרכיזם" במועדון "הגדה השמאלית" של חד"ש, 12.8.2007

כהקדמה וכסייג להצגה קצרה זו של הביקורת האנרכיסטית על המרקסיזם, ברצוני לציין שתי נקודות. האחת, בבחינת כבודה של אכסניה, היא שאין בדברים הנאמרים כאן משום ביקורת מעשית ומקומית מצד קבוצה אנרכיסטית ישראלית כלשהי כלפי מק"י או חד"ש. למרות שביקורות כאלה בהחלט קיימות, הן אינן נמצאות במוקד השיחה הנוכחית ובוודאי שאין בהן כדי לבטל את המהות החיובית, בסך הכל, של שיתוף הפעולה בינינו בהקשר של המאבק לסיום הכיבוש ולצדק חברתי כאן בארץ הזאת. הנקודה השנייה היא שבשיחה הזו אני לרוב משתמש במושג "מרקסיזם" לא באופן כללי אלא כקיצור ל"מרקסיזם-לניניזם" על שלוחותיו – סטליניזם, טרוצקיזם, מאואיזם וכיו"ב – היינו אותו חלק מן המסורת הפוליטית והתיאורטית בקומוניזם אשר שם דגש על המפלגה האוונגארדית ועל הדיקטטורה של הפרולטריון. ישנם אגפים אחרים במרקסיזם – למשל קומוניזם של מועצות (council communism) או המרקסיזם של אסכולת פרנקפורט – שכלפיהם יש לאנרכיסטים הרבה יותר סימפטיה ונכונות לאימוץ תיאורטי. לכן, אף שחלק מן הביקורות שיישמעו להלן רלוונטיות למרקסיזם באופן כללי, יש להתייחס אליהן כמכוונות בראש ובראשונה כלפי המרקסיזם-לניניזם, שלהבנתי הוא גם האוריינטציה של בן-שיחי כאן הערב.

הערה מקדימה אחרונה – הדברים הנאמרים כאן הם סקירה תמציתית ביותר, שעם העלאתה על הכתב תסבול בוודאי מהרבה הכללות שטחיות וממשיחות-מכחול רטוריות שלא יעמדו בביקורת מדוקדקת. לכן אני מבקש, במיוחד מן הקורא/ת האנרכיסט/ית, להתייחס לדברים כך ולא לתפוס אותי במלה.

 

1. הבנת האנרכיזם – ממעשה להלכה

ברצוני להתחיל במספר הבהרות לגבי האנרכיזם כשלעצמו, שכן ההתייחסות המרקסיסטית לאנרכיזם רוויה לא רק בעוינות אלא גם בלא מעט אי-הבנות. בקרב כותבים ומבקרים מרקסיסטים ישנה נטייה – אשר חלחלה גם אל מחוץ לחוגים סוציאליסטיים – להתייחס לאנרכיזם בראש ובראשונה כאל פילוסופיה או תיאוריה פוליטית מופשטת, מין בת-דודה מכוערת של המרקסיזם שמציבה תוכן קצת שונה באותן קטגוריות. יתרה מכך, יש נטייה לזהות את אותו תוכן עם היבטים מאוד מסוימים של האנרכיזם ההיסטורי – בעיקר עם כתביו של פייר ז’וזף פרודון, שאיתו התפלמס מרקס באריכות בכתב, ובמידה מסוימת גם עם הפוליטיקה המעשית של מיכאיל בקונין, שאיתו התעמת מרקס בימי האינטרנציונל הראשון.

כנגד, ברצוני להציע כאן תפיסה של האנרכיזם בן-זמננו שמתחילה מהערכה וניתוח של הנ"ל בתור תנועה חברתית חיה, ולא בתור מצבור מת של כתבים מאת גברים רוסים עם זקן. התפיסה שאני מציע רואה את האנרכיזם בראש ובראשונה בתור שם לתרבות פוליטית מסוימת, כלומר לאוסף מסוים של אוריינטציות לעשייה פוליטית אשר מבנות את האופן שבו אנרכיסטים עושים דברים ומתארגנים יחד. בכך כוונתי לדרך המאבק המבוססת על פעולה ישירה ועל ארגון לא-הירארכי – דרך של עשייה שהיא-היא מהותו של האנרכיזם.

פעולה ישירה פירושה פעולה ללא מתווכים – כאשר אנחנו מתארגנים על מנת להתערב ישירות בשינוי המציאות, על מנת למנוע אי-צדק או לברוא אלטרנטיבות, במקום לעתור לגוף חיצוני כמו המדינה שיעשה זאת בשבילנו. כך למשל, אם אנחנו רוצים למנוע כריתה של יער, אזי פעולה ישירה פירושה שבמקום להחתים אנשים על עצומה או לפנות לבית משפט, אנחנו נקשור את עצמנו לעצים או נשפוך סוכר לתוך תאי-הדלק של הבולדוזרים, כלומר נתערב באופן ישיר כדי למנוע את העבודות. כמו בדוגמה הזו, פעולה ישירה בדרך-כלל נתפסת כדבר מונע או הרסני, אבל היא יכולה להיות גם בונה ויוצרת – למשל בהקמת גינות קהילתיות, אתרי תקשורת עצמאית, מרכזים חברתיים וקומונות – הכול בבחינת בנייה של החברה החדשה בתוך קרביה של החברה הקיימת. ועוד על כך בהמשך.

באשר לארגון ביזורי וא-הירארכי – כאן הכוונה להתארגנות בקבוצות אחווה, בקולקטיבים וברשתות, צורות ארגון השואפות למקסם את האוטונומיה של כל פרט וקבוצה מחד גיסא, ואת רמת התקשורת ושיתוף הפעולה הוולונטרי ביניהן מאידך גיסא. זאת בניגוד למגמה המגייסת והמאחידה של מפלגות, או ל"חברות" הפסיבית בארגונים חוץ-ממשלתיים. מדובר בתרבות הארגונית שאליה משתייכות גם שיטת קבלת ההחלטות בקונסנזוס, והרעיון היותר כללי של פוליטיקה המממשת את העתיד (prefigurative politics) – כלומר השאיפה, ברמות שונות של הצלחה, לממש מבנים ויחסי אנוש אנרכיסטיים, ללא כפייה וללא משטרים שונים של אדנות כמו פטריארכיה, גזענות והומופוביה, בתוך התנועה המהפכנית עצמה.

מהיכן מגיעה התרבות הזו? כאן יש להדגיש, כי האנרכיזם בן-זמננו איננו המשך ישיר של התנועה האנרכיסטית של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שכן זו נמחקה בפועל מן המפה הפוליטית בתקופה שבין המהפכה הרוסית למלחמת העולם השנייה, בראש ובראשונה הודות לחיסולם הפיזי של עשרות ומאות אלפי פעילים בידי המשטרים הסובייטים והפאשיסטים. למעשה, שורשיה של התנועה בת-זמננו נעוצים בתהליכי ההצטלבות וההיתוך בין תנועות חברתיות רדיקליות מאז שנות ה-60, כולל – ללא סדר מסוים – אקולוגיה, פמיניזם, שחרור קווירי, זכויות בעלי-חיים, אנטי-גזענות ואנטי- גרעין, ולאחרונה התנועות נגד הגלובליזציה הניאו-ליברלית והמלחמה המתמדת בהנהגת ארה"ב. תהליכי ההתרשתות וגילוי המשותף בין תנועות אלה הגיעו למסה קריטית סביב תחילת המילניום הנוכחי, וכמו שאומרים – השאר הוא היסטוריה.

זהו האנרכיזם כפי שהוא באמת – דרך של עשייה הניתנת ליישום בתוך כל מאבק נתון, פרי התגבשות אורגנית לאורך זמן של תרבות פוליטית בתנועות חברתיות – לא משנה סדורה של תוכן תיאורטי מופשט. תיאוריה אנרכיסטית היא דבר שבהחלט קיים – אך זו היא רבגונית, ונוצרת כביטוי למאבק וכמכשיר לקידומו.

 

2. אנרכיזם ומרקסיזם – השוואה וביקורת תיאורטית

מכאן הקושי להשוות בין האנרכיזם והמרקסיזם, שכן זה האחרון הוא תיאוריה המובילה פרקטיקה ולא להיפך, כמו במקרה של האנרכיזם. אך מכיוון שזוהי המשימה הנדרשת הערב, אנסה בכל זאת לעבור לפסים תיאורטיים ולהשוות בין השניים על דרך הביקורת, במושגים שיהיו בהירים לקהל שלפני.

על מנת לעשות זאת אני נדרש להיבט נוסף של התרבות הפוליטית האנרכיסטית, והוא השפה הפוליטית שאנו מוצאים בקרב פעילות ופעילים בתנועה. מתוך ניתוח השפה הפוליטית הזו אנו יכולים להמשיג את האנרכיזם גם בתור אוסף של רעיונות – לא רעיונות שנמצאים בתוך ספר, אלא רעיונות המאפיינים את הביטוי המילולי של התנועה החיה. ומתוך ההבנה הזו ניתן לומר שהביקורת התיאורטית המרכזית שניתן לנסח מצד האנרכיזם כלפי המרקסיזם היא שהמרקסיזם כשל בהפנמת ארבעה קווי חשיבה מרכזיים בהגות המחצית השנייה של המאה ה-20, שאותם האנרכיזם אימץ. ואלו הם: ביקורת הידע, ביקורת האדנות, ביקורת הטכנולוגיה וביקורת האוונגרד. ארבע הפנמות אלה הן אשר אפשרו לאנרכיזם להישאר מעודכן ולהפוך למנוע המרכזי שמאחורי תנועות המחאה החברתית במדינות קפיטליסטיות מתקדמות, כולל ישראל-– בעוד שמפלגות לניניסטיות מוצאות את עצמן רודפות אחרי עגלה שהן לא ממש מבינות איך לעלות עליה.

על מנת להבהיר במה מדובר, אני מציג את ההשוואה הבאה בין המרקסיזם לאנרכיזם, הבנויה סביב ההבדלים שניתן למצוא ביניהם בארבעה מישורים:

גישה לידע: דיאלקטיקה מול פלורליזם / אקומנה

גישה להיסטוריה: דגש על יחסי הייצור מול דגש על עוצמה ואדנות

גישה לטכנולוגיה: חיובית-עד-ביקורתית מול ביקורתית-עד-שוללת

גישה למהפכה: ריכוזיות, אוונגרד מול ביזוריות, מאסף

וכעת אפרט על כל מישור בתורו.

במישור הגישה לידע, אנו מוצאים שבמרקסיזם הדיאלקטיקה המטריאליסטית נתפסת כגישה הלגיטימית והנכונה היחידה לידע, וישנו חיפוש מתמיד אחר התיאוריה הנכונה האחת שתתאר כהלכה סיטואציה היסטורית נתונה, ומתוך כך תנחה את פעילותה של המפלגה באותה סיטואציה. בניגוד לכך, האנרכיזם כיום אימץ והפנים במידה רבה את ביקורת הידע המכונה פוסט-סטרוקטורליזם, שבין נציגיו המובהקים ניתן למנות כותבים כמו מישל פוקו, ז’יל דלז וג’ודית באטלר. גישה זו תמציתה שלא ניתן למצוא נקודה ארכימדית אחת שממנה ניתן להמשיג את המציאות באופן הנכון והשלם, ושאין גישה תיאורטית יחידה שלה ניתנת נפקות מלאה. ובניגוד להאשמה כי גישה זו מובילה ליחסיות מוחלטת ולהיעדר כל מצפן, ניתן לומר שאימוץ ביקורת הידע הפוסט-סטרוקטורליסטית אל תוך האנרכיזם נעשה תוך שימור המחויבות הפוליטית שלו להתנגדות לכל צורות האדנות וההירארכיה בחברה (הרכיב הבא שעליו אדבר). לפיכך, אנו מוצאים באנרכיזם היום סוג של פלורליזם רעיוני או אקומנה (ecumene) – כלומר מסגרת רחבה ומכילה, שבה לכל אוריינטציה ומצבור של תובנות יש מקום משלה. לפיכך לאנרכיסטים כיום יהיה נוח לשאוב השראה ממקורות רבים – חשיבה פמיניסטית, גישות אקולוגיות, תיאוריה קווירית ופוסט-קולוניאלית, מיסטיקה, פילוסופיה אנליטית, וכן, גם מרקסיזם! – הכל בבחינת זוגות שונים של משקפיים שניתן להחליף ביניהם ושלכל אחד מהם יש יתרונות משלו, כאשר מה שרלוונטי הוא איזו תרומה יכולה להיות לכל אחד מהם לקידום המאבק באמצעות הבנת המציאות ומציאת נקודות תורפה למתקפה.

במישור הגישה להיסטוריה, יש דמיון רב בין האנרכיזם למרקסיזם במובן זה ששניהם רואים את ההיסטוריה כהיסטוריה של מאבק, כפי שמוכר לנו מן השורות המפורסמות שבפתח הפרק הראשון במניפסט הקומוניסטי. ואולם, בעוד שהמרקסיזם מדגיש את שאלת יחסי הייצור ורואה את המאבק ככזה שמתקיים בין מעמדות המוגדרים בהתאם לבעלותם או אי-בעלותם על האדמה והמפעלים, האנרכיזם רואה את המאבק בקווים יותר כלליים, סביב עיקרון האדנות כשלעצמו. מושג האדנות (domination) הוא אולי המושג החשוב ביותר באנרכיזם בן זמננו, ומייצג את מרחב הדמיון המשפחתי בין כל אותן דינמיקות ויחסים חברתיים של ניצול, שליטה, דיכוי, השפלה ואי-שוויון שאותם אנרכיסטים מבקשים לחשוף, לבקר, לשחוק ובסופו של דבר לחסל. לפיכך, התפיסה האנרכיסטית של ההיסטוריה (וכנגזר מכך – ניתוח ההווה האנרכיסטי) תדגיש היבטים כמו פטריארכיה, גזענות וכיו"ב בתור רכיבים עצמאיים שלא ניתן לכנס אותם אל תוך המוקד הכלכלי של יחסי הייצור. לפיכך, מושג העוצמה מקבל גם הוא תוקף בסיסי בניתוח האנרכיסטי, וההיסטוריה נתפסת במידה רבה בקווים של עוצמה הירארכית והמאבקים שהיא מחוללת, יותר מאשר בקווים של מעמד כלכלי ותו לו. נקודה נוספת שאנרכיסטים רבים (אך לא כולם!) נוטים להדגיש במישור זה היא ההבדל הבוטה שבין ההיסטוריה של האדנות לבין היעדרה היחסי בפרה-היסטוריה, כלומר בקרב קהילות של ציידים-לקטים שבמסגרתן חיו כל בני האדם עד לפני כ-10,000 שנה, אז פחות או יותר הופיעו בבת אחת הפטריארכיה, המעמדות הכלכליים, המדינה, הדת המאורגנת, העבדות וצבאות הקבע.

נקודה זו קשורה כמובן להערכה-מחדש, המתרחשת באנרכיזם בעשורים האחרונים, של היחס כלפי הקידמה והמודרניות – וכנגזר מכך גם כלפי הטכנולוגיה. וזהו המישור השלישי שבו האנרכיזם מכיל ביקורת שהמרקסיזם כשל בהפנמתה. במרקסיזם אנו מוצאים יחס חיובי בבסיסו לטכנולוגיה ולקידמה. הטכנולוגיה נתפסת במקרה הטוב ככלי ניטראלי, שניתן לנצל אותו לחיוב או לשלילה – הכול תלוי במסגרת החברתית שבתוכה נעשה בה שימוש. במקרה הגרוע, יש במרקסיזם האדרה והערצה של הטכנולוגיה בתור ביטוי עליון ליצירתיות האנושית (האדם כיצור עובד במהותו), מה שמתיישב עם התפיסה המרקסיסטית של ההיסטוריה בתור תהליך בעל מגמה, כאשר שינויים טכנולוגיים מביאים איתם צורות חברתיות חדשות ומורכבות יותר ויותר, ומכינות את הקרקע לקומוניזם התעשייתי שבו הפועלים יוכלו להשתלט ולהרוויח מן הקידמה הטכנולוגית שהם יצרו במו ידיהם עבור הקפיטליזם. גם באנרכיזם ההיסטורי שלטה מגמה זו. לעומת זאת, התנועה בת-זמננו – בין היתר בשל שורשיה במאבקים אקולוגיים ואנטי-גרעיניים – ביקורתית הרבה יותר כלפי הטכנולוגיה ואיננה מקבלת עוד את רעיון הקידמה כאידיאל שאין עליו עוררין. במישור זה האנרכיזם פתוח הרבה יותר לביקורות שמבחינות במהותן הפוליטית האינהרנטית של מערכות טכנולוגיות. כך למשל האופן שבו קו הייצור מכתיב לעובדים את תוכן וקצב העבודה, נטייתן של מערכות גדולות ומורכבות לכיוון של ריכוזיות ופיקוד (נקודות שגם אנגלס עמד עליהן במכתבו הידוע נגד האנרכיסטים, אלא שמסקנתו מכך היתה שהירארכיה היא כורח המציאות), ומנגד – היכולת המבזרת של טכנולוגיות מסוימות כמו תאים סולאריים, שניתן לתפעל ולתחזק אותם באופן מקומי וללא מומחיות רבה. מכאן גם הדגש שניתן בתנועה האנרכיסטית בת זמננו להתנגדות להנדסה גנטית ולננו-טכנולוגיה, ולחלופות מקומיות ומקיימות לכלכלת הענק הקפיטליסטית.

לבסוף אנו מגיעים לביקורת האוונגרד, שהיא למעשה אבן הנגף המהותית והוותיקה ביותר בעימות בין האנרכיזם למרקסיזם-לניניזם. בעוד ששתי התנועות רואות את יעדן הסופי בקומוניזם ללא ממשלה והירארכיה – כלומר באנרכיזם – המרקסיזם מאמין שעל מנת להגיע ליעד זה יש לעבור דרך שלב ביניים – הדיקטטורה של המפלגה. למרות שלנין וממשיכי-דרכו עושים בכתביהם הרבה שמיניות באוויר כדי ליצור את הרושם כאילו מדובר למעשה בדיקטטורה של הפרולטריון כולו – כלומר בשלטון הרוב – האנרכיסטים תמיד טענו שזהו שקר ומעשה רמייה. מי שבאמת שולט כאן הוא מיעוט מקרב המעמד הבינוני, ששם את עצמו כמנהיג מטעם עצמו וכמורה הדרך של ההמונים, ותחת התירוץ של צורך במפלגה ממושמעת שתוכל "להביס את אויבי המהפכה" למעשה בוגד במהפכה ומביא לא לשחרור אלא לעבדות מחודשת תחת אליטה חדשה של שליטים. מדהים שלניניסטים עדיין מסוגלים להציג את המרכולת המתועבת הזו לאחר שהיא נוסתה הלכה למעשה בחלק גדול מן העולם ותמיד הידרדרה לסיוט טוטליטארי מזוויע. האנרכיזם שולל גישה זו שלילה בסיסית ומוחלטת. המטרה לא מקדשת את האמצעים, אלא להיפך – האמצעים חייבים להיות עשויים מאותה עצמיות ומהות של המטרה אם רצוננו שהם יובילו אליה. לפיכך הגישה האנרכיסטית למהפכה מדגישה פעולה ישירה הרסנית וגם יוצרת: בנייה של חברה חדשה בתוך קרביה של החברה הקיימת ותוך עימות מתמיד איתה. האלטרנטיבות שקהילות במאבק בונות במו ידיהן, תוך כדי תהליך הארגון העצמי שלהן להתמודדות עם העוולות הנעשים להן, הם-הם מהותה של הפעולה המהפכנית. לכן, ככל הנוגע לספקולציות על סיטואציה מהפכנית עתידית, התנועה האנרכיסטית המודעת-לעצמה אינה רואה עצמה כאוונגרד אלא כמאסף – כוח שכל מטרתו להגן על החיות והספונטאניות של ההתקוממות העממית, ולעמוד על המשמר כנגד כל כת חדשה של שליטים שתנסה ללא ספק להרוויח מהמצב ולהבנות את עצמה כמעמד שליט חדש. אכן הבחירה פשוטה: חירות או דיקטטורה.

 

3. ביקורות מעשיות (או: למה יותר כיף להיות אנרכיסט/ית)

עד כאן הביקורת התיאורטית. אבל הסיבה האמיתית והעכשווית להימנע מהשתתפות בפעילות מרקסיסטית ולבחור תחתיה פעילות אנרכיסטית פשוטה הרבה יותר: הפוליטיקה שלכם משעממת תחת!

כמו כל ארגון גדול, מפלגה מרקסיסטית היא גוף מסורבל המתאפיין בשמרנות ובקושי לחדש ולנוע עם הזמנים. בתור אנרכיסט אני מוצא בזירה הפוליטית המרקסיסטית מעט מדי כנות וקהילה, והרבה יותר מדי דיבורים וויכוחים. המרקסיזם-לניניזם השליך הצידה את הסולידאריות לטובת פוליטיקה מקיאווליסטית של תן וקח, ויתור על עקרונות וסכינים בגב. המפלגה הלניניסטית, בשל חוסר היכולת שלה לחשוב מחוץ לקופסה ולהוביל מהלכים חדישים ופרו-אקטיביים, בוחרת באסטרטגיה חלופית – ניסיונות להשתלט מבחוץ על תנועות-שטח חדשניות. וכל זה קורה תוך דילול מתמיד של המסרים הרדיקליים, בניסיון לגייס דעת קהל. כמעט לעולם לא נשמע ממרקסיסטים על כוונותיהם האמיתיות, רק סיסמאות נבובות וחשש מכל הבעה אותנטית של זעם או תסיסה בתירוץ ש"זה לא הזמן המתאים".

זה כלפי חוץ – כלפי פנים המצב עוד יותר גרוע. בשם האחדות והמשמעת, המפלגה מוחקת את הפרט, את רצונותיו ואת היצירתיות שלו. אנשים שרוצים לשנות את העולם מצטרפים למפלגה, רק כדי למצוא את עצמם בתוך עוד מסגרת שבה אומרים להם מה לעשות ושבה היוזמה שלהם חסרת משמעות אם היא לא מקבלת גושפנקא מהוועדה המרכזית. ועוד – הזלזול המוחלט בפמיניזם, ניהול הפעילות על-ידי גברים חזקים או נשים שמתנהגות כמו גברים חזקים, והשיעתוק של בדיוק אותן תכונות ודינמיקות שכנגדן אנו מתקוממים.

האנרכיזם מציע אלטרנטיבה המשלבת קהילה ואינדיבידואליזם, הגשמה מהפכנית והגשמה עצמית. פעילות אנרכיסטית היא גם יעילה ומשמעותית, וגם נותנת לכל פרט את ההזדמנות למימוש עצמי כאן ועכשיו, לעשייה פוליטית כשווה בין שווים וכחופשי בין חופשיים – במקום לדחות סיפוקים עד להתגשמותם של שינויים היסטוריים שספק אם נזכה לראות בחיינו. אנחנו לא מחכים עד ל"אחרי המהפכה" כדי לממש את החיים שאנחנו מבקשים – אנחנו רוצים אותם כאן ועכשיו, ויודעים שהנתיב לשחרור-עצמי עובר דרך עימות עם הקיים, באמצעות התארגנות שוויונית ומאפשרת שכבר מממשת, במידת האפשר, את היחסים והמבנים שאותם אנו רוצים לראות במקום ההירארכיה והניצול של ההווה.