תרגום: יאיר חילו ואייל רוזנברג

התארגנות, שהיא, אחרי הכול, רק היישום של שיתוף–פעולה וסולידריות, הינה תנאי טבעי וחיוני לחיים חברתיים; זוהי עובדה שאין מנוס ממנה אשר כופה עצמה על כולם,בה-במידה על החברה האנושית בכלל כשם שעל כל קבוצת אנשים הפועלים יחד למען מטרה משותפת. מאחר שהאדם אינו מבקש, ואף אינו יכול, לחיות בבידוד – ולמעשה אינו מסוגל לפתח את אישיותו, לספק את צרכיו הפיסיים והמוסריים מחוץ לחברה וללא שיתוף-הפעולה של חבריו- בלתי נמנע כי אלה שאין להם את האמצעים ואף לא המודעות החברתית המפותחת די הצורך להתקשר בחופשיות עם אלו החושבים כמותם והחולקים עימם אינטרסים משותפים, מוכנעים להתארגנות בידי אחרים, המאוגדים בדרך-כלל במעמד או כקבוצה שליטה, בכוונה לנצל את עבודתם של אחרים לתועלתם האישית. ודיכוי ההמונים הנארך-עידנים בידי קבוצה פריווליגיונית קטנה היה תמיד התוצאה של אי-יכולתם של רוב העובדים להסכים ביניהם על התארגנות עם אחרים לשם ייצור, לשם הנאה ולשם הצרכים האפשריים של הגנה מפני אי-מי העלול לבקש לנצל ולדכא אותם. אנארכיזם קיים לתקן מצב עניינים זה…

​ישנן שתי סיעות בין אלו המתקראים אנרכיסטים, עם או בלי שמות-תואר נוספים: התומכים והמתנגדים לארגון. אם איננו יכולים להצליח להסכים, הבה ננסה, לכל הפחות, להבין אלו את אלו.

​וראשית הרשו לנו להתייחס בבהירות להבדלים מאחר שהסוגיה היא משולשת: התארגנות בכלליות כעיקרון ותנאי לחיים חברתיים היום ובחברה העתידית; ארגונה של התנועה האנארכיסטית; וארגון הכוחות העממיים ובמיוחד ההמונים העובדים לשם התנגדות לממשלה ולקפיטליזם…

​הטעות הבסיסית של אלו המתנגדים להתארגנות היא באמונתם כי התארגנות אינה אפשרית ללא סמכות.

ובכן, לנו נדמה כי התארגנות, שהיא יש לומר, התקשרות למען מטרה מסויימת ועם המבנה והאמצעים הדרושים להשגתה, הינה היבט חיוני של החיים החברתיים. אדם בבידוד אינו יכול אפילו לחיות את חיי הבהמה, שכן הוא אינו מסוגל להשיג מזון לעצמו מלבד באזורים הטרופיים או באזורים בהם האוכלוסיה דלילה במיוחד; והוא, ללא יוצא מן הכלל, אינו מסוגל להתרומם מעל רמתן של החיות. משום שלפיכך הוא נאלץ להתחבר עם בני-אדם אחרים, או ליתר דיוק,משום שהוא מוצא את עצמו מאוחד עמם כתוצאה מן ההתפתחות הקדמונית של המין, הוא חייב להיכנע לרצון של אחרים (להיות משועבד) או להכפיף אחרים לרצונו (להיות בעל סמכות) או לחיות עם אחרים בהסכם אחוותי בהתאם לטוב ביותר לכולם (להיות שותף). איש אינו יכול לברוח הכרח זה; והאנטי-אירגוניים הקיצוניים ביותר לא רק שנכנעים לארגון הכללי של החברה בה הם חיים, אלא גם בפעולות הרצוניות של חייהם, ובמרידתם נגד התארגנות, הם מתאחדים ביניהם, הם מחלקים את מטלותיהם, הם מתארגנים עם אלו איתם הם מסכימים, ומשתמשים באמצעים שהחברה מציבה לרשותם…

​הודאה באפשרות קיומה של קהילה המאורגנת ללא סמכות, כלומר ללא כפייה – ואנארכיסטים חייבים להודות באפשרות הזאת, או שלאנארכיה לא תהיה כל משמעות – מאפשרת לנו להמשיך לדיון על הארגון של התנועה האנרכיסטית.

​במקרה זה גם-כן, התארגנות נראית שימושית והכרחית. אם תנועה משמעה השלם – פרטים עם יעד משותף שהם מאמצים עצמם כדי להשיגו – טבעי שיהיה עליהם להסכים ביניהם, לאחד כוחות, לחלק ביניהם את המטלות ולנקוט בכל אותם הצעדים אשר יובילו לדעתם להשגת אותן מטרות. להישאר מבודד, במצב בו הפרט פועל או מבקש לפעול בעצמו ללא תיאום, ללא הכנה,ללא צירוף מאמציו הצנועים לקבוצה חזקה, פירושו לדון עצמו לאין-אונות, לביזבוז מאמציו בפעולות סרק קטנות, ולאבד אמונה עד מהרה בכוונותיו, וייתכן שלהתמעטות עד כדי חוסר-מעש מוחלט…

​מתמטיקאי, כימאי, פסיכולוג או סוציולוג עשויים לומר שאין להם שום מצע או שהם מעוניינים רק במציאת האמת. הם מבקשים ידע, הם אינם מבקשים לעשות משהו. אך אנארכיה וסוציאליזם אינם מדעים; הם הצעות, פרוייקטים שאנרכיסטים וסוציאליסטים מבקשים לממש, ואשר צריכים לפיכך להיות מנוסחים כמצעים ברורים…

​אם זה נכון ש[התארגנות יוצרת מנהיגים]; אם זה נכון שאנרכיסטים אינם מסוגלים להתאסף יחד ולהגיע להסכמה ללא להכניע עצמם לסמכות, זה אומר שהם עדיין אינם אנרכיסטים טובים במיוחד, ולפני מחשבה על כינון אנרכיה בעולם חייבים הם לחשוב על הפיכת עצמם למסוגלים לחיות באופן אנרכיסטי. התרופה אינה נמצאת בביטול ההתארגנות אלא בתודעה הצומחת של כל פרט מן החברים… בחברות קטנות כגדולות, מלבד בכוח גס, שאינו יכול להיות אפשרות עבורנו, המקור וההצדקה של סמכות נמצא בחוסר-ארגון חברתי.

​כאשר לקהילה יש צרכים וחבריה אינם יודעים כיצד להתארגן באופן ספונטני על-מנת לספקם,מישהו מגיע ומעלה, בעל-סמכות המספק את הצרכים הללו באמצעות ניצול שירותי הכל והכוונתם לפי העדפתו. אם הדרכים אינן בטוחות ואנשים אינם יודעים אילו אמצעים לנקוט, כוח משטרה צץ אשר כגמול על שירותים כלשהם אותם הוא נותן מצפה להיות נתמך וממומן, וכן כופה את נוכחותו ומתערב בנעשה כדי להפגין את יכולת-השפעתו; אם יש צורך בכמה פריטים,והקהילה אינה יודעת כיצד לסדר עם היצרנים המרוחקים אספקה שלהם בתמורה לטובין המיוצרים מקומית, יופיע הסוחר אשר ירוויח מן העיסוק בצרכיו של חלק אחד למכור ושל אחר לקנות, ויכפה את מחיריו-שלו הן על היצרן והן על הצרכן. זה מה שקרה בקרבנו; ככל שהיינו מאורגנים פחות כך נטינו יותר להיות נתונים לכפייתם של קומץ פרטים. ודבר זה הוא מובן.

​עד כדי כך שהתארגנות, רחוקה מיצירת סמכות, הינה התרופה היחידה לכך והאמצעי היחידי בו כל אחד מאיתנו יתרגל לקחת חלק פעיל ומודע בעבודה קבוצתית, ויחדל מהיות מכשיר פסיבי בידי מנהיגים.

​אך ארגון, כך נטען, מניח-מראש התחייבות של הפרט לתיאום פעילויותיו עם אלה של אחרים;כך הוא פוגע בחירות וכובלת יוזמה. להשקפתנו, הדבר אשר באמת שולל את החירות והופך יוזמה לבלתי-אפשרית הוא הבידוד שהופך אדם לחסר-כוח. חופש אינו זכות מופשטת אלא האפשרות לפעול: זוהי אמת לגבינו כלגבי החברה ככלל. ושיתוף-הפעולה של אדם עם עמיתו הוא הדרך בה מוצא אדם את האמצעים לבטא את פעילותו וכוחו ליזום.

​ארגון אנרכיסטי חייב, לדעתי, לאפשר אוטונומיה מוחלטת, ועצמאות, ולפיכך אחריות מלאה,לפרטים ולקבוצות; הסכמות חופשיות בין אלו המוצאים שימוש בהתחברות למען פעולה משותפת, למען יעדים משותפים; חובה מוסרית של אדם למלא אקת התחייבויותיו ולהימנע מפעולה כלשהיא הסותרת את התוכנית המוסכמת. על יסודות כאלו יוחדרו אז צורות שימושיות והכלים המתאימים לנפוח חיי-ממש בארגון. כך הקבוצות, הפדרציה של הקבוצות, הפדרציות של פדרציות, פגישות, ועידות, ועדות התכתבות וכן הלאה. אך דבר זה חייב גם להיעשות באופן חופשי, כך שלא יצמצם את החשיבה והיוזמה של פרטים חברים, אלא רק יעניק מרחב רב יותר למאמצים אשר באופן מבודד היו בלתי-אפשריים או בלתי-יעילים. כך לגבי ועידות של ארגון אנרכיסטי, למרות כל המגרעות הגלומות בהן כגופים ייצוגיים… הן חופשיות מכל צורה של סמכותנות משום שהן אינן מחוקקות ואינן כופות את דיוניהן על אחרים. הן משמשות לתחזק ולהרחיב קשרים אישיים בין החברים הפעילים ביותר, לסכם ולעודד לימודים תוכניתיים על הדרכים והאמצעים לפעולה; להכיר לכולם את המצב באזורים השונים וסוג הפעולה הדרוש באופן הדחוף ביותר; לסכם את הזרמים הרווחים השונים של דעה אנרכיסטית ולהכין סטטיסטיקות כלשהן מתוך כל זאת. והחלטותיהן אינן מחייבות אלא פשוט הצעות, עצעות והצעות להגשה לכל הנוגעים בדבר, והן אינן הופכות מחייבות וביצועיות אלא עבור אלו המקבלים אותן ורק כל עוד הם מקבלים אותן. הגופים המנהליים שהן ממנות – ועדות תכתובת ודומותיהן – חסרות כוח מכווין כלשהוא, אינן יוזמות דבר אלא עבור אלו המבקשים ומאשרים זאת במפורש, וחסרות גם סמכות כלשהיא לכפות את דעותיהן-הן, בהן רשאיות הן כמובן להחזיק ואותן רשאיות הן להפיץ בתעמולה כקבוצות של חברים, אך אשר אינן יכולות שיוצגו כעמדות הרישמיות של הארגון. הן מפרסמות את החלטות הועידות ואת הדעות וההצעות המועברות להן בידי קבוצות ופרטים; והן פועלות למען אלו הרוצים לעשות בהן שימוש, לאפשור יחסים בין קבוצות, ושיתוף-פעולה בין אלו המסכימים על יוזמות כלשהן. כל אחד חופשי להתכתב עם מי שירצה ישירות, או לעשות שימוש בועדות אחרות הממונות על-ידי התקבצויות מסויימות.

​בארגון אנרכיסטי פרטים חברים יכולים לבטא כל דעה ולהשתמש בכל טקטיקה שאינה סותרת את העקרונות שהתקבלו ואינה מפריע לפעילותם של אחרים. בכל מקרה ארגון מסויים מתקיים כל עוד הסיבות לאחדות עולות בחשיבותן על אלו למחלוקת: אחרת הוא מתפרק ומפנה את הדרך להתקבצויות אחרות, הומגניות יותר.

​משך-החיים והקביעות של ארגון הם בודאי תנאים להצלחה במאבק הארוך שלפנינו, ובנוסף,טבעי הוא שכל מוסדיתכוון בתחושותיו להקתקיים לעד. אך משכו של ארגון חירותני חייבת להיות התוצאה של הקירבה הרוחנית בין חבריו ויכולת-הסתגלות הרכבו לנסיבות המשתנות ללא-הרף. כאשר אין הוא יכול עוד לשרת תכלית שימושית עדיף שימות.

​היינו ללא ספק שמחים לו יכולנו כולנו להסתדר היטב זה-עם-זה ולאחד את כל כוחות האנארכיזם בתנועה חזקה; אך איננו מאמינים במוצקותם של ארגונים הבנויים על ויתורים והנחות-מקדימות ואשר אין בהם הסכמה אמיתית ואהדה בין החברים.

​עדיף בלתי-מאוחדים מאשר מאוחדים באופן רע. אך היינו רוצים שכל פרט ופרט יצטרף אל חבריו ושלא יהיו כוחות מבודדים, או כוחות מבוזבזים.

​נותר לנו לדבר על התארגנות ההמונים העובדים להתנגדות הן לממשלה והן למעסיקים.

… עובדים לעולם לא יוכלו לשחרר עצמם כל עוד אין הם מוצאים בְּאיחוד את הכוח המוסרי,הכלכלי והפיסי הדרוש להכניע את עצמתם המאורגנת של המדכאים.

​היו בעבר אנרכיסטים, ועדיין ישנם כמה, אשר בעודם מכירים בצורך להתארגן כיום לצורך תעמולה ופעולה, עוינים את כל הארגונים אשר אינם מציבים אנרכיזם כיעדם או שאינם פועלים בשיטות מאבק אנרכיסטיות… לחברים אלו נראה שכל הכוחות המאורגנים למען מטרה שהיא פחות ממהפכנית באופן רדיקלי, היו כוחות שנשללו מן המהפכה. נדמה לנו תחת זאת, והניסיון כבר אימת בודאי את השקפתנו, כי גישתם תידון את התנועה האנרכיסטית למצב של עקרות תמידית. כדי לעשות תעמולה עלינו להיות בקרב האנשים, והתאגדויות העובדים הן המקום בו עובדים מוצאים את חבריהם ובמיוחד את אלו אשר ייטו במידה הרבה ביותר להבין ולקבל את רעיונותינו. אך אפילו כאשר היה זה אפשרי לעשות תעמולה כאוות נפשנו מחוץ להתאגדויות, לא יכולה הייתה להיות לכך השפעה ניכרת על ההמונים העובדים. להוציא קבוצה קטנה של פרטים משכילים יותר ומסוגלים למחשבה מופשטת והתלהבויות תיאורטיות, העובד אינו יכול להגיע לאנארכיזם בניתור יחיד. כדי להפוך לאנרכיסט משוכנע-בדרכו, ולא אנרכיסט בשם בלבד,חובה עליו להתחיל להרגיש בסולידריות המחברת אותו לחבריו, וללמוד לשתף-פעולה עם אחרים בהגנה על עניינים משותפים, ובאמצעות מאבק נגד הבוסים והממשלה אשר תומכת בהם, להבין שבוסים וממשלות הם טפילים חסרי ערך ושהעובדים יוכלו לנהל את הכלכלה הפנימית בכוחותיהם-הם. וכאשר העובד הבין זאת, הוא אנארכיסט אפילו אם אינו קורא לעצמו כך.

​נוסף על כך, עידוד ארגונים עממיים מכל הסוגים הוא ההשלכה ההגיונית של רעיונותינו הבסיסיים, וצריך לפיכך להיות חלק בלתי-נפרד מתוכניתנו.

​למפלגה סמכותנית, המתכוונת לתפוס את הכוח השלטוני כדי לכפות את רעיונותיה, יש אינטרס בהישארות העם המון חסר-צורה, חסרי-יכולת לפעול בעצמם ולכן תמיד נשלטים בקלות. ונובע מכך, באופן הגיוני, שהיא אינה יכולה לרצות במידת ארגון רחבה הרבה יותר מכך,ורק מן הסוג לו היא זקוקה כדי להשיג כוח: ארגונים אלקטורליים אם היא מתכוונת להשיג זאת באמצעים חוקיים; ארגונים צבאיים אם היא נסמכת על פעולה אלימה.

אך אנו האנרכיסטים איננו רוצים לשחרר את העם; אנו רוצים שהאנשים ישחררו את עצמם.איננו מאמינים בטוב שבא ממעל ונכפה בכוח; אנו רוצים שדרך החיים החדשה תופיע מגוף העם, ותתאים למצב התפתחותו, ותתקדם בעת שהם מתקדמים. משמעותי בשבילנו, לפיכך,שכל האינטרסים וכל הדעות ימצאו את ביטויים בארגון מודע וכי הם צריכים להשפיע על החיים המשותפים במידה היחסית לחשיבותם.

​נטלנו על עצמנו את המשימה להאבק בארגון החברתי הקיים, ולהתגבר על המכשולים שבפני ביאתה של חברה חדשה בה חופש ורווחה יובטחו לכל. להשגת יעד זה אנו מארגנים עצמנו במפלגה1 ומבקשים להפוך רבים וחזקים ככל האפשר. אך אם הייתה זו רק המפלגה שלנו שהינה מאורגנת; אם העובדים היו נותרים מבודדים כמו יחידות נפרדות כמספרם,חסרות-התעניינות זו לגבי זו ובלתי-מקושרות זולת בשרשרת המשותפת; אם אנו עצמנו מלבד היותנו מאורגנים כאנרכיסטים במפלגה, לא היינו כעובדים מאורגנים יחד עם עובדים אחרים, לא היינו יכולים להשיג דבר, או לכל היותר, היינו עשויים להצליח לכפות את עצמנו… ואז לא היה זה נצחון האנרכיה אלא הניצחון שלנו. היינו יכולים אז להמשיך לקרוא לעצמנו אנארכיסטים, אך במציאות היינו פשוט שליטים, וחסרי-אונים ככל השליטים כשהדבר נוגע לטובת הכלל.


  1. השימוש של מלטסטה במילה 'מפלגה' שונה מן הנהוג במסורת האנרכיסטית. מלטסטה אינו מתכוון לארגון השואף לתפוס את השלטון או לקחת בו חלק, אלא לכל קבוצה בעלת פוליטיקה מגובשת.