פורסם בפברואר 2018

מאז ומתמיד אנרכיסטים התמודדו עם שאלת העמדה האנרכיסטית אל מול מציאות שאינה אנרכיסטית, מציאות בה המדינה קיימת ונוכחת, המעלה שאלות בנוגע לשיתוף פעולה עם המדינה: האם ישנם מצבים מסוימים בהם שיתוף פעולה מסוים עם המדינה הוא ראוי או נכון? מה נכלל בהגדרה הזו? מה נחשב כשיתוף פעולה עם המדינה? וכן הלאה.

השאלות הללו חשובות כי הן עולות מתוך המציאות שלנו כאנרכיסטים החיים תחת שלטון של מדינות. קל לנו מאוד להתנגד לעוולות שאחראית להן המדינה, כמו כליאה, מלחמות וכן הלאה, אך השאלה מורכבת יותר ביחס לדברים שעושה שהמדינה כאשר אנחנו, עקרונית, תומכים בדבר עצמו – כמו מערכת בריאות, או הגנה על אזרחים מאלימות. טקסט זה מציע בסיס לעמדה אנרכיסטית עקבית אל מול סוגיות אלו דרך הבדלה בין השירותים שמאורגנים דרך המדינה לבין צורת הארגון במסגרת המדינה.

המדינה בשירות הציבור: מעשה נכון שנעשה לא נכון

ברמה העקרונית נרצה לומר שהעמדה האנרכיסטית שלנו היא שגם אם המדינה עושה דבר נכון, היא הרי לא הגורם הנכון שיעשה אותו ועל כן המעשה הוא מעשה נכון שנעשה בצורה לא נכונה. הרעיון הוא שבריאות, הגנה ושאר תשתיות חברתיות של רווחה הן דבר שנכון שיתקיים בחברה; אך כאשר הגורם שמקיים אותן הוא המדינה, הרי שהן נעשות באמצעות כוח ריכוזי ומונופוליסטי, מבנה מדיר מיסודו.

למשל, הרעיון של מערכת בריאות שתאפשר לכולם נגישות פחות או יותר שווה, לכל התשתיות הרפואיות והסיעודיות הנחוצות להם, היא מה שמקיים חברה בריאה, חזקה וחסינה ממחלות – למשל, זה מה שמונע התפרצות מגיפות. אך כאשר הבריאות שלנו נמצאת בידי המדינה, המדינה הופכת להיות הסמכות העליונה להחלטות על בריאות הציבור. כך המדינה היא שקובעת אילו מצבים מזכים אדם לטיפול, ובאילו אמצעים ותרופות הוא יטופל.

לדוגמה, חולי סרטן מקבלים טיפול מלא כולל אישור לעישון קנאביס רפואי לשיכוך כאבים בעוד חולות פיברומיאלגיה נדרשות לנסות קודם את כל סוגי משככי הכאבים לפני שהן זכאיות בכלל להגיש בקשה לאישור לקנאביס, שגם אישורה מותנה בדברים כמו תפקוד, גיל, עבודה וכו'. כל זאת למרות שמדובר במחלת עצבים כרונית עם כאבים כרונים שהשימוש בקנאביס הוכיח את עצמו כעוזר לרובן המכריע של החולות, הן נקודתית והן לאורך זמן.

במצב כזה ניתן לראות שגם מערכת שהיא, עקרונית, חיובית ורצויה בחברה, מקבלת אופי מדיר ובעייתי כאשר היא מנוהלת בידי מערכת כוח ריכוזית שבראש שיקוליה לא בהכרח טובת המטופלת אלא אינטרסים כלכליים ואדמיניסטרטיביים. במצב כזה הרבה יותר קשה לקיים תהליך קבלת החלטות שיצליח להכיל את מי שההחלטות ישפיעו על חייו. במקרה דנן, נראה שקולן של המטופלות לא זוכה להיות מחושב בתהליך קבלת ההחלטות לגבי הטיפול בהן בעוד חברות תרופות, למשל, זוכות להשפיע עליו באופן משמעותי בהרבה.

המונופול על האלימות – ועל ההגנה הקהילתית

ריכוזיות הכוח וההדרה ממנו מתחדדות עוד יותר כאשר מתמקדים במוקד ברור של כוח והפעלתו, הרי הוא המשטרה. לא פעם הפגנות של פעילים שמקדמים אג'נדה שאינה במיינסטרים מוצאות עצמן מותקפות פיזית בידי תומכי ההגמוניה ונזקקות להגנה. הגורם שאמור לספק את ההגנה הזו הוא המשטרה, וזאת משתי סיבות: האחת, ככה הורגלנו כולנו לחשוב, שהמשטרה פה כדי להגן עלינו מפני אלימות ופגיעה, שהיא גוף נייטראלי שמגן על האזרחים ודואג להם. ידוע לנו כמובן שזה לא נכון – לא פעם המשטרה נוטה לא רק שלא להגן, אלא להיות כלי של הפעלת כוח ואלימות כלפי מי שמציג או מביע חריגה מההגמוניה המדינית ונועד לגרום לו ליישר איתה קו. ערבים, אתיופים וחרדים הם דוגמאות בולטות ועכשוויות של אוכלוסיות שנופלות קרבן לאלימות קיצונית חוזרת ונשנית של משטרת ישראל.

הסיבה השנייה היא הסיבה שאנחנו רוצים, כאנרכיסטים, להתבונן בה ממבט ביקורתי יותר, והיא חוזרת לשאלת ריכוזיות הכוח. המשטרה, לא רק שהיא הזרוע שמוציאה לפועל ואוכפת בעזרת שימוש בכוח את מדיניות השלטונות אלא שהיא היחידה שמותר לה לעשות כך. מי שינסה להקים מערך הגנה עצמית פוליטית, מערך שיגן על הפגנות שמאל למשל, יימצא עצמו מהר מאוד מרגיש את נחת זרועה של המשטרה. למדינה, כמו שאנחנו יודעים, יש מונופול על האלימות. במקרה הזה, המשטרה תמנע התארגנות עצמאית של אזרחים להגנה עצמית קהילתית, כך שהביטחון שלהם תלוי בה לחלוטין. מציאות כזו משאירה מעט מאוד ברירה מלבד התסמכות על המשטרה שתשמור על בטחון האזרחים. כמובן שתמיד קיימת מידת מה של אפשרות להגנה עצמית קבוצתית, אך בגלל מונופול המשטרה, קבוצה שכזו תצטרך להגן על עצמה ועל פעילים נוספים לא רק מפני אלימות פוליטית של אזרחים אלא גם מפני המשטרה עצמה – כך שהתארגנויות שכאלו כמעט תמיד נידונו להיכשל.

הדבר מתבטא בדיוק כך גם במערכות תומכות – מדיניות האישורים וההגבלות שמופעלת על הקמה של מוסדות, רפואיים במקרה הזה, נתונה בידי פקידים וממונים (שרים) ללא מעורבות ציבורית, לא בשיח או דיון, לא בהצבעה, לא במשאל ואפילו לא בנציגות הוגנת של החלקים השונים בחברה. למרות מעורבותם של מומחים בכל המערכות הללו הם אינם הסמכות האחרונה, הקובעת, ולעיתים קרובות דעתם נדחית לטובת מדיניות מונחית אג'נדה. בסופו של דבר המדיניות נתונה לחלוטין לאנשי ממסד שהאינטרסים שלהם הם ממסדיים משמע, כלכליים במקרה הטוב ובמקרים רבים ובנאליים, אישיים-קרייריסטיים.

מתוך שתי הדוגמאות הללו נציג עמדה אנרכיסטית ביחס לשאלת שיתוף הפעולה עם המדינה ומוסדותיה, עמדה אותה ניתן כמובן להחיל גם על דוגמאות אחרות. המדינה, ככוח ריכוזי, לא מרכזת בידיה רק את הסמכות הביצועית הישירה והפעלת אלימות בשמה אלא גם את הכוח והתשתיות. כל אלה מוחזקים בצורה ריכוזית תחת מנגנון המדינה. האחיזה הזו של המדינה בכל הזכויות, הסמכויות וההחלטות – הן בהפעלת אלימות והן בחלוקת המשאבים ונגישות אליהם – הופכת אותה לכוח הבלעדי; וכמו שאמר הדוד בן, עם כוח גדול באה אחריות גדולה. מניעה של המדינה מהאזרחים להתארגן באופן עצמאי אומרת שאי-התערבות מצידה משמעותה פעולה אקטיבית של הדרה.

ניתוח נכון כבסיס לעמדה עקבית

העמדה שלנו כאנרכיסטים היא שהמדינה, כמנגנון לא לגיטימי של ריכוז כוח, מחזיק בכוח להחליט על החיים שלנו – מי לחיים ומי למוות, מי לעושר ומי לעוני, מי לזכויות ופריבילגיות ומי לנחשלות. מנגנוני התמיכה והרווחה כמו הבריאות, הרווחה, הסעד וכו' הם מנגנונים שעלינו לשאוף לחזק במובן של החלה על כמה שיותר אנשים – כמה שיותר אנשים שיהיו זכאים לכמה שיותר משאבים לטיפול בכל תחום, מצד שני הכוונה בחיזוק היא גם לשחרור המערכת מידי כוח ריכוזי, בין אם מדינתי ובין אם פרטי, כי כך או כך, קבלת ההחלטות נעשית בידי מי שהכוח מרוכז בידו. כל טיפול, תמיכה, עזרה וסעד שאנו מקבלים מהמדינה הוא שלנו, הוא זכות ולא חסד, לא כי המיסים שנלקחים מאיתנו מממנים אותו (אם כי ניתן לטעון גם כך) אלא מפני שהמדינה מחזיקה בכוח האולטימטיבי ומונעת מאיתנו את החופש הבסיסי להתארגן מחדש ולספק לעצמנו חלופה. כאנרכיסטיות אנו תומכים בכל הקצאה של משאבים להקלה, תמיכה ועזרה למי שצריך: אוכל, רפואה, דיור, נגישות טכנולוגית וכל מה שמאפשר חיי רווחה בעולם המודרני.

ההתנגדות שלנו היא לא לעקרון של מערכות ותשתיות חברתיות קולקטיביות, אלא לניהול שלהן בידי המדינה. הקיום שלהן חיוני וחשוב לחברה צודקת ואנחנו מפרידים בין הקיום העקרוני-רעיוני של המערכת לבין הקיום הממשי שלה שמתחלק לשניים: מנגנון ניהולי (שרים, משרדים ופקידים ומקבלי החלטות אחרים) ותשתית (בתי חולים, בתי מרקחת, מוקדי מד"א, צוותים רפואיים וכו') שלא תעלם לשום מקום גם אם תתחלף ההנהלה. התמיכה שלנו היא בתשתית – ההתנגדות שלנו למנגנון הניהולי.

אבחנה בין תשתית ומנגנון הניהול תאפשר לנו לבחון כל מערכת קיימת בחברה ולגבש עמדה ביחס לשאלה של מהות המערכת אל מול הביצוע של המהות הזו על מנת שנוכל לגבש עמדה ביקורתית ועקבית ביחס שלנו למנגנוני המדינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s