עקב מגבלות השפה העברית ומטעמים פמיניסטיים, הטקסט יעבור מלשון גבר ללשון אשה באופן אקראי. אם אתה לא רגיל לזה, זה עלול להיות לך קצת מוזר. בכל מקרה, כל האמור פה פונה לשני המגדרים, למגדרים נוספים, למחוסרי מגדר, וכל צורות הקיום.
קריאה מהנה!

תוכן עניינים

  1. כלכלה
  2. מדינה
  3. אנרכיזם
  4. קומוניזם
  5. אנרכיזם קומוניסטי
  6. קריאה נוספת

כלכלה

שפע

אנחנו חיים בעולם של שפע, זה דבר שאין עליו עוררין. עברו ימי הפרה-היסטוריה, בהם קיום המין שלנו היה נתון למירוץ הישרדות תמידי ובלתי פוסק, חיים של נדודים, צייד, ליקוט וחשיפה לכל הסכנות של הג'ונגל הפתוח והפראי של העולם הקדמון. התקדמנו היום למצב בו אנחנו לא תלויים יותר במה שנמצא בדרך, אלא בעזרת הטכנולוגיה, הציביליזציה והפיתוח שהשגנו אנחנו יכולים למצות את משאבי כדור הארץ במלואם ולתמרן אותם לטובתנו.

כדור הארץ מסוגל להפיק היום מספיק שפע כדי להאכיל את כולם וכולן. ביות הקרקע, צורות מתוחכמות של חקלאות, מניפולציות שונות על האדמה והתוצרים הגנטיים שלה, טכנולוגיה מהפכנית – כל אלו הביאו להגדלת הפיריון והתוצרת החקלאית מעל ומעבר לגדילת האוכלוסייה. השווקים והחנויות שלנו מלאים באוכל, הערים שלנו הן מראה לכמה רחוק היוזמה האנושית הגיעה, איכות ואורך החיים גדלים בהדרגה, הרפואה מתקדמת ומסוגלת כיום להציל חיים ולרפא מחלות שהיו זה מכבר חשוכות מרפא, הטכנולוגיה כבר מאפשרת לנו לחקור את החלל החיצון ואת מעמקי האוקיאנוסים, ושפע ועושר מוקרנים בתרבות שלנו מכל פינה, על שלטי חוצות, בגורדי שחקים, ובכל מקום.

עוני

אם כך, איך יתכן שלמרות כל העושר הזה יש כל כך הרבה עוני? איך יתכן שבעוד החברה האנושית מחזיקה בכל המשאבים האלה, בכל הטכנולוגיה הזאת, בכל השפע העצום הזה – הוא פשוט לא מגיע לאחוז ניכר מהאוכלוסייה, שחי במחסור ועוני? איך זה יתכן שבעוד שיש שכונות עשירות של וילות, בצד השני של העיר יש שכונות מוזנחות מלאות עוני ופשיעה? איך יתכן שיש כל כך הרבה בניינים נטושים שאינם בשימוש ומצד שני כל כך הרבה אנשים ללא בית? איך יתכן שטונות על גבי טונות של אוכל מתבזבזות ונזרקות מדי יום, בזמן שיש אנשים שהולכים לישון רעבים?

בקיצור: איך למרות כל מה שיש לנו, המשאבים לא מתחלקים בצורה הגיונית? מה מקור חוסר השוויון הזה?

מאז המהפכה החקלאית עד ימינו, עלו ונפלו שיטות כלכליות שונות בהן אדם שלט בחברו ונהנה מעבודתו. גידולי התבואה איפשרו לקהילות אנושיות לייצר יותר מזון ממה שהן צריכות כדי לשרוד, ולפתע ניתן ורצוי היה להשתקע במקום אחד עם מגורי קבע ומחסני תבואה, וימי הנדודים של מרבית האנושות הגיעו בהדרגה לסופם, לרוב דרך כפייה אלימה.

בקהילות שונות במקומות שונים, הצליחו אנשים להשתלט על ייצור התבואה ולרכז בידיהם את רוב המזון. חזקתם על המזון הנוסף נתן להם כוח לשלוט באחרים, וחלקם כבשו באמצעות כוח זה אט אט שטחים מעבר לקהילה שלהם. בכל דור למדו הרודנים מקודמיהם ושיכללו את שיטותיהם, ובעוד כל הונם נגזל בכוח מאחרים, הם תמיד טענו, דור אחר דור, שכל מה שיש להם הם השיגו בכוחות עצמם, בערמומיות ובתעוזה, והמעטים שהעזו להתנגד נענשו בחומרה.

וכך אט אט, בחסות כוחם ועושרם של עריצים ובריונים, קמו אחת אחרי השנייה ציביליזציות שונות, עם היררכיות וכוחות משתנים – אימפריות, ממלכות ורפובליקות, ובראשן קיסרים, צארים, מלכים, נשיאים או ראשי ממשלות.

השליטה והניצול הפכו לעקרון המנחה של החברה כולה, והתגבשו היררכיות חברתיות נוקשות. אלו שהיו יותר קרובים לגידולי התבואה תבעו לעצמם חלק גדול יותר מהעוגה, ומעמדות החלו להיווצר. בעלי אדמות עשירים ואיכרים קשי-יום. אלה שמרכזים אליהם בהדרגה את רוב המשאבים, ולעומתם אלה שנאלצים לשרת אותם על מנת לשרוד. בכל עידן השתכללה השיטה יותר ויותר.

בכל דור התרכזו בידיים מעטות עוד ועוד משאבים, והעושר הצמיח אט אט רעיונות וטכנולוגיות חדשות. בכל פעם תפסו העריצים את הטכנולוגיה החדשה והשמישו אותה כדי להפיק עוד יותר עושר וכוח על חשבון החלשים מהם. טכנולוגיה שלא יכלה לשמש אותם נגנזה ונהרסה, פן תחזק את המנוצלים על חשבון המנצלים.

ככל שמתקרבים לעת המודרנית, נפרס בפנינו הסיפור של הקפיטליזם: עליית הבורגנות, ובמקביל אליה – צמיחת מעמד הפועלים המודרני. עידן הפאודליזם באירופה, עם ההיררכיות הסבוכות של מלוכה, כמוּרה, אצולה וצמיתים, הגיע לסופו עם תחילת המהפכה התעשייתית ונפילתו של הסדר הישן, שנגזר דינו בגיליוטינות הצרפתיות בשיאן של מרידות עצומות מצד המעמדות הנמוכים.

אך את ההיררכיה הישנה החליפה היררכיה כלכלית חדשה שכבר החלה להיווצר, עם מעמדות משלה, היררכיה שתחליף בהדרגה את הגילדות, הכנסייה, האבירים, המלכים, הצארים וכן הלאה. בניגוד להיררכיות בעידנים קודמים, התחרות בקפיטליזם קידמה תמיד את הטכנולוגיה, פיתחה ושיכללה את השיטות והרעיונות עוד ועוד, בניסיונותיהם של בעלי ההון להתעלות אחד על השני, להתייעל ולצמצם עלויות.

השינוי הטכנולוגי והחומרי הובילו להתקוממות הכוחות שהיו אז בתחתית החברה, וסללו את הדרך לתקופה סוערת ועשירה של מהפכות שישנו את המרקם החברתי לחלוטין במהלך העשורים והמאות שיבואו. הסדר הפיאודלי התחלף בסדר הבורגני, הקפיטליסטי. ויחד עם בעלי ההון הבורגנים, באותם מפעלים תעשייתיים ראשונים, נוצר מעמד חדש – הפרולטריון, מעמד הפועלים.

סדר חדש-ישן

ההיררכיה בסדר העולמי החדש הייתה מאוד ברורה. בעלי ההון מחזיקים באמצעי היצור – כלומר המפעלים והסחורות – ושולטים על המסחר. הפועלים, מצדם, הם אלה שאין להם שליטה על אמצעי היצור, ונאלצים למכור את כוח לעבודה שלהם לבעלי ההון, כלומר לבוסים שיסכימו להעסיק אותם. הבוסים, כלואים בתחרות בלתי-נפסקת, יעסיקו עובדים רק על מנת לנצל את כוח העבודה שלהם. הם יפעילו את העובדים כדי להפיק עבורם כמה שיותר רווחים, ויתנו חלק כמה שיותר קטן לעובדים בצורת שכר – בעל הון שלא ימשיך להרוויח יותר ויותר, עלול למצוא את עצמו בסוף חסר כלום, כמו העובדים שלו.

כך, הקפיטליזם החל לקבל צורה ולהתגבש סביב עקרונות ברורים ועקביים – מעמדות חברתיים, ניצול, צבירת רווח, ושיטת השכר. האיכרים כבר לא היו שייכים לבעלי האדמות שלהם, והפועלים לא היו שייכים למעסיקים. הם עכשיו היו שכירים, בין אם הם רצו בזה או לא. למעסיקים לעומת זאת לא הייתה כל מחויבות כלפיהם, מלבד השכר הזעום אותו הם הבטיחו לשלם – ואפילו זה לא תמיד קרה בזמן.

מצבם של העובדים היה עגום, אך לא נותרה להם שום ברירה: בלי גישה חופשית למשאבים, הם היו חייבים למכור את כוח העבודה שלהם ולהשכיר את זמנם למעסיק כדי לשרוד ולקנות את האמצעים הבסיסיים הנחוצים לקיומם. הבוסים הפיקו רווח רב מהעבודה שלהם, ושילמו להם בתמורה גרושים, מספיק כדי לאפשר להם לעמוד על הרגליים ולהשיג את הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם, ולחייב אותם להמשיך להיות תלויים בעבודה ובשיטת הניצול החדשה הזאת.

הפיכות ומהפכות

השיטה הכלכלית החדשה שינתה סדרי העולם. ההיררכיות הישנות של העת העתיקה וימי הביניים גוועו לטובות חדשות, שישרתו בצורה טובה יותר את הסדר הכלכלי המתהווה. הממלכות והקיסרויות הוחלפו בהדרגה במוסד המדינה המודרני. ההיררכיה הפיאודלית פינתה את מקומה לזו של הדמוקרטיה הייצוגית, פרלמנטים, נשיאים וממשלות. לא היה מנוס מהסדר העולמי החדש.

העידן המהפכני כונן מדינות חזקות, השולטות על מסלולי סחר ותעשייה מתקדמת ודואגות לתנאים הנדרשים עבור "עסקים כרגיל": כבישים, שיטור נגד פגיעה במפעלים וברכוש הרב של בעלי ההון, גיבוי משפטי עבור חוזים והסכמים, ועוד. תודות לעמלם של העובדים מחד ולתמיכה המערכתית של המדינה מאידך, עלו מעצמות תעשייתיות באירופה המערבית, צברו עוצמה כלכלית, והפכו למעצמות בעלות השפעה מרחיקת לכת על חלקים גדולים מהעולם.

אך מפעלים הולכים ומשתכללים דרשו עובדים מיומנים ומחונכים יותר ויותר. כבר לא ניתן היה לשמר את פשוטי העם במצב של פיגור ועוני מוחלט, פן המתחרים ישקיעו בעובדיהם ואלו יפיקו עבור סחורות טובות ורבות יותר מאחיהם. את העובדים היה צריך לאסוף גם במקום אחד, למען היעילות, אך אז יכלו העובדים הרבים לדבר ביניהם ולהפיץ רעיונות גם אם אלו לא שירתו את האדונים. חולמים ותועמלנים בארצות השונות הפיצו בקרב הפועלים רעיונות מהפכניים כגון קומוניזם ואנרכיזם, ושוב המעמדות הנמוכים איימו על השליטים.

במדינות אחרות, ובראשן רוסיה, אליטות עולות רכבו על גל התעמולה המהפכנית, הכריזו על עצמן "קומוניסטיות" וביצעו הפיכות צבאיות רק לכדי להפוך לדיקטטורות ריכוזיות בעצמן ולהחליף את הבירוקרטיה הדמוקרטית-ליברלית של השוק החופשי בבירוקרטיה של המפלגה. בסוף גם הן גוועו אחת אחרי השנייה, והפכו אחת אחת לחלק בלתי-נפרד מהסדר הקיים, שהצליח לבסס את עצמו ללא עוררין.

הכוח המאורגן של ההון-שלטון התגבר שוב ושוב על שאיפות העובדים, על רצון העם. מרידות כנות, אמתיות ומעוררות השראה, של פועלים שסירבו בכל הכוח להיות חלק מהמכונה, ואפילו הצליחו לכונן לעצמם חברות חופשיות לפרק זמן מוגבל – כמעט כולן נמחצו תוך זמן לא רב על ידי הכוח הכלכלי והצבאי האדיר של כוחות השוק והמדינות הכפופות אליהם, של "מדינות קומוניסטיות" למיניהן, או של כוחות פשיסטיים משולחי רסן.

התרחבות והשתקעות

ככל שחלפו השנים, העשורים והמאות, המרקם החברתי והפוליטי של העולם השתנה לחלוטין. המציאות החדשה של הניצול, צבירת הרווח בכל מחיר והתחרות סחפו את העולם לטורנדו של פערים חברתיים עצומים, משברים כלכליים, עוני חריף ואסונות סביבתיים. השוק חיפש ללא הרף דרכים להגדיל את תחום ההשפעה והסחר שלו, ומשנגמרו השטחים המקומיים, היה צורך בכיבוש שווקים חדשים ופתיחת מסלולי סחר נוספים, והחלו מסעות כיבוש קולוניאליים. התדלדלות במשאבים גרמה למלחמות ומסעות טבח.

בתוך הערים, שכונות שלמות הפכו למצבור של סבל אנושי, הדגמה ברורה וחדה של הפערים החברתיים. גטאות של עוני, צפיפות, פשיעה הולכת וגדלה מצד אלה שלא עמדו בקצב ונפלטו החוצה. בעולם ששם תג מחיר על כל דבר, אלפים ומיליונים נותרו מחוסרי דיור ומזון, חסרי גישה לדברים הנחוצים כדי לשרוד. באזורים הכפריים, חקלאים איבדו שליטה על התפוקה שלהם ונאלצים למכור את רוב התוצרת שלהם לחברות ענק ולקבל גרושים בתמורה, ממש כמו אחיהם ואחיותיהם העירוניים במפעלים התעשייתיים. מלחמות סוערות התרחשו, ברחובות, על ידי עובדים מאוגדים ונחושים, שדוכאו באכזריות, ופעמים רבות נרצחו ונטבחו – במאבק להשיב לעצמם ולו מעט שליטה על חייהם וגורלם ולהשיג זכויות בסיסיות ושיפור בתנאי העבודה והחיים.

אחרית הימים

כיום, בשלב המאוחרים ביותר של הקפיטליזם, הרבה מהדלתות נסגרות בפנינו. השיטה פועלת כיום להפוך את תרבות הצריכה הקפיטליסטית לחובקת עולם, התרבות היחידה שיש. מתקפת הנגד הנאו-ליברלית של מדינות המערב ואליטות ההון הביאה להפרטה כמעט מוחלטת של המרחב הציבורי, ההשתלטות הסופית של תאגידים ותעשיות ענק על כל שלב בחיינו.

המרחב הציבורי הפך למסחרי, ומה שלא משרת את ייצור הרווחים נדחק החוצה, כולל אנשים. הקהילה העירונית מפורקת, גוועת ונעלמת. מלחמות על משאבים פורצות חדשות לבקרים. סדרה של הסכמי סחר בין תאגידי ענק למדינות מתפתחות יצרו מציאות של סדנאות יזע והעסקה בתנאים לא אנושיים עבור פרוטות, וכבלו מדינות מפותחות ומתפתחות למנגנוני שליטה חובקי-עולם בשירות בעלי ההון.

המשבר הוא השיטה

שטחי יער עצומים נכרתו כדי לפנות מקום למשקים מתועשים ושדות גידול. קהילות ילידיות ומסורתיות נמחו מעל פני האדמה, ואלה שלא – נאבקות בכל הכוח לשרוד ולשמר את מנהגי אבות אבותיהם. כיבושים צבאיים. מלחמות אזרחים. משברים כלכליים שמשתקים את הכלכלה ומותירים אלפים בעוני. משבר חריף באקלים של כדור הארץ כתוצאה מפעילות תעשייתית מוגברת מייצר אסונות טבע הולכים וגוברים.

על רקע הכאוס הגובר, מדינות סוגרות את הגבולות שלהן לפליטים הנסים על נפשם ואף מגרשות את אלו שהצליחו להיכנס ולבקש מקלט. גלי שנאה לאומניים סוחפים אזרחים שחיים בעידן של קריסת מערכות ומוחם נשטף בתעמולה במערכת החינוך ובתקשורת, עד שאינם מבחינים באויבים האמתיים שלהם שהביאו אותם למצב הזה – הממשלות ובעלי ההון של ארצם – וממהרים להפיל את האשמה לסִבלם על עניים אחרים.

כיום, שלטון ההון כבר לא מאיים עלינו רק בעוני. איום המחסור עדין עומד מעל ראשם של רובינו, אבל אנשים מעדיפים לחשוב שהם "מסתדרים." דור שלם חי על הקצה, מתזז בין עבודה במשרה מלאה לשכר דירה מופקע ונמצא עמוק בחובות, עם מעט מאוד זמן פנוי. חלק עדיין מאמינות שצריך לעבוד יותר קשה ואפשר "להצליח." זה כמובן שקר, באותה מידה אפשר "להשקיע" בכרטיסי לוטו כל שבוע בתקווה "להצליח."

האיום של הקפיטליזם העכשווי הוא ניכור ובדידות. חיינו רוקנו לחלוטין ממשמעות ומתחושת שליטה, כשרוב זמננו משועבד לעבודה והמרחב העירוני שלנו הופקע לטובת תאגידים, מתחמים מסחריים, גורדי שחקים וחברות ענק.

בהיעדר קהילה, אנשים שוקעים בדיכאון, או מחפשים תחליפים למשמעות. תרבות הצריכה נכנסת כדי למלא את החסך הזה – פרסומות ומשווקים משכנעים אותנו בכל פינה שמוצרים יכולים למלא את הריקנות בלב שלנו. הקפיטליזם אולי לא יכול למכור אושר, אבל הוא יכול למכור אשליה שלו. ובכל זאת, כל המוצרים והאשליות הללו מותירים אותנו עם לבבות ריקים וכיסים ריקים, בעוד בעלי ההון מגלגלים מיליונים ומיליארדים במכירות.

זהו הקפיטליזם, שלטון ההון – ככה הוא נראה, ואלו ההשלכות שלו. כל ניצחון לשוק החופשי היה הפסד לרוב המוחלט של אוכלוסיית הפלנטה שלנו. כמו השיטות שקדמו לו, הוא מאופיין בעצם הבסיס שלו בניצול ורודנות. מקום העבודה הוא דיקטטורה – כל דבר בו מאופיין בהיעדר שליטה של העובד ובהכפפתו למקסום הרווחים עבור המעסיק, כלומר לתועלת שהוא יכול להפיק מכוח העבודה של העובד.

כפי שראינו, לשיטה הזו יש השלכות חברתיות ארוכות טווח. אבל לא לעולם חוסן. ההיסטוריה רצופה סיפורים של אימפריות שקמו ונפלו, שיטות חברתיות שהתחלפו באחרות. גם הקפיטליזם הוא תוצר של מהפכה שסיימה את התקופה הפיאודלית, וגם הוא סופו להיעלם מן העולם. התפתחותו לוותה בהתפתחות מקבילה של היסטוריה סוערת של תנועות מהפכניות שצמחו יחד איתו וליוו אותו לכל אורך הדרך, של עובדים שנלחמו על השליטה על חייהם, על הקהילות שלהם, על המרחב הציבורי שלהם, על כל מה שנגנב מהם. זוהי הזמנה לגלות את תרבות הנגד הנסתרת הזו.

מדינה

בזה הרגע, קוראות וקוראים יקרים, אתם נשלטים. זה אולי לא תמיד מורגש אבל זה מסביב כל הזמן. השמות שלכן רשומים במערכות מחשבים יחד עם כל הפרטים הידועים עליכן. מצלמות מצלמות אתכן כשאתן הולכות ברחוב. כנופיות חמושות ואלימות מולבשות מדים ומופקדות על שמירת "הסדר" (של מי?) ומוכנות להכות, לכלוא, לדכא לרצוח אתכם אם צריך – אם רק תעברו על חוקים שלא אתם קבעתם ולא היה לכם שום חלק בחקיקה שלהם.

מספר מועט של אנשים מופקד על שליטה מוחלטת על כמעט כל פרט בחייכם. ההשפעה שלכם על השיטה מוגבלת לפתק בקלפי כל 4 שנים, לבחירה בין אפשרויות שיותר ויותר נראות כמו אותו דבר בכל מערכת בחירות. לעבד יש את הזכות לבחור את האדון שלו, אבל הוא נשאר עבד.

למיעוט הזה יש כוח עצום עליכם, טכנולוגיה אדירה, צבא, משטרה, בתי משפט, בתי כלא – כל מה שצריך כדי לשבור כל התנגדות. האדמה עליה אתם חיים מוקפת בגבולות שרירותיים ומלאכותיים לחלוטין, חומות וגדרות שהוצבו במטרה להפריד אנשים אחד מהשני ולסמן את גבולות הלאום. זהו מוסד המדינה המודרני. מונופול עצום וכוחני של אלימות ודיכוי.

לא גזירה משמים

זה לא תמיד היה ככה. אם תפתחו מפה מלפני אלף או אפילו 200 שנה, העולם שיתגלה לכם נראה לגמרי אחרת. הרבה פחות גבולות מוגדרים, פחות שלטונות מרכזיים. העולם העתיק היה מורכב מאימפריות ענק ששלטו על שטחים עצומים, אבל רוב האזרחים חיו בכפרים קטנים ויחסית מבודדים, ניזונו מהתבואה שלהם, ולא היו נתונים יום-יום למרותו של שלטון ריכוזי וכל-יכול.

בשטחים ה"פראיים" הנרחבים של אפריקה, אסיה, אוסטרליה ורוב יבשת אמריקה (שתיהן), בני האדם חיו עד לפני כמה דורות בקהילות מיושבות או נודדות, כל אחת מאורגנת על פי המסורת שלה, בלי שלטון מרכזי משום סוג. הצורך בהגדלת תחום השליטה, ניצול יותר משאבים והרחבת השווקים הביא למסעות כיבוש קולוניאליים של המעצמות הכלכליות העולות. מי שעמדו בפני כוחות הכיבוש נטבחו, שועבדו או דוכאו.

מהרגע שנורתה יריית הפתיחה, לא ניתן היה להתחמק מהזוועות וההרס העצום שהביאה איתה הקידמה לכל אזור בכדור הארץ. האימפריות הרחיבו את שטחן ללא הרף, ושלטונן נעשה יותר ויותר ריכוזי ורודני. אירופה הפכה לקן צרעות של מדינות שנלחמות אחת בשנייה. קווים שרירותיים החלו להיות מצוירים על מפות ולהצמיח גדרות על האדמה, מדינות החלו להיווצר במקומות שלא היו בעבר, עמים קמו לתחיה או הומצאו יש מאין, והעולם החל לשנות צורה.

תעמולה וריאקציה

עם התפתחות כוחן של המדינות, האלימות שלהן גדלה גם כן. אין דבר יותר מלאכותי ממדינת הלאום. תרבויות שלמות נמחקו ונמחצו תחת מגף כור ההיתוך. בשמה של השטחה פוליטית של המציאות, כולם צריכים ליישר קו ולציית לזהות הקולקטיבית האחידה, שמקיפה שטח אדמה בגבולות שרירותיים שנקבעו על ידי אינטרסים שזרים לרובם המוחלט של יושבי הארץ. על מנת ליצור מיתוס לאומי, נחוץ קמפיין אדיר-מימדים של אלימות ממוסדת ומתוכננת היטב של הטמעה כפויה, מחיקה היסטורית תרבותית ואתנית, ודיכוי אלים של כל צורת התנגדות. מדינת הלאום המודרנית נוסדה על באלימות, ומשתמשת באלימות בכל רגע נתון כדי להמשיך לתחזק את קיומה.

על מנת להטמיע את המיתוס הלאומי בקרב הציבור, נוסדו מערכות חינוך מתוכננות היטב של תעמולה עקבית, היסטוריה סלקטיבית ולאומיות המונחלת בכל אמצעי תקשורת המונית אפשרי. הזהות הלאומית היא הזהות הרשמית של אזרחי המדינה, ומי שלא "איתנו" הוא "נגדנו."

לאומנות קיצונית ופשיזם אינן תוצר בלתי רצוי ומצער או נחלתם הבלעדית של מיעוט שולי, אלא פועל יוצא של מדינת הלאום, התפתחות עקבית וטבעית של מוסדות האלימות הממוסדת והשיטתית שזלגו אט אט לחיים האזרחיים. אזרחים שהפנימו את ההטמעה התרבותית, אימצו את הזהות המלאכותית שסיפקה המדינה, הכירו את כוחות הדיכוי העצומים, וספגו את התעמולה הבלתי פוסקת על אויבים המאיימים לפורר את האחדות הלאומית, ירצו לבסוף לקחת חלק באלימות בעצמם, על מנת להגן על הממסד שהם תופסים כהכרחי לקיומם. מבחינתם, קיום הפריבילגיות ואורח החיים הנוח יחסית שלהם תלוי באופן ישיר בממסד, ומאוים על ידי קבוצות חוץ שנתפסות "לא שייכות" על פי הנרטיב השלט של האתוס הלאומי, ועל כן, יש הכרח להגן על הסדר הקיים בכל מחיר. זה לרוב מגיע יחד עם אתוסים רומנטיים של מדינת הלאום בתפקיד האם או האב, המולדת, או שאיפה רומנטית לחזור לתקופה היסטורית של ממלכה עתיקה או אימפריה רחבת ידיים עם כוח אבסולוטי ועצום.

שקרים והיסטוריה

האמת היא, שבחינה היסטורית קצרה תגלה שלמרות שמדינת הלאום מציגה את עצמה כפועלת לטובת אזרחיה, בפועל היא הולכת באופן עקבי נגד האינטרסים שלהם, ומשרתת במקומם אינטרסים של מיעוט מצומצם ועוצמתי, בעלי ההון. זה נכון שהיא מאפשרת אורח חיים יחסית נוח לחלק מאזרחיה – לרוב על חשבון דיכוי אלים של אחרים. כך היא קונה את נאמנותן של אוכלוסיות שונות למוסדות הרודנות שלה. אבל בפועל היא תמיד נחלצה לטובת תאגידים, טייקונים, תעשיות ובעלי הון, גם כשהדבר נגד לחלוטין את האינטרס של האזרחים לחיים של רווחה כלכלית ושוויון.

הון-שלטון זו השיטה, לא טעות. זו לא תולדה של חמדנות של טייקון זה או אחר או של שחיתות של פוליטיקאים. המדינה נוצרה והתעצבה בשביל זה, מתחילת דרכה.

השקר הקפיטליסטי לפיו השוק החופשי דורש התערבות מינימלית של המדינה הוא מיתוס מוחלט, שקר ללא שמץ של בסיס היסטורי שתומכי שלטון ההון מנצלים כדי לשכנע את עצמם ואת הציבור, בתעמולה המונית, קשקשנות פובליציסטית ועבודה אקדמית פסאודו-מדעית בשירות השיטה והמרוויחים ממנה. השוק אף פעם לא היה באמת חופשי ולא יכול להיות, הוא תמיד היה נתון לפרוטקציוניזם כלכלי מתוכנן היטב, ובלי זה הוא לא יכול להתקיים ולא התקיים מעולם.

בפועל, רעיון המדינה המודרנית ומוסד הלאום נבנו מההתחלה על מנת לשמש כחברת האבטחה הפרטית של ההון.

מדינות פיתחו והפעילו מנגנוני אלימות אדירים על מנת לשמור בקנאות על זכותם של המעסיקים לנצל, ולדכא התקוממויות של עובדים ואיומים על הסטטוס קוו. מדינות תמיד נחלצו לטובתם של בעלי הון שנאבקו נגד שביתות או שעמדו בפני איום כלכלי, והמדינה המודרנית למעשה הפכה למנהל של השוק, שביכולת לסבסד תעשיות, לממן תאגידים ולתמרן את כוחות השוק כאוות נפשה, לאיזה כיוון שתרצה.

שוק חופשי קפיטליסטי ללא התערבות של מדינה איננו אפשרי: שימור הבעלות הפרטית על אמצעי ייצור דורש תמיד מוסדות אכיפה שיגנו על "זכות הקניין" והרכוש של בעלי ההון, וישבשו מרידות פועלים שנאבקים על זכותם לחיות בכבוד ולקחת חלק פעיל בשליטה על החיים שלהם. ובניגוד לחברת אבטחה פרטית, המדינה המודרנית גם תממן את הדיכוי באמצעות מסים שמשלמים אותם העובדים שהיא תדכא.

של מי המדינה?

במשך מאות שנים, פועלים ואזרחים נאבקו לרתום את המדינה לאינטרסים שלהם, בעוד בעלי ההון שאפו תמיד להעמיק את שליטתם במוסדות הציבוריים ההכרחיים ל"עסקים כרגיל." שליטתם בכלכלה נתנה שוב ושוב לבעלי ההון את היד העליונה, ומוסד המדינה התעצב רובו ככולו כחלק ממערך השליטה הכלכלית, עם תיקונים שוליים בלבד למען העובד או האזרח, שהושגו רק לאחר מאבקים חברתיים סוערים שהורידו את הממסד לברכיים וחייב אותו להקשיב להמון המתקומם.

ככל שהכוח של המדינה מתחזק, ככל שאלה ששולטים על החיים שלנו נעשים יותר ויותר מעטים ויותר ויותר מרוחקים מאיתנו, השליטה שלנו על החיים של עצמינו הולכת ומתרחקת מאיתנו, זולגת לנו מהידיים ונעלמת.

אך סופן של אימפריות לקרוס ולהיעלם. אולי הגיע הזמן להילחם נגד השלטון, לא כדי להחליף אותו בשלטון אחר, אלא כדי ליצור מציאות בה לא יהיה צורך בשלטון כלל. אולי המהפכה הבא לא תנחית עלינו צורה חדשה של שליטה מרכזית, אלא תצמיח שלטון עצמי של אנשים על עצמם.

זה ידרוש אומץ ודמיון, אבל חובה עלינו לשאול האם וכיצד ניתן ליצור עולם כזה.

אנרכיזם

כפי שכבר ראינו, ההיסטוריה רצופה עליות ונפילות של מערכת אחר מערכת. שיטות ממשל, כלכלה וניהול החברה התחלפו בזו אחר זו, בכל פעם שהיה שינוי מספיק דרמטי ביחסי היצור והחברה, ומספיק זעם של ההמון על אדוניו שגיבה את הצורך העז ברעיון שהבשיל עד שאין לעמוד בפניו.

הפרה-היסטוריה הסתיימה בעליית החקלאות, שיכלה להאכיל ממלכות ואימפריות. האימפריות של העולם העתיק הוחלפו בשיטה הפיאודלית של ימי הביניים שיכלה לתחזק טירות, מצודות וערים. בערים הגדולות צמח עושר כלכלי עד שהבורגנות שהחזיקה בו החליפה את הפיאודליזם. הבורגנות ביססה את מוסד המדינה המודרני ורעיון הלאום, והנה כבר הגענו לתקופתנו אנו.

רבים הכריזו, תוך כדי ההתרחשויות ההיסטוריות הדרמטיות של המאה הקודמת, על מהפכות טרם זמנן, רעיונות שלא הבשילו מספיק, הובנו לא נכון ובוצעו בצורה מעוותת, וה"מהפכה" שלהם לחירות רק יצרה עוד מפלצת, צל של החברה אותה הם התיימרו להפיל, במחזה אימים בירוקרטי ואלים משלהם.

היו גם מהפכנים כנים, לעומת זאת, שדגלו בבניית תשתיות, בחינוך, בסבלנות מחושבת, בעמידה על המשמר וניצול סדקים בהיסטוריה. לוחמי החירות הללו אף פעם לא שאפו לפעול מעל אלה שהם רוצים לשחרר, אלא לתת לעורר ולצייד את ההמון לפעולה, לתת לתהליכים ההיסטוריים לקרות, לפעול במסגרת האפשרויות שנפתחות בפניהם ולכל היותר לעורר ולעזור לאנשים לשחרר את עצמם.

הפתח שלנו

כיום יותר ויותר ברור שהרוחות נושבות נגד הסדר הקיים. בכל מקום ניתן למצוא סקפטיות כלפי כל צורה של ממשל, ועצם הרעיון של שלטון. אמונות שהיו בעברן מובנות מאליהן מאבדות בהדרגה מהאחיזה שלהן ומתחלפות בצורות של חדשות של הסתכלות של החברה ודרכי הניהול שלה.

יותר ויותר אנשים מאבדים אמון בשיטה הפרלמנטרית של המדינה. היום כבר מאוד פופולרי להגיד שאין על מי לסמוך, שכולם מושחתים, שהמשטרה אלימה, שאין צדק במערכת המשפט, ושמשהו פשוט לא עובד. אנחנו שומעים את זה בכל מערכת בחירות. אין למי להצביע, כולם אותו דבר, ומה הטעם.

כבר כל כך פופולרי לחתור תחת הנחת היסוד שהמדינה תמיד משרתת אותנו, שזה מזמן כבר לא רק מיעוט רדיקלי שאומר את זה. כולם מכירים בזה בצורה כזאת או אחרת. ככל שיורדים בתחתית הפירמידה לציבורים יותר ויותר מוחלשים, מופלים ומודרים זה יותר נוכח. אך גם בקרב הציבורים היותר מבוססים ופריבילגים, אלה שלכאורה מרוויחים מקיומו של הממסד, מרגישים בזה לפעמים, להבלחים קצרים, בתקופות של קריסת מערכות וסדקים בסדר החברתי התקין, למשל במשברים כלכליים.

את אוהבת לחיות בעבדות?

מתי בפעם האחרונה הרגשתן שיש לכן שליטה על החיים שלכן? שהשכונה בה אתם גרים היא שלכם, שיש לכם זכות להחליט מה קורה בה, שאתם יכולים לקחת חלק בעיצוב המרחב הציבורי סביבכם? שהעבודה שאתן נותנות כל יום במקום העבודה מקנה לכן זכות להשתתף בקבלת ההחלטות, לתכנן ולחלק את העבודה בצורה משותפת עם שאר העובדות? שהמגע עם העולם סביבכם והיצורים החיים בו יכול להיות הרבה יותר משמעותי ומהנה, והרבה פחות מבוסס אינטרסים, תחרות וניצול?

זה הגיוני לדעתכן שהחיים שלכן כבר תוכננו לפרטי פרטים, לפני שנולדתן? להעביר 12 שנה במוסדות שטיפת מוח עם חינוך תעמולתי סלקטיבי > לשים מדים וללכת לרצוח אחרים > להקים תא משפחתי > לעבוד יום-יום כדי לשרוד ולהמשיך להפיק רווחים בשביל אחרים, להיות אזרחים שומרי חוק, ולהוליד ולגדל עוד דורות של צרכנים ואזרחים פרודוקטיביים > ולמות.

זה כל מה שיש לחיים האלה להציע? למה לנו להיות ברגים במערכת שלא רואה אותנו? את מי זה משרת, ולמה אנחנו ממשיכות ליישר קו?

אנרכיזם: הגדרה

האנרכיזם הוא תיאוריה חברתית שגורסת שלכל צורה של שלטון ריכוזי, שליטה היררכית וסמכות רשמית תהיה בהכרח השפעה שלילית על החברה האנושית שנמצאת תחת השליטה הזאת ועל הפרט. לכן, גורס האנרכיזם, עדיף לאנשים להתקדם לצורות של ניהול עצמי קהילתי, על בסיס עקרונות של דמוקרטיה ישירה, אחווה אנושית ועזרה הדדית.

אנרכיסטים מתנגדים לכל צורה של שליטה היררכית, ובעיקר לצורות הדיכוי הכי בולטות שמתקיימות בחברה שלנו – מדינה, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות, סקסיזם ומיזוגניה, להטב"קופוביה, אייבליזם (הדרת נכים), סוגנות (דיכוי בעלי חיים) ותעשיות המזון מהחי, הרס כדור הארץ, דת מאורגנת – ולכל צורה דומה של אפליה, הדרה ודיכוי שיטתיים.

בקצרה – אנו דורשות שלטון של אנשים, של קהילות, בהן מקבלים החלטות יחד, בצורה מבוזרת ושוויונית, מלמטה למעלה – בניגוד לשלטון ריכוזי וסמכותני שמקבל החלטות עבור אנשים, מלמעלה למטה. מאחורינו היסטוריה ארוכה וסוערת של 150 שנה של התססה, מחאות, מרידות ומהפכות.

העתיד מעבר לעננות התעמולה

מלמדים אותנו שטבעו של הקפיטליזם הוא טבעו של האדם: תחרות, חמדנות, אגואיזם ואלימות. גורמים לנו לחשוב שבלי אנשים שיעמדו לנו מעל הראש ויגידו לנו מה לעשות, החברה תדרדר לכאוס ובלאגן, וכולם יעשו 'מה שהם רוצים' בלי להתחשב באחרים. שהרודנות הריכוזית של המדינה היא הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין גהנום של התדרדרות מוסרית וניוון חברתי.

כמובן שהסדר שלהם עובד פשוט מצוין. אם, לפי ההיגיון שלהם, אנשים לא מסוגלים לשלוט על החיים של עצמם, איך מיעוט של אנשים מסוגל לשלוט על חיים של כל כך הרבה אנשים?

עוני, רעב, מחוסרי דיור, ניכור, בדידות, מעשי טרור, מלחמות, משברים כלכליים, משברי פליטים, מלחמות אזרחים, האיומים הבלתי פוסקים בשואה אקולוגית או שואה גרעינית – אולי כל אלו רומזים שהניוון החברתי כבר מזמן כאן. אולי אלו עדות לכך שהמיעוט לא יכול לשלוט לטובת הרוב, אלא לכל היותר לטובתו עצמו.

בניגוד לכל ההבדלים שמנסים לצקת בינינו כל זמן, בחינה היסטורית קצרה תגלה ששִגשגנו הכי טוב יחד. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית התפתחנו בקבוצות קטנות של אנשים שפעלו יחד. תקופת הניכור הנוכחית היא המצאה של המאות האחרונות, פסיק זעיר מתוך כלל תקופת הקיום שלנו.

כדי לשלוט עלינו מקפידים להפריד אותנו לקבוצות של גזע, לאום, מגדר, מעמד, נטייה מינית וכן הלאה, להקיף אותנו בגבולות שרירותיים ולהטיל גופים חמושים שיפקחו עלינו בכל רגע נתון. ברגע שאנחנו בוחרות להשתחרר מהתפיסות האלה, אפשר כבר כמעט להריח את החירות שנגנבה מאיתנו. אבל זה לא אומר שאפשר להתעלם מהדברים האלה לגמרי.

התעלמות לא תפיל אף חומה

במציאות של היום דברים כמו גזע ומגדר קיימים מכורח המציאות ונִבנה סביבם מערך שלם של היררכיה חברתית ודיכוי שצריך להתמודד איתו. לא נוכל לעשות את זה בכך שנתנהג כאילו הם לא שם. כורך המציאות הוא שנשים, מיעוטים מגדריים ומיניים וקבוצות אתניות מוחלשות יחפשו דרכים להשתחרר מהשלשלאות הכובלות אותן – ושגברים ואנשים לבנים יתמכו וסייעו להן לעשות את זה, מתוך הבנה שהחירות של אחת זה החירות של כולם, והשלשלאות שכובלות את כולנו הן אותן שלשלאות. מחולקים ניתן להמשיך לשלוט בנו. יחד, מבעד להפרדה, לא ניתן יהיה לעצור אותנו.

אנרכיסטיות שואפות לממש את מידת החירות המקסימלית ביותר, הן לפרט והן לחברה האנושית בכללותה. החירות שלנו תלויה באופן מהותי בחירותם של אנשים סביבנו, ובמידת היכולת לקחת חלק שווה בעיצוב המרחב, הקהילה, והגורל האישי והקולקטיבי שלנו.

היכולת לדכא אחרים אינה חירות, אלא שלילת החירות. הרעיון שנוכל להשיג חירות דרך גופים מדיניים, דרך סמכות, היררכיה וכפייה הוא אבסורד. מהפכות שהושגו בכוח הזרוע ובנו את עצמן דרך גופים חדשים של עריצות רק אימללו אנשים, ונעלמו בזאת אחר זאת מההיסטוריה.

השאיפה לחופש טבועה עמוק בתוכנו, והיא נמצאת איתנו בכל רגע נתון. אנחנו אנרכיסטיות כשאנחנו יודעות שאנחנו יודעות הכי טוב מה טוב לנו, יותר מכל אדם אחר. כשאנחנו מפירות חוקים טיפשיים כשאף אחד לא שם לב. כשאנחנו חוצות ברמזור אדום כי אנחנו סומכות על שיקול הדעת שלנו יותר מאשר על הסמכות של הרמזור. כשאנחנו גונבות מסופרמרקט או ממקום העבודה. כשאנחנו זוממות נגד הבוס מאחורי הגב שלו. בארוחות משותפות עם חברים, בהן כולנו לגמרי שווים ואף אחד לא יותר חשוב מאף אחד אחר. בישיבות משותפות בפארקים וכיכרות. כשאנחנו מערערות על החלוקה המגדרית והמינית של החברה ומוכיחות בנראות שלנו ובסקס שלנו כמה הן שרירותיות. באינספור מרידות קטנות, רגעים קטנים של אוטונומיה, טעימות מהחירות. כל מה שאנרכיסטים רוצים לעשות, זה להפוך את רגעי החירות הקטנים האלה לקולקטיביים, להסיר מהדרך את כל המוסדות שלא מאפשרים לנו לחוות את החיים האלה עד תום.

פעם קראו לזה מהפכה.

קומוניזם

קורות חייה של כל חברה הן סיפורה של מלחמת המעמדות. עובדים ובוסים, מעמד הפועלים ומעמד המעסיקים, העניים ובעל ההון, הפרולטריון והבורגנות – הם שני מעמדות אנטגוניסטים לחלוטין, האינטרסים שלהם תמיד יהיו מנוגדים, והמצב תמיד יהיה כזה של מאבק.

האינטרס של הבוסים הוא להעסיק את העובדים כמה שיותר, לשלם להם כמה שפחות, לקצץ איפה שאפשר, להימנע מתשלום זכויות סוציאליות, ולגרוף לכיס שלהם כמה שיותר רווחים מניצול כוח העבודה של העובדים. האינטרס של העובדים, מצד שני, הוא לעבוד כמה שפחות, להרוויח כמה שיותר, לחיות ברווחה ולא להתדרדר לעוני. ניגוד האינטרסים הזה הותיר מאבק עקוב מדם בהיסטוריה של החברה.

ככל שהשיטה הכלכלית הבורגנית רקמה עור וגידים, נטעה שורשים והנציחה את עצמה בתור השיטה המנצחת – המרקם החברתי ספג מהלומה אחר מהלומה. בעלי ההון חיסלו בשיטתיות כל אפשרות להתקיים מלבד עבודה עבורם, ומעמד הפועלים המתהווה הגיב כבר מהתחלה. מרידות, שביתות, חבלה, התאגדויות, הפגנות – כל אלו היו רק חלק משיטות הלוחמה שננקטו, והבורגנות הגיבה תמיד בדיכוי אלים.

אלה היו שנים סוערות של התססה מהפכנית, התארגנות ומלחמת מעמדות כוללת וגלויה. העובדים ראו את העושר שיצרו במו ידיהם במפעלים, אך הסדר הקיים השאיר אותם באומללות ועוני. במציאות זו של ניצול וחוסר שיוויון, הם החלו להתארגן ולהתאגד במקומות העבודה שלהם כדי לנסות לשפר את התנאים שלהם.

הבוסים שלהם ראו את זה כאיום מוחשי, וענו בקמפיין של טרור נגד ההתארגנויות האלה. האיגודים הראשונים, השביתות הראשונות, המאבקים הראשונים – לא היו מוגנים בחוק כמו שהם היום, וספגו דיכוי קשה ורצחני. כל ההישגים שיש לנו כיום – זכות שביתה בחוק, יום עבודה של 8 שעות, תשלום נוסף על שעות נוספות, וכל הזכויות הסוציאליות – הושגו לאחר שאנשים נאבקו, נלחמו ומתו עבורם.

בעולם של היום, כמעט כל סנטימטר מהול בדם של פועלים. הבניינים והגשרים יודעים לספר על עובדים שנפלו למוות בעקבות רשלנות של חברות הקבלן. הכבישים שאנחנו נוסעות עליהם נסללו בשעות רבות של זיעה ועמל רב בעבור גרושים. הבגדים אותם אנו לובשות נוצרו במתפרות בסדנאות יזע, בתנאים ירודים ושכר נמוך. חלקים גדולים מהעיר שלנו הם משכנות עובדים, שכונות עוני צפופות ומוזנחות בהם חיים אלו שנועדו לשרת את הצד השני של העיר, השבע והמבוסס יותר.

החברה המודרנית היא סיפור של מלחמה של האנושות נגד האנושות, מיעוט שבע נגד רוב מנוצל. הבוסים הם לא חברים שלנו ולא יכולים להיות. הם באו לקראתנו רק כשהם היו חייבים, כשהיה מאבק חברתי מספיק חזק שטִלטל את החברה, עצר את "העסקים כרגיל" והצליח להוריד אותם לברכיים בזמנים של איום מהפכני וקרע חברתי. זכויות הן פשרות קטנות שאנחנו עושות עם השלטון כדי שיוכל לשלוט עלינו ולמתן את המרדנות והשאיפה לחירות שלנו.

מהו קומוניזם באמת

קומוניזם הוא הבעלות המשותפת על אמצעי היצור, פשוטו כמשמעו. חברה בלי מעמדות, בלי כסף ובלי בוסים, בה עובדות שולטות יחד, בצורה דמוקרטית, על מקומות העבודה, הקהילות והתוצרים שלהם. אין קניין ("רכוש") פרטי של אדמות ועסקים אבל יש רכוש אישי של מברשות שיניים ומחשבים ניידים. קניין פרטי הוא פיקציה חברתית סביב אמצעי ייצור שניתן לנצל בעזרתו אחרות, לדוגמא בעלות על מפעלים, אדמות ובתים. רכוש אישי הוא רכוש בשימוש הפרט, לדוגמא בגדים, כלי יצירה או כלי נגינה.

הרעיונות האלו הלהיבו פעם את הרוב המוחץ של מעמד הפועלים, הניעו תנועות חברתיות אדירות בגודלן שגרמו למרידות, מאבקים ומהפכות ששינו את מהלך ההיסטוריה. מועצות עובדים דמוקרטיות ברוסיה בשנת 1917 (לפני שהמשטר הבולשביקי ריסק אותן), שטחים אוטונומיים של קואופרטיבים של איכרים באוקראינה ב- 1921, עובדים שמשתלטים על מפעלים ומעיפים את הבוסים שלהם באמצע גל מהפכני באיטליה בשנות ה- 20, מרידות אנרכיסטיות של חקלאים בקטלוניה ומהפכה חברתית על רקע התופת של מלחמת האזרחים הספרדית בשנות ה- 30, גל מהפכני בפריז של סטודנטים ופועלים שמשתק את כל העיר לחודש שלם ומביא את המדינה אל סף קריסה ב- 1968, עמים ילידיים ופעילים עירוניים בחבל צ'יאפאס בדרום מקסיקו שמתאחדים לצבא מהפכני ומורדים בממשלה המקסיקנית שמכרה את האדמות שלהם לתאגידים וחוזרים לג'ונגלים כדי להקים אוטונומיה של קהילות דמוקרטיות ושוויוניות ב- 1994, מועצות מקומיות בדמשק ובפרברים שבאות לספק את הצרכים של התושבים לאחר שהמשטר נסוג במלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה ב- 2013, וחבלי ארץ אוטונומיים של כורדים בצפון סוריה שהחל מ- 2012 ניצלו את הוואקום הפוליטי כדי להכריז על אוטונומיה, להעיף את דאע"ש מהמחוזות שלהם, ולהכריז על מהפכה חברתית על בסיס של דמוקרטיה ישירה, פמיניזם, ואקולוגיה.

לכל המקרים האלו יש כמה דברים משותפים: הם התארגנויות רצוניות של מעמד הפועלים, שפועל באופן ישיר מטעם עצמו, בפעולה ישירה, למען החירות שלו, מלמטה למעלה. בכל פעם היו כאלו שניסו לתמרן את האירועים כדי להשיג לעצמם כוח פוליטי ולשלוט על המהפכה – כאשר הצליחו, התוצאות תמיד היו טראגיות.

אין דבר כזה "מדינה קומוניסטית"

כפי שניתן לראות מהתיאור הזה, המדינות ה"קומוניסטיות" המוכרות לנו מההיסטוריה לא היו קומוניסטיות כלל ועיקר, אלא רק עוד צורה של רודנות קפיטליסטית, גם אם בעל ההון היחיד היה המדינה, והאליטה המנהלת נקראה מפלגה ולא בורגנות.

למעשה, בין הדברים הראשונים שהמשטרים האלה תמיד עשו היה קודם כל לפרק את ההתארגנות החופשית של מעמד הפועלים והתנועות החברתיות שלו, ולהכפיף אותן לבירוקרטיה סמכותנית של מפלגה אחת. דורות רבים כבר שילמו את המחיר של הרעיון של לנסות להביא חברה קומוניסטית דרך "שלבי מעבר," דרך השלטון.

אבל חברה חופשית לא ניתן להשיג ברודנות וכפייה.

בשליטה משותפת על מקומות העבודה ואמצעי היצור, לעובדות יש אוטונומיה ושליטה ישירה על חייהן, והן יכולות לקבל יחד החלטות שיטיבו איתן ועם הקהילות שלהן, במקום שליטה אבסולוטית של בוס אחד, שמנצל את כוח העבודה כדי להפיק לעצמו רווחים.

הפרזיטיות של המעסיקים אולי נראית הגיונית במציאות בה חינכו אותנו שאנחנו "חבים תודה" לבוסים ש"העניקו" לנו תעסוקה, כאילו הם עושים לנו איזושהי טובה, אבל האמת היא שהעובדים הם המרכז של כל מקום עבודה, לא הבוסים. אם הבוסים מחר ייעלמו ממקום העבודה, המקום יכול להמשיך לתפקד, אם העובדים יתנהלו ביניהם בצורה דמוקרטית ויחלקו את נטל הניהול בניהם, כמו בקואופרטיב. מצד שני, אם העובדים ייעלמו, העסק חדל מלתפקד. הבוסים לבדם לא יכולים לעשות שום דבר, הם כלום ואפס בלי העובדים.

כוחה של עובדת אחת לבד מול הבוס הוא כלום – אבל כך גם כוחו של הבוס מול כלל העובדים כשהם מאוחדים. תחשבו מה נוכל להשיג אם נתארגן לצורה שתשרת את האינטרסים הקולקטיביים שלנו.

הקומוניזם היום-יומי של כולנו

על פי התעמולה הקפיטליסטית, עובדים צריכים גזר ומקל כדי לעבוד, בצורת שכר וענישה. אבל האמת היא שעד היום, על אף מירב המאמצים של בעלי ההון, אנשים בכל מקום עושים דברים בהתנדבות מלאה. האנציקלופדיה המקיפה בהיסטוריה האנושית נכתבת ונערכת בהתנדבות מסורה ובתיאום דמוקרטי דרך הרשת. אנשים רבים מתנדבים בארגונים אלטרואיסטים מתוך תשוקה ותחושת שליחות, פשוט כדי לעזור. חלוקת העבודה המגדרית דוחפת נשים להשקיע זמן ועמל רב בגידול ילדים ותחזוקת בית בחינם. אנשים מגדלים צמחים, מנגנים מוזיקה, מתכנתים, סורגים, תופרים, מתכננים בגדים, מבשלים – הרשימה של עבודות שמבוצעות בלי שכר בחברה שלנו בלתי נגמרת.

כולנו קומוניסטים בבית. בדירות שותפים או בבית זוגי, כשמוציאים זבל או שוטפים כלים, לא עושים את זה כי זה חובה, לא עושים את זה כי אם לא ניזרק לרחוב ונרעב למוות, אלא כי צריך, וזה הגיוני לקחת חלק שווה במטלות הבית. עושים את זה כי אם לא נעשה את זה, זה לא יקרה.

כך יכולות להתנהל הקהילות שלנו באופן רחב יותר. יש לקהילות צורך מאוד הגיוני לתחזק את עצמן והן עושות את זה לבד. למעשה, כך שרדנו ושגשגנו ברוב המכריע של ההיסטוריה שלנו. בתקופות פרה-היסטוריות – רוב הזמן של המין האנושי על פני הפלנטה הזו – בני אדם חיו יחד במסגרות שיתופיות והקיום שלהם היה תלוי בעזרה הדדית ונתינה ללא תמורה. ההפרדה בין "עבודה" ל"זמן פנוי" לא הייתה קיימת בכלל. כך גם בקהילות החקלאיות ממש עד השתלטות ההון על האדמות.

הרעיון שכדי שדברים יתקדמו אנחנו צריכים להיות משועבדות לבוסים שיפיקו רווח על חשבון העבודה שלנו וישלמו לנו בתמורה שכר זעום הוא המצאה יחסית מאוחרת בהתפתחות ההיסטורית שלנו. בהיעדר כסף, בחברה בה כולן יקבלו את כל הצרכים הנחוצים להן כדי להתקיים ומשאבים יחולקו בצורה שוויונית והגיונית יותר, במקום להצטבר בידי מיעוט, יהיה לאנשים אינטרס ישיר וברור לעבוד יחד ולקחת חלק שווה במטלות, למען תחזוקת הקהילה כולה.

כוחנו באחדותנו

ברגע שאנחנו שמות את ההבדלים בינינו צד, אנו מגלות שיש לנו הרבה יותר במשותף עם פועלים פלסטינים, עובדים זרים ומבקשי מקלט, מאשר עם בוסים, טייקונים ובעלי הון ישראלים. הרעיון של גאווה לאומית הוא מלאכותי וריק מתוכן, וברגע שהוא הופך לרוב בקרב מעמד הפועלים המציאות הופכת לטראגית, כמו שההיסטוריה של הפשיזם יודעת לספר לנו.

מכיוון שהאינטרסים של הבורגנות כל כך הפוכים לשלנו, הם רוצים לשמור אותנו בבורות ובפחד. שלא נדע על ההיסטוריה המעמדית שלנו, שלא נצבור יותר מדי ידע "מסוכן," שלא נרים ראש, שלא נתקומם, שלא נכיר בשותפות הגורל של אחינו ואחיותינו הפועלות, ושנישאר בקווים הברורים, של אזרחים צייתנים ושומרי חוק. מלמדים אותנו שרעיונות של שיוויון ושיתוף פעולה הם "הזויים" ובזויים. ההפרדות ביננו נוכחות סביבנו כל הזמן, על בסיס גזע, מוצא, לאום, מגדר, נטייה מינית. כך אפשר בלי מאמץ לשסע עניים נגד עניים, יום יום.

ביום שנסרב להילחם את המלחמות שלהם, ללבוש את המדים שלהם ולהכיר בלגיטימיות של תעמולת השנאה שלהם – ביום שנכיר בכך שאין לנו מלחמה להילחם בה שהיא לא מלחמת המעמדות, נוכל להתחיל לצעוד אל עבר החירות שלנו, והעולם יקבל את המתנה של רוח מהפכנית חדורת מטרה בלתי מתפשרת: שוויון, חירות, סולידריות, אחווה אנושית.

הצעד הראשון הוא להעז לחלום ולהטיל ספק. אחר כך להתארגן, ולפעול. ויש לנו הרבה עבודה.

אנרכיזם קומוניסטי

כפי שראינו, אנרכיזם וקומוניזם הן שתי מילים שמשמעותן המקורית אבדה, רוקנה מתוכן, והוחלפה בתעמולת הפחדה שקרית. במשך עשרות שנים, מדינות "קומוניסטיות" עיוותו את המלים האלו כדי להאדיר את עצמן, בעוד אליטות הון במערב עיוותו אותן כדי שנלמד לפחד מהן. לימדו אותנו ששלטון עצמי של אנשים הוא כאוס, שבעלות משותפת על עצמאי היצור היא דיקטטורה ורודנות.

אך כיום חומת השקרים מתפרקת. יותר ויותר אנשים מתחילים לראות את הפגמים וחוסר התפקוד של המדינה והקפיטליזם.

אנרכיזם קומוניסטי (הקרוי גם אנרכו-קומוניזם או קומוניזם חירותני) הוא הזרם המרכזי והחשוב ביותר בתנועה האנרכיסטית, ממנו היא צמחה וממנה נגזרו הזרמים האחרים. חשוב לנו להפריד בין אנרכיזם קומוניסטי בתור חזון לחברה עתידית, ואנרכיזם קומוניסטי בתור פרקטיקה עכשווית עבור המציאות כיום.

אנרכיזם קומוניסטי: חזון למועד

בתור חזון לחברה עתידית, אנרכיזם קומוניסטי הוא תיאוריה פוליטית שמקדמת ביטול של המדינה והקפיטליזם, והחלפתם ברשת שיתופית של התארגנויות רצוניות על בסיס שוויוני ודמוקרטי לחלוטין, ללא היררכיה, סמכות, או שלטון ריכוזי ופורמלי.

בחברה כזאת, כל קהילה תנוהל באופן מלא על ידי על החברים והחברות בה, וההחלטות יתקבלו באספות כלליות בהשתתפות כל מי שתרצה לבוא. מפעלים ומקומות עבודה ינוהלו באופן דמוקרטי על ידי מועצות עובדים, תוך חלוקה מלאה של נטל הניהול, ללא בוסים וללא שכר. העקרונות המנחים הם דמוקרטיה ישירה ושיתוף: מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו. כל אחת תהיה רשאית לבחור לעצמה עיסוקים כרצונה, ותקבל את כל צרכיה בלי תנאי. כלכלת מתנות, סחר חליפין וסיוע הדדי יחליפו את שיטת השכר וכלכלת השוק.

הקהילות המקומיות האלה יהיו מקושרות אחת לשנייה בפדרציות אזוריות, במסגרתה קהילות ישתפו פעולה אחת עם השנייה על בסיס סולידריות. היעדר שלטון לא אומר בהכרח היעדר מנהיגות – אין זה מין הנמנע שכל קהילה תבחר לעצמה נציג, בדמוקרטיה ישירה מלאה, ועם מנדט שניתן לבטל בכל רגע. בניגוד לדמוקרטיה ייצוגית, לנציגים האלה לא תהיה סמכות היררכית על אף אחד וכל תפקידם יהיה לתאם אספות כלליות ולהיפגש עם נציגים מקהילות אחרות איתן הקהילה עומדת בקשר שיתופי. סוג של פרלמנט עממי של נציגי קהילות אפשרי לחלוטין. כל המוסדות של כל קהילה – קבלת החלטות, ייצור, מסחר, שיטור והגנה – יתנהלו בצורה דמוקרטית לחלוטין, תוך פיקוח ציבורי ושקיפות מלאה.

אנרכיסטים קומוניסטים מתנגדים לחלוטין לכל ביטוי של שליטה והיררכיה חברתית, לא רק קפיטליזם ומדינה. זה אומר התנגדות גורפת לפטריארכיה, פשיזם, גזענות, מיזוגניה, להטב"קופוביה, דת מאורגנת, ניצול ורצח בעלי החיים, הרס כדור הארץ, וכל הצורות של כוח פוליטי, ניצול ושליטה.

ביטול השכר והכסף זה חלק מרכזי גם כן; אין שום צורה למדוד ערך של מוצר, מאחר וכל יצור זה תוצר משותף של אלפי פועלים מההווה ומדורות קודמים. כל סחורה היא קולקטיבית, במובן שתעשיות שונות מתקופות שונות חברו כדי ליצור אותה, שום מוצר לא צץ יש מאין, הוא תמיד תוצאה של שיתוף פעולה נרחב, ועל כן ראוי שגם הרכוש יהיה משותף. זה כמובן לא אומר שאנשים לא יוכלו להחזיק רכוש אישי כאוות נפשם, אבל קניין פרטי והזכות הפרטית על תוצרת חברתית יבוטלו לחלוטין.


הערת שוליים: יש גם זרמים בתנועה האנרכיסטית שהדגש בהם הוא לא קומוניסטי או לא קומוניסטי בכלל, צורות שונות של אנרכיזם אינדיבידואליסטי לדוגמא, אבל כל הזרמים של האנרכיזם כולם הם אנטי-קפיטליסטים ומתנגדים לכל צורה של היררכיה. זה אומר שאין דבר כזה "אנרכיזם קפיטליסטי" ולא יכול להיות. מעבר לזה שאנרכיזם הוא, כאמור, תנועה סוציאליסטית בבסיסה, קפיטליזם מהווה בפני עצמו היררכיה מעמדית ונצלנית, וקיומו של רכוש פרטי מחייב רשות אכיפה בצורת מדינה שתגן על זכויות היתר של המעמדות הגבוהים. השם "אנרכיזם קפיטליסטי" הומצא, פשוטו כמשמעו, במטרה לחתור תחת האנרכיזם ולקדם אינטרסים של שלטון ההון.


אנרכיזם קומוניסטי: כאן ועכשיו

מעבר לחברה העתידית, כאן בהווה, אנרכיזם קומוניסטי מהווה פרקטיקה לחיות ולפעול על פיה. אנרכיסטים מתארגנים פוליטית כדי להיאבק נגד כל צורות הדיכוי והאפליה, ומבססים את הארגונים שלהם על בסיס העקרונות של החברה הרצויה – ללא היררכיה של שליטה, ללא ריכוז כוח, עם דמוקרטיה ישירה, בסולידריות ושוויון מלא.

לדוגמא, התארגנות במקום העבודה, דיבור עם העובדים על מאבק על זכויותיהם, זו צורה בה אנחנו מקרבים את האפשרויות למציאות אחרת ואנושית יותר. מחוץ למקומות העבודה, אנרכיסטיות חוברות לקבוצות מדוכאות שנאבקות נגד טרור מדיני וקפיטליסטי, בסולידריות, בחתירה לחברה אחרת. עמים ילידיים שמדוכאים באלימות בעוד נלקחות האדמות שלהם, נשים בחברה פטריארכלית, מיעוטים אתניים שסובלים מהתנכלויות גזעניות, קוויריות ולהט"ב שמתנגשים עם הנורמות השלטות, מחוסרי דיור ופעילות דיור ציבורי שנאבקות לקורת גג, שכונות שעומדות בפני סכנות פינוי, אקולוגים שנאבקים נגד משברי אקלים והגנה על פיסות הטבע האחרונות שנותרו על פני הכוכב הזה, טבעוניות משחררות בעלי חיים – לכולנו ייטב אם נתאחד יחד. האינטרס המשותף לכולנו מכתיב את ביטול המערכת הזאת ומעבר לחלוקת משאבים יותר הגיונית ושוויונית שמתחשבת בצרכים ולא רק ברווחים.

מעבר לשותפות במאבקים חברתיים, אנרכיסטיות גם מאמינות בעבודה עצמית. השחרור של החברה תלוי בשחרור של אינדיבידואלים, כל אחד ואחת מאיתנו. לפני שאנו ניגשות לעבודת החינוך וההסברה לאחרים, מוטב שנבדוק כמה אנחנו חיים באמת לפי העקרונות האלה.

בכולנו הוטמעו ערכים דכאניים, נגזרים ישירות מהחברה הדכאנית והאלימה שאנו חיות בה. המאבק להשתחרר מדפוסי התנהגות סמכותניים, גזעניים, סקסיסטים, הומופובים וכן הלאה הוא פרויקט לחיים שלמים. גברים למשל יכולים לשים לב לאינטראקציות שלהם עם נשים, כמה הם מקטינים ומזלזלים לפעמים מבלי לשים לב. אותו הדבר לגבי הסתכלות על "זרים," פלסטינים בשטחים או פליטים בשכונה שלנו. אשכנזים יכולים לשים לב ליחס שלהם כלפי מזרחים, יוצאי אתיופיה ודוברי רוסית. אתם אוכלים בעלי חיים? אם כן אולי זה הזמן לשקול טבעונות, אין שום סיבה לגרום סבל מיותר ליצורים החשים כאב. אם אתן עומדות בפני גיוס, סרבו. אפשר "להשתמט" בצורה חוקית דרך קב"ן, או ללכת לכלא אם אתן מוכנות לשאת בזה. בכל מקום שבו ניתן לנו כוח על חשבון אחרים, נלמד לזהות אותו ולפרק אותו.

השינוי בתוכנו מתחיל כשאנחנו מבינים שלמעשים שלנו יש השלכות, שאנחנו חיים בעולם שאנחנו מוכנים לקחת חלק פעיל בו, שהשכונה והעיר הזאת הם שלנו ומעל לכל – שאפשר אחרת.

בניגוד לכל הספקנים והפקפקנים, זה הרבה יותר פרקטי ממה שמקובל לחשוב. עם ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים, פתאום לא כזה קשה לערב קבוצה גדולה של אנשים בדמוקרטיה ישירה, פתאום לא מן הנמנע לתאם בין קהילות בפדרציה רחבה באופן שוטף. אין סוף לאפשרויות, אם נבחר לקחת את הכוחות של הטכנולוגיה לכיוון הזה. אך כמובן שקודם כל צריך לשחרר אותה מהידיים ההרסניות של המדינה ובעלי ההון, שכרגע ממשיכים להפעיל כל פיתוח חדש כדי להחריף את הדיכוי, הניצול והשליטה.

המשאבים לשחרור כבר נמצאים כאן. הכוכב מסוגל להפיק מספיק אוכל כדי להאכיל את כולם. יש שפע. רק צריך לבחור לחלק את המשאבים נכון וכולן ירוויחו.

גם יש רצון לחירות – אנשים נאבקים עליה כל הזמן, ביחד או לחוד. אם נדע לגלות סבלנות ולהשקיע ביצירת קשרי סולידריות ופעולה ישירה, אולי נזכה לראות זמנים בהם אנשים נאבקים נגד השלטון לא כדי להחליף אותו בשלטון אחר, אלא לפרק אותו אחת ולתמיד.

אנחנו מאמינות שמעמד הפועלים מסוגל לשחרר את עצמו, בלי הכוונה כפויה של מפלגות ומשיחים פוליטיים. ובלי קשר לחברה העתידית, יש הרבה מה לעשות כאן ועכשיו.

כמהפכנים העבודה שלנו עוד רבה, תובענית וארוכה – אבל יעידו מי שהולכים בדרך הזאת שאין דרך טובה יותר. והזמן הכי טוב להתחיל זה עכשיו.

המשך קריאה

ספרים:

  • "אנרכיזם: אנתולוגיה" מאת אברהם יסעור
  • "חמישה מאמרים פמיניסטיים" מאת אמה גולדמן
  • "דגלים שחורים באוקראינה" מאת אהוד אנגל
  • "אוטופיה לאדונים" מאת נועם חומסקי
  • "המנושל" מאת אורסולה ק. לה גווין

ועוד טקסטים רבים כאן באתר קה"ל – באזור הספריה